חפץ חיים — חלק שני: הלכות איסורי רכילות, כלל ג 3

אוְדַע עוֹד, דִּרְכִילוּת נִקְרָא (ה) אֲפִלּוּ לֹא אָמַר בִּפְנִי הַנּוֹגֵעַ לוֹ, כְּגוֹן, הָאוֹמֵר בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ: כָּךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עַל רְאוּבֵן, שֶׁהָיָה אוֹמֵר עַל שִׁמְּעוֹן, כִּי דְּבָרִים כָּאֵלּוּ גּוֹרְמִים, אִם נִשְׁמְעוּ אִישׁ מִפִּי אִישׁ, לְעוֹרֵר מְדָנִים בֵּין רְאוּבֵן הָאוֹמֵר וּבֵין פְּלוֹנִי הַנֶּאֱמָר עָלָיו.

ב(וְצָרִיךְ לִזָּהֵר מִלְּסַפֵּר עִנְיָן כָּזֶה, אֲפִלּוּ אִם יִרְצֶּה לְהַזְהִיר לַחֲבֵרוֹ, שֶׁלֹּא לְגַלּוֹת הַסִפּוּר הַזֶּה לְשׁוּם אָדָם, וַאֲפִלּוּ אִם הוּא יוֹדֵעַ בְּבֵרוּר, שֶׁיְּקַיֵּם אֶת דְּבָרוֹ, כִּי (ו) עַל פִּי רֹב נִשְׁמַע מִמֵּילָא בְּעֵת הַסִפּוּר גְּנוּת עַל רְאוּבֵן אוֹ עַל שִׁמְעוֹן, וּמִכְּלַל לָשׁוֹן הָרָע לֹא נָפְקָא).

גוְכָל שֶׁכֵּן דְּאָסוּר לְסַפֵּר לוֹ, מַה שֶּׁפְּלוֹנִי דִּבֵּר (ז) עַל בָּנָיו וּקְרוֹבָיו, דְּטֶבַע הָאָדָם לִהְיוֹת מֵצֵר בָּזֶה, וְרָכִיל מִקְרֵי.