חפץ חיים — חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ב 1

א(א) אָסוּר לְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע עַל חֲבֵרוֹ, אַף שֶׁהוּא אֱמֶת, אֲפִלּוּ בִּפְנֵי יָחִיד. וְכָל שֶׁכֵּן בִּפְנֵי רַבִּים. וְכָל שֶׁיִּתְרבּוּ הַשּׁוֹמְעִים, יִתְרבֶּה עֲוֹן הַמְסַפֵּר, מִפְּנֵי שֶׁחֲבֵרוֹ מִתְגַּנְּה יוֹתֵר עַל יְדֵי זֶה, שֶׁנִּתְפַּרְסֵם גְּנוּתוֹ בִּפְנֵי כַּמָּה אֲנָשִׁים, גַּם שֶׁעַל יְדֵי זֶה מַכְשִׁיל כַּמָּה אֲנָשִׁים בְּאִסוּר שְׁמִיעַת לָשׁוֹן הָרָע {הסכמת כל הפוסקים}.

חפץ חיים י״ז, א׳

רבי ישראל מאיר הכהן

חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ב 1

(א) אָסוּר לְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע עַל חֲבֵרוֹ, אַף שֶׁהוּא אֱמֶת, אֲפִלּוּ בִּפְנֵי יָחִיד. וְכָל שֶׁכֵּן בִּפְנֵי רַבִּים. וְכָל שֶׁיִּתְרבּוּ הַשּׁוֹמְעִים, יִתְרבֶּה עֲוֹן הַמְסַפֵּר, מִפְּנֵי שֶׁחֲבֵרוֹ מִתְגַּנְּה יוֹתֵר עַל יְדֵי זֶה, שֶׁנִּתְפַּרְסֵם גְּנוּתוֹ בִּפְנֵי כַּמָּה אֲנָשִׁים, גַּם שֶׁעַל יְדֵי זֶה מַכְשִׁיל כַּמָּה אֲנָשִׁים בְּאִסוּר שְׁמִיעַת לָשׁוֹן הָרָע {הסכמת כל הפוסקים}.

