חפץ חיים — חלק שני: הלכות איסורי רכילות, כלל ד 2

אאִם רְאוּבֵן גִּנָּה אֶת שִׁמְעוֹן בִּפְנֵי שְׁנַיִם, וְעָבַר אֶחָד מֵהֶן עַל אִסוּר רְכִילוּת וְגִלָּה אֶת הַדָּבָר לְשִׁמְעוֹן, אַף עַל פִּי כֵן יִזָּהֵר הַשֵּׁנִי, (ג) שֶׁלֹּא לְגַלּוֹת דָּבָר זֶה לְשִׁמְעוֹן, וְכָל שֶׁכֵּן אִם הוּא מַטְעִים אֶת הַדָּבָר יוֹתֵר, דְּאָסוּר, וְרוֹכֵל נִקְרָא עֲבוּר זֶה. וְלָא מִבָּעֵי אִם הוּא מֵבִין מִשִּׁמְעוֹן, שֶׁעֲדַיִן מִסְתַּפֵּק בָּזֶה, (כְּגוֹן, שֶׁשִּׁמְעוֹן שְׁאָלוֹ: אִם אֱמֶת הוּא, מַה שֶּׁסִפֵּר לִי חֲבֵרְךָ, שֶׁרְאוּבֵן גִּנָּה אוֹתִי בִּפְנֵיכֶם), בְּוַדַּאי אָסוּר לוֹ לְגַלּוֹת לוֹ, אֶלָּא אֲפִלּוּ בִּסְתָמָא גַּם כֵּן לֹא יְגַלֶּה לוֹ, כִּי בִּדְבָרָיו הוּא מַחֲזִיק יוֹתֵר הַשִּׂנְאָה שֶׁבְּלִבּוֹ עַל רְאוּבֵן, שֶׁיִּתְקַּבֵּל אֶצְּלוֹ יוֹתֵר, כְּשֶׁיִּשְׁמַע מִפִּי שְׁנַיִם, מִשֶּׁאִם הָיָה שׁוֹמֵעַ רַק מִפִּי אֶחָד. וְגַם פְּעָמִים שֶׁיָּבוֹאוּ גַּם כֵּן לִמְרִיבָה עַל יְדֵי זֶה הַשֵּׁנִי, שֶׁנִּתְעוֹרֵר הָרְכִילוּת מֵחָדָשׁ.

חפץ חיים קנ״ג, א׳

רבי ישראל מאיר הכהן

חלק שני: הלכות איסורי רכילות, כלל ד 2

אִם רְאוּבֵן גִּנָּה אֶת שִׁמְעוֹן בִּפְנֵי שְׁנַיִם, וְעָבַר אֶחָד מֵהֶן עַל אִסוּר רְכִילוּת וְגִלָּה אֶת הַדָּבָר לְשִׁמְעוֹן, אַף עַל פִּי כֵן יִזָּהֵר הַשֵּׁנִי, (ג) שֶׁלֹּא לְגַלּוֹת דָּבָר זֶה לְשִׁמְעוֹן, וְכָל שֶׁכֵּן אִם הוּא מַטְעִים אֶת הַדָּבָר יוֹתֵר, דְּאָסוּר, וְרוֹכֵל נִקְרָא עֲבוּר זֶה. וְלָא מִבָּעֵי אִם הוּא מֵבִין מִשִּׁמְעוֹן, שֶׁעֲדַיִן מִסְתַּפֵּק בָּזֶה, (כְּגוֹן, שֶׁשִּׁמְעוֹן שְׁאָלוֹ: אִם אֱמֶת הוּא, מַה שֶּׁסִפֵּר לִי חֲבֵרְךָ, שֶׁרְאוּבֵן גִּנָּה אוֹתִי בִּפְנֵיכֶם), בְּוַדַּאי אָסוּר לוֹ לְגַלּוֹת לוֹ, אֶלָּא אֲפִלּוּ בִּסְתָמָא גַּם כֵּן לֹא יְגַלֶּה לוֹ, כִּי בִּדְבָרָיו הוּא מַחֲזִיק יוֹתֵר הַשִּׂנְאָה שֶׁבְּלִבּוֹ עַל רְאוּבֵן, שֶׁיִּתְקַּבֵּל אֶצְּלוֹ יוֹתֵר, כְּשֶׁיִּשְׁמַע מִפִּי שְׁנַיִם, מִשֶּׁאִם הָיָה שׁוֹמֵעַ רַק מִפִּי אֶחָד. וְגַם פְּעָמִים שֶׁיָּבוֹאוּ גַּם כֵּן לִמְרִיבָה עַל יְדֵי זֶה הַשֵּׁנִי, שֶׁנִּתְעוֹרֵר הָרְכִילוּת מֵחָדָשׁ.

