חפץ חיים — חלק שני: הלכות איסורי רכילות, כלל ו 3

בוַאֲפִלּוּ אִם שָׁמַע, שֶׁהוּא סִבֵּב לוֹ הַהֶזֵּק, אַף עַל פִּי כֵן אֵין מֻתָּר לוֹ, רַק לָחוּשׁ, וְלֹא לְהַחְלִיט הַדָּבָר בְּדַעְתּוֹ שֶׁהוּא אֱמֶת, וַאֲפִלּוּ אִם אֲנָשִׁים עָשׂוּ מְרִיבָה עֲבוּר זֶה עִם הַנֶּחְשָׁד, וְאָמְרוּ לוֹ, שֶׁעַוְלָה גְּדוֹלָה עָשָׂה בְּמַה שֶּׁנִּשְׁמַע עָלָיו, שֶׁהוּא סִבֵּב הַהֶזֵּק לְהַיִּשְׂרָאֵל וְשָׁתַק, אַף עַל פִּי כֵן אֵין לוֹ לְהַחְלִיט מִטַּעַם זֶה, שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת, כִּי הֲגַם שֶׁבֶּאֱמֶת מִצְּוָה לְהַצִּיל עַצְּמוֹ מִן הַחֲשָׁד וּלְהַצִּיעַ לִפְנִי הַחוֹשְׁדוֹ, אֵיךְ שֶׁנָּקִי הוּא מִן הַחֲשָׁד, וּכְמַאֲמַר הַכָּתוּב {במדבר לב כב}: וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל, (ה) מִכָּל מָקוֹם, פֶּן רָאָה לְפִי הָעִנְיָן, שֶׁקִּבְּלוּ עָלָיו לִישָׁנָא בִּישָׁא כָּל כָּךְ וְנֶחְלָט בְּרַעְיוֹנוֹתֵיהֶם לְדָבָר אֲמִתִּי, עַד שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ מִמֶּנּוּ שׁוּם תְּשׁוּבָה, וְעַל כֵּן קִּבֵּל עַל עַצְּמוֹ, שֶׁטּוֹב יוֹתֵר לִשְׁתֹּק בָּזֶה וְלִהְיוֹת מֵהַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָם עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָן (ו) וְאֵינָן מְשִׁיבִין.

ג*ובעונותינו הרבים, כמה מכשולין באין על ידי מדה גרועה הזו של קבלת רכילות. ואציר בזה שני ציורים קטנים, מה שמצוי, בעונותינו הרבים, אולי יתן ה' ברחמיו, שיועיל מעט על ידי שנגלה את תרמית היצר, ומזה יקיש המשכיל לכל כיוצא בזה. א. בענין השר הנל וכיוצא בזה בנכרים המעלילים עליו, שכאשר הוא שואל מאתם: למה תעשו לי כך וכך לירד לחיי. והם משיבים כדי לסלק האשמה מאתם: לא עלינו תלונותיך, פלוני היהודי הלשין עליך. ותכף נכנס הדבר באזניו, ומקבל את הדבר לאמת גמורה, וחושב את היהודי למלשין ואת הנכרי חושב בלבו, שאינו משקר בדבורו, ולא מחליף ולא מוסיף, ועבור זה נוטר ליהודי שנאה בלבו. והיה כזה יום מחר, ילך גם הוא וילשין על חברו ונעשה על ידי זה מלשין גמור. ב. (וכיוצא בזה מצוי, כגון, שנכרי קבע אצל יהודי אחד לקנות ממנו משקה וכיוצא בזה, וגמר את המקח, והניח לו גם כן כליו בביתו, ויש מהקונים, שאף אחר שגומרין המקח עם אחד לגמרי, אחר כך הולכין למוכרין אחרים מזה המין, לדרש מהם המקחים של אלו הסחורות, אולי יוכלו להשיג מעט בפחות מהמקח הראשון, ויחזרו ממנו, ואין מספרין להמוכר השני שום דבר מזה, איך שגמר בזה מתחלה עם אחר. וכשהמוכר השני אינו יודע מזה, לפעמים ארע שמתרצה במקח פחות מעט מהמקח של המוכר הראשון כידוע, וכשמע הנכרי את הדבר הזה הוא הולך תכף אצל הראשון ולוקח כליו ממנו בלי שום טענה ומענה. וכשהוא שואלו: למה אתה עושה לי ככה. וכדי לסלק העולה מעל עצמו הוא משיבו: פלוני המוכר פגעני ואמר לי: למה אין אתה רוצה לקנות ממני סחורה. הלא אצלי הסחורה טובה הרבה יותר משל פלוני, וגם המקח אוזיל לך ממנו. ותכף מקבל את זה לאמת גמורה וחושב את היהודי לעני המהפך בחררה וכו', שנקרא רשע, ונוטר להיהודי שנאה בלבו, ולמחר יזלזל נגד חברו הרבה במקחים, עד שיורד פשוט לחייו, ונעשים על ידי זה שונאים גמורים, שכל אחד רוצה לבלע את חברו ולראות את דמו, והכל אצלם כהתירא ולשם מצוה, בחשבם שחברו עשה לו גם כן ככה). ראה כמה לאוין עבר על ידי זה: לא תשא שמע שוא, ולא תשנא את אחיך וכו', ולא תקם ולא תטור, ועוד הרבה לאוין ועשין המבארין לעיל בפתיחה, ולפעמים גם כן מלשין גמור על פי התורה. וכל אלו נעשו על ידי קבלת רכילות, שחשב שספר לו דברי אמת. והלא על פי דין אסור קבלת רכילות הוא אפלו אם יהודי ספר לו בפניו, וגם אין לו שום נגיעה בדבר, והוא שתק גם כן, אפלו הכי אסור להחליט בלבו שהדבר אמת, (וכמו שבררנו לעיל בחלק א' מכל הפוסקים), וכל שכן בזה שהמספר הוא אינו יהודי, (ועין בבא בתרא דף מה.), וגם בספורו הוא דורש את טובת עצמו כדי לדחות את העולה מעליו, והוא נוגע בדבר זה, על אחת כמה וכמה שאסור לקבל את דבריו ולהאמינו. ויותר טוב היה לו בנדון זה להחזיק את הנוגע בדבר לשקרן, ולדון את הישראל לכף זכות [בציור הראשון]. ובציור השני היה לו גם כן לחשב, שהיהודי לא היה יודע שקבע אצלו מתחלה וגמר אתו לקנות ממנו, והיה נצול בזה מכמה לאוין, ובראשם היה מקים מצות עשה דבצדק תשפט עמיתך, וממילא כשהיה חברו רואה, שדן אותו לכף זכות ואינו נוטר לו שנאה עבור זה, בודאי היה הוא גם כן נזהר מכאן ולהבא מלהפסידו בשום דבר, ולא היה יוצא, חס ושלום, שום קלקול לשניהם על ידי מלשינות והורדת המקחים וכדומה, ועל ידי זה היה טוב לשניהן בעולם הזה ובעולם הבא, ועל זה וכיוצא בזה נאמר: מי האיש החפץ חיים (פרוש בעולם הבא) אהב ימים לראות טוב (פרוש בעולם הזה) נצר לשונך מרע, ובודאי שלא לקבל גם כן, כי גדול עון המקבלו יותר מהאומרו, ה' ישמרנו.