חפץ חיים — חלק שני: הלכות איסורי רכילות, כלל ה 5

אוּמִזֶּה תִּרְאֶה, כַּמָּה נוֹאֲלוּ הַרְבֵּה מִבְּנֵי אָדָם, שֶׁטִּבְעָם תָּמִיד לִדְרֹש מֵחבְרֵיהֶם, מַה דִּבֵּר פְּלוֹנִי אוֹדוֹתָם, וַאֲפִלּוּ אִם מִידִיעַת דָּבָר הַזֶּה אֵין נָפְקָא מִנַּה לָהֶם עַל לְהַבָּא, וּכְשֶׁהֵם אֵינָם רוֹצִּים לְגַלּוֹת לָהֶם, מַפְצִּירִים בָּהֶם הַרְבֵּה, עַד שֶׁמְגַלִּים לָהֶם, מַה שֶּׁדִּבֵּר פְּלוֹנִי אוֹדוֹתָם, וְיֵשׁ בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים עִנְין גְּנַאי עֲלֵיהֶם, וּמְקַבְּלִים אֶת הַדָּבָר לֶאֱמֶת גְּמוּרָה, וְעַל יְדֵי זֶה נַעֲשׂוּ שׂוֹנְאִים גְּמוּרִים. וְהִנִּה אִם נָבוֹא לִמְנוֹת אֶת גֹּדֶל הַקִּלְקוּלִין וְחֶשְׁבּוֹן הַלָּאוִין וְהָעֲשִׂין שֶׁרָגִיל לַעֲבֹר, מִי שֶׁמֻּטְבָּע בַּמִּדָּה הַמְגוּנָה הַזֹּאת, קָצְרָה הַיְרִיעָה מֵהָכִילָם, וְעַיֵּן לְעֵיל בַּפְּתִיחָה, וְתָבִין אֶת דְּבָרֵינוּ, כִּי בֶּאֱמֶת אִסוּר קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת הוּא אֲפִלּוּ אִם אֶחָד סִפֵּר לָהֶם מֵעַצְּמוֹ דָּבָר, שֶׁנּוֹגֵעַ לוֹ עַל לְהַבָּא, צִּוְּתָה הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא לְהַאֲמִין בָּזֶה, רַק לָחוּשׁ, וּכְשֶׁאֵין נוֹגֵעַ עַל לְהַבָּא, אֲסוּרָה אֲפִלּוּ הַשְּׁמִיעָה לְבַד וְכַנַּל בְּסָעִיף ב', וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה לַעֲמֹד עַל חֲבֵרוֹ וּלְהַפְצִירוֹ, עַד שֶׁיָּבוֹא הַמְסַפֵּר לִכְלַל סִפּוּר רְכִילוּת, וְהַשּׁוֹמֵעַ לְאִסוּר קַבָּלַת רְכִילוּת, דְּאָסוּר, וְהוּא חוֹטֵא וּמַחֲטִיא אֶת חֲבֵרוֹ. עַל כֵּן צָרִיךְ הָאָדָם מְאֹד מְאֹד לְהִתְרַחֵק מִלִּדְרֹש עִנְיָן כָּזֶה, אִם לֹא שֶׁבָּרוּר לוֹ, שֶׁנּוֹגֵעַ לוֹ הַדָּבָר הַזֶּה עַל לְהַבָּא לֵידַע, הֵיאַךְ לִשְׁמֹר אֶת עַצְמוֹ מִפְּלוֹנִי.