אחרונים1 מחברים

באר מים חיים

חלק שני: הלכות איסורי רכילות, כלל ד 2 (ג) שלא לגלות דבר זה. אעתיק פה כל הסברות שהיו לי בענין זה למען יתברר הענין היטב. דלכאורה יש להתיר דבר זה ממה שאמרו כל מלתא דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא, והטעם פירש הרשב״ם בב״ב (ל״ט ע״א) דהוי מילתא דעבידא לאיגלויי וכל מילתא דעבידא לאיגלויי לית בה משום לישנא בישא, וכל שכן בזה שכבר נתגלה לאותו פלוני. אך יש לדחות, דשם כיון שבעת שאמר המספר הראשון היה בפני שלשה ועי״ז בודאי עשוי להתגלות, לכך מותר אח״כ לאחד מהשלשה השומעים לגלות דבר זה, משום דבודאי נתרצה לזה שיתגלה לו כמ״ש היד הקטנה, או כמו שכתבנו לעיל בחלק א' בכלל ב' ס״ק ד' דשם רוכל לא הונח על דבר העשוי בודאי להתגלות עי״ש, (ועין לעיל בכלל ב' ס״ג שיש כמה פוסקים שמחמירין בזה). משא״כ בזה דבעת ספורו של הראשון לא הוי עבידא לאיגלויי דלא ספר כי אם בפני שנים, ומסקינן בב״ב (ל״ט) דכולי עלמא אית להו דרבה בר רב הונא א״כ ממילא חל על זה אסור רכילות. וכי בשביל שעבר אחד על הלאו דלא תלך רכיל וספר את הדבר, הותר לו לשני גם כן להיות רוכל. ומכל מקום אינו ברור לאסור דאפשר לומר כיון דעכ״פ כבר נתגלה לאותו פלוני מזה ואין המספר הזה מסבב דבר חדש בספורו אין אסור בזה. ואין להביא ראיה לאיסור ממה דאמרינן בירושלמי דפיאה פרק א' מותר לדבר לשה״ר על בעלי המחלוקת שנאמר ואני אבוא אחריך ומלאתי את דבריך, ומדלא הביא מה שיעצה נתן מתחלה לילך ולספר אודות אדוניהו, אלמא דמזה אין ראיה להתיר לספר בעצמו, וא״כ מאי מייתי ראיה מהקרא ואני אבוא אחריך, אימא דמשום הכי הותר אח״כ לנתן לספר אודות ענין המלוכה של אדוניהו משום דבת שבע סיפרה מתחלה. דיש לדחות דשם מוכח בקרא שנתן הטעים את הדבר יותר, וגם סיפר על אביתר מה שלא סיפרה בת שבע כלל, מזה מוכיח הירושלמי דמותר לדבר לשה״ר על בעלי המחלוקת. ולכאורה דין זה דומה למאי דאמרינן בב״ק (דף י') והאיכא מרבה בחבילה ע״ש, ועיין בתוספות שם בד״ה מאי קעביד וז״ל: בכולה שמעתין צריך לומר מאי קעביד טפי מאחריני וישלם כל אחד חלקו וכו', ובא אחר והשלימו לעשרים כולם חייבין אע״ג דבלאו איהו הוה מתה, מיהו בזה צריך לדקדק וכי בשביל שהשליך עץ אחד לתוך אש גדולה וכו', אלא לחופר בור י' ובא אחר והשלימו לי״א, ועי' בהרא״ש שם שפירש