אחרונים1 מחברים

באר מים חיים

חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ב 1 (א) אסור וכו' אפילו בפני יחיד וכל שכן בפני רבים וכו'. דבר פשוט הוא מצד הסברא, וכן איתא בהדיא בספרי בפרשת כי תצא בפיסקא ער״ה, ובפרשה בהעלותך פיסקא צ״ט עי״ש. ומפני שכמה אנשים טועין בזה ותולין את עצמן בדברי רבה בר רב הונא דאמר בבבא בתרא (ל״ט ע״א) כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא, לפיכך מצאתי את עצמי מחויב בדבר לבאר דבר זה בעזה״י בכל פרטיו כפי אשר חפשתי ומצאתי בספרי הראשונים ואעתיק פירוש כל אחד על רבה בר רב הונא הנ״ל ומזה יהיה תועלת רב לכמה עיקרים שבהלכה זו, ומזה תדע שמה שכתבתי בפנים לאו דעת יחידאה היא כי אם כל הראשונים מסכימים לזה. ואציע פה בהרחבת הענין כל הדיינים דאפי תלתא אפילו על אמת גם לענין רכילות, ובין לענין מספר ובין לענין מקבל, ואף לענין אבק של לשון הרע ורכילות הדין דאפי תלתא, כדי שלא אצטרך לכפול הדברים עוד, ולא אכתוב במקור החיים רק קיצורי הדינים היוצאים מזה וזה החלי בעזרת הש״י. גרסינן בבבא בתרא (ל״ט ע״א) אמר רבה בר רב הונא כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא. רשב״ם פירש לענין שאם אחד סיפר על חבירו דברי גנות באפי תלתא, מותר אחר כך לילך לאותו פלוני ולומר לו פלוני דיבר עליך כך וכך, משום דחברך חברא אית ליה, והויא מילתא דעבידא לאיגלויי ולית בה משום לישנא בישא אבל לענין הראשון מודה רשב״ם גם כן לכל הפוסקים שנביא אי״ה לקמן דעובר על איסור רכילות אף דסיפר באפי תלתא. ועיין שם ע״ב בתוספות ד״ה לית בה שפירשו האי דינא דרבה בר רב הונא לענין לכתחלה שמותר לומר לשון הרע באפי תלתא דחברך חברא אית ליה והוי כאלו אמר הדברים בפניו דמותר כר' יוסי. והנה לכאורה יקשה מאוד דברי התוספות, דלא מיבעי בדבר שקר רכיל מיקרי בכל גווני אפילו באפי תלתא ובפניו כדאיתא בכתובות (מ״ו ע״א) אזהרה למוציא שם רע מנין, תלמוד לומר לא תלך רכיל בעמיך, והתם בפני בית דין הוה וכדאיתא שם (בדף י״א) בא לבית דין וכו' ובפניה הוה וכו' וכדאיתא בספרי להדיא בפסקא רל״ה ואמר את האשה הזאת לקחתי מלמד שאין אומר דברים אלא בעמידתה והובא גם כן ברש״י בחומש ואפילו הכי רכיל מיקרי, אלא אפילו אם הדבר שדיבר עליו הוא אמת הלא ביררנו מכל הפוסקים בכלל א' דאיסור לשון הרע ורכילות הוא אפילו על אמת, ואם כן מאוד יפלא למה יהיה מותר לגנות לחבירו באפי תלתא, כיון דחזינן דהקפידה התורה על בזיונו של חבירו, מאי הוי אם מבזהו באפי תלתא, אדרבא, כל שמבזהו בפני יותר צריך שיתגדל העון יותר, וכדאיתא בהדיא בספרי בפרשה דברים ומה מרים כשדברה הדבר לא שמעה כל בריה אלא הקדוש ברוך הוא בלבד שנאמר וישמע ה' כך נענשה, המדבר בגנותו של חבירו ברבים על אחת כמה וכמה, וכהאי גוונא איתא בספרי פרשה תצא ובפרשה בהעלותך, הרי שמוכח להדיא דכל שיתרבו השומעים בעת אמירת הלשון הרע העון הוא יותר גדול. ואין לומר דהתם מפני שלא כדין דברו עליו כמה שהשיב הקדוש ברוך הוא, דזה אינו דלא מיבעי בגנאי בעלמא לגנות לחבירו כגון לומר עליו שהוא פתי ושוטה אשר בזה מבאיש את ריח חבירו לעין כל (ודבף זה מצוי מאוד בעונותינו הרבים אשר אם אחד לא יחניף לחבירו ויסכים לפעולותיו הרעות תיכף ישפוך בוז עליו ויפרסם אותו לעין כל לשוטה ולפתי ועל כיוצא בזה אמרו חז״ל מוטב לאדם שיקרא שוטה כל ימיו ואל יהיה רשע שעה אחת לפני המקום) בודאי אסור אפילו באפי תלתא, כמו שהוכחנו לעיל בכלל א' בשם כל הראשונים דאיסור לשון הרע הוא אפילו על אמת, ודבר זה גם כן בכלל לשון הרע הוא מן הדין וכמו שיבואר לקמן בכלל ה', ואם כן בודאי דכל שיתרבו השומעים יתרבה עון המספר, ובפירוש אמרו בערכין (ט״ז ע״א) בגמרא לא קשיא הא בצינעא הא בפרהסיא, פירוש דעל צינעא הקטרת מכפרת ועל פרהסיא צריך הפעמונים של כהן גדול לכפר עי״ש, אלמא דאף על פרהסיא צריך כפרה. ואי אמרת דבאפי תלתא תו לא הוי לשון הרע משום דחברך חברא אית ליה ובוודאי יבא הדבר לאזניו והוי כאילו אמר הדברים בפניו אם כן כל שכן דבעשרה לא הוי לשון הרע והרי אין פרהסיא פחותה מעשרה כדאיתא בסנהדרין (דף ע״ד ע״ב) אלא ודאי דלא שנא. ועוד באופן זה כגון לומר עליו שהוא פתי ושוטה וכדומה מחלקי הגנות בלאו הכי לא שייך התירא דתוספות דהוי כאלו אמר בפניו דאף בפניו אסור משום אונאת דברים, ואפילו אם תאמר דהתוספות איירי בדבר שבפניו מותר לומר למה עשית לי כך וכך ולחרפו עבור זה, כגון אם חרפו חבירו בחנם שבודאי בפניו על פי הדין מותר להשיבו בדרך החרופין שחירפו הוא (אם לא על פי מדה קדושה בעלמא כמו שאמרו חז״ל הנעלבין ואינם עולבין שומעין חרפתן ואין משיבין וכו') ועל זה מתיר התוס' לספר באפי תלתא שלא בפניו דהוי כאלו אמר בפניו, גם זה אינו, דאינו מותר על פי הדין רק להשיב גמולו בראשו ולחרפו בינו לבין עצמו בשעת מעשה כדרך שהוא חרפו תחילה, אבל לילך ולספר דבר זה לאחרים מיקרי לשון הרע אף בפני יחיד וכל שכן בפני רבים. (ואם מיירי דהוא חרפו ברבים ונתפרסם הדבר בלאו הכי ולהכי מתיר התוס' לגלות, אם כן אפילו שלא באפי תלתא נמי מותר, וכן אם מיירי דיש לו תועלת מהסיפור על להבא שלא יחרפנו עוד, דבזה מותר לגלות כדלקמן, גם כן אפילו שלא באפי תלתא יהא מותר כיון דאין תכלית כוונתו לגנות לחבירו רק מפני תועלתו וכמו שנאריך בזה לקמן בכלל י' מסי״ג ולהלן בכל פרטי הדין הזה). וכדי שלא יהיה דבר זה לפלא בעיני המעיין אביא על זה גמרא מפורשת דאפילו ענין כזה אסור לספר על חבירו אפילו באפי תלתא וממנה תדין במכל שכן לשאר חלקי לשון הרע אף שהם אמת דבודאי אסורים אפילו באפי תלתא. והוא דגרסינן במועד קטן (ט״ז ע״א) אמר רבא מנלן דמשדרין שