חפץ חיים — חלק שני: הלכות איסורי רכילות, כלל ה 3

אוְאִם הוּא רוֹאֶה בַּחֲבֵרוֹ דְּבָרִים הַנִּכָּרִים, שֶׁהוּא רוֹצֶה לְהַזִּיקוֹ בְּגוּפוֹ אוֹ בְּמָמוֹנוֹ, אֲפִלּוּ לֹא שָׁמַע עָלָיו עַד עַתָּה דָּבָר זֶה מִשּׁוּם אָדָם, מִכָּל מָקּוֹם מֻתָּר לִדְרֹש וְלַחֲקֹר אַחַר זֶה אֵצֶל אֲנָשִׁים אִם מַחֲשַׁבְתּוֹ לְהַזִּיקוֹ בְּעִנְיַן פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי (ד) כְּדֵי לֵידַע (ה) אֵיךְ לְהִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ, וְאֵין לוֹ לָחוּשׁ, שֶׁעַל יְדֵי זֶה יְסֻבַּב, שֶׁיְּסַפְּרוּ בְּנֵי אָדָם בִּגְנוּתוֹ.

חפץ חיים קנ״ח, א׳

רבי ישראל מאיר הכהן

חלק שני: הלכות איסורי רכילות, כלל ה 3

וְאִם הוּא רוֹאֶה בַּחֲבֵרוֹ דְּבָרִים הַנִּכָּרִים, שֶׁהוּא רוֹצֶה לְהַזִּיקוֹ בְּגוּפוֹ אוֹ בְּמָמוֹנוֹ, אֲפִלּוּ לֹא שָׁמַע עָלָיו עַד עַתָּה דָּבָר זֶה מִשּׁוּם אָדָם, מִכָּל מָקּוֹם מֻתָּר לִדְרֹש וְלַחֲקֹר אַחַר זֶה אֵצֶל אֲנָשִׁים אִם מַחֲשַׁבְתּוֹ לְהַזִּיקוֹ בְּעִנְיַן פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי (ד) כְּדֵי לֵידַע (ה) אֵיךְ לְהִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ, וְאֵין לוֹ לָחוּשׁ, שֶׁעַל יְדֵי זֶה יְסֻבַּב, שֶׁיְּסַפְּרוּ בְּנֵי אָדָם בִּגְנוּתוֹ.

אחרונים1 מחברים

באר מים חיים2 פירושים

חלק שני: הלכות איסורי רכילות, כלל ה 3 (ד) כדי לידע וכו'. וראיה ממ״ש בשבת (נ״ו ע״א) דאם חזא ביה דברים הניכרים מותר להאמין רע עליו, ואין בזה לאו דקבלת רכילות, וק״ו דמותר לדרוש לכתחלה כדי לידע היאך להשמר ממנו. ואפשר דאפילו לא ראה עליו דברים הניכרים, רק שמע מאחר שפלוני רוצה להזיקו בגופו או בממונו, ג״כ מותר לדרוש ולחקור אצל אנשים אחר זה כדי לידע איך להשמר ממנו, דאף דלענין לחוש די לו אפילו לא שמע רק מאחד, מכל מקום כשישמע מהרבה אנשים יחוש לזה יותר. אך יזהר מאוד אפילו אחר שידרוש מהרבה אנשים ויאמרו לו כמו הראשון, אפילו הכי לא יקבל דבריהם בהחלטה, וכמו שנבאר לקמן דקבלת רכילות אסור אף מהרבה בני אדם, רק ישמור את עצמו ממנו.

חלק שני: הלכות איסורי רכילות, כלל ה 3 (ה) האיך להשמר ממנו. ויותר נ״ל דאפילו לא ראה עליו דברים הניכרים, ולא שמע עדיין משום אדם שיש לפלוני שנאה עליו, רק ראה עליו מילתא דתמיה באופן שלא נקרא עדיין דברים הניכרים גמורים, רק דבר הניכר במקצת, אפילו הכי מותר לדרוש ולחקור זה אצל אנשים לידע סיבת הדבר, אם הוא רואה שע״י שנאתו יוכל להולד לו היזק בגופו או בממונו, ואין לחוש פן יספרו בגנותו, אך יזהר שלא יקבל דבריהם בהחלטה רק ישמור את עצמו. וקצת ראיה לזה משבת (נ״ו ע״א) בענין דוד עם ציבא דאמר שם שמואל לא קיבל דוד לשה״ר דברים הניכרים חזא ביה, הא ניחא לבסוף כשראה עליו דברים ניכרים, אבל לכתחילה היכי דרש מציבא אודותיו והלא היה לו לחוש פן יספר בגנותו, ובפרט שהיה יודע דוד מכבר שציבא אינו אוהב למפיבושת וכדאיתא שם שאמר עליו שהוא בלא דבר ודוד מצאו מלא דבר, וזה שלא בא מפיבושת עם ציבא בשעת מעשה לא מיקרי דברים ניכרים רק דבר הניכר במקצת (וכדמוכח מרש״י שם בסוף העמוד שכתב דעל תנאי אמר כן דוד, אם יראה לבסוף שיש ממש בדבריו, אלמא דזה לא מיקרי עדיין דברים הניכרים). אלא ודאי כמו שכתבנו כיון שראה עליו מילתא דתמיה במקצת דהיינו במה שלא בא ביחד עם ציבא, והוא שיער שעי״ז תוכל לבוא לו סיבת ההפסד בעניניו, כי אולי גם הוא מורד כנגדו וחושב עליו רעה, מותר לדרוש אודותיו. אף שיש לדחות דהתם משום דיכול להיות נוגע לו בעניני נפשו, אעפ״כ נלענ״ד דבעניננו ג״כ מותר.

CC-BY-SAשיתוף זההמקור ↗