מאי קעביד ופטור לגמרי וכן פירש הנמוקי יוסף, ועיין בשו״ע ח״מ בסימן שצ״ו [ס״ז] ומבואר שם שיש שתי דעות בזה, ועיין בביאור הגר״א שם שהתוס' והרמב״ם והרשב״א מסכימים לדעה אחת דכולן חייבין, וקושית התוס' מיהו יש לדקדק וכו' תירץ הרשב״א דלא אמרו מרבה בחבילה אלא שיש בה לילך ולהזיק, כמו בחופר בור עשר ועשרים, ולכך חייב השני כמו הראשון, כיון דע״י חבילתו לבד היה בא ג״כ ההיזק, הא לאו הכי דומה להשלים לי״א, והרא״ש והנמוקי יוסף סבירא להו דהשני פטור לגמרי. והוא הדין בעניננו, לדעת התוספות והרמב״ם והרשב״א כיון שע״י סיפורו של השני לבד ג״כ היתה נכנסת שנאה בלבו של שמעון על אותו פלוני כמו ע״י הראשון, גם עליו יש לאו זה. ומכל מקום יש לדחות דאינו דומה לזה, דשם הלא איירי שבעת שהשני הניח החבילה עדיין לא נשרף ע״י חבילתו של הראשון, רק שאנו משערים שלבסוף היה נשרף על ידו, ובשעת עצם שריפת הגדיש הלא שתי החבילות שרפוה, לכך חייב השני כמו הראשון, משום דנוכל לומר מאי חזית דנחייב הראשון דעל ידו לבד היה יכול הגדיש לישרף, נחייב השני דעל ידו היה יכול ג״כ הגדיש לישרף. אבל הכא בעת שמספר השני, הלא כבר נודע לשמעון מהמרגל הראשון, ונכנסה שנאה בלבו על אותו פלוני עבור זה, ואינו עושה שום דבר בסיפורו. ודומה לכאורה כמו שנשרף הגדיש ע״י חבילת הראשון קודם שהניח השני חבילתו, וא״כ לכל הדעות אין איסור בזה. אך כאשר נדייק היטב בזה נמצא שכל זה אינו דומה לעניננו, וכל הדעות יהיו שוין בזה לאיסור, דשם הלא איירי בדיעבד, שהשני הניח כבר את החבילה ואנו רואין שלא נשרף על ידו יותר משאם היה נשרף ע״י הראשון לבד, אבל לכתחלה בודאי אסור להוסיף על חבילת חבירו פן יסובב עי״ז יותר היזק, ובזה בודאי האחרון חייב כמו שמבואר בסימן תי״ח [ס״י] עי״ש. ובעניננו הלא איירינן לענין לכתחלה אם השני מותר לילך ולספר דבר זה, ובודאי אינו רשאי, כי צריך לו לחוש פן יכנס על ידו יותר שנאה בלבו של שמעון על אותו פלוני כי על פי הרוב מצוי שכשנודע לו הדבר על ידי שנים שסיפרו לו נכנס הדבר יותר באזניו , וגם מצוי הוא שע״י הראשון לא היה אהני מעשיו וע״י שיספר הוא יהיה אהני מעשיו שיבואו למריבה עליו, ודבר זה חמור יותר מסתם רכילות כדאיתא בערכין (ט״ז) ועי״ש ברש״י ד״ה הא דאהני. ועל פי כל דברינו אלה כתבתי הסעיף שבפנים.

CC-BY-SAשיתוף זההמקור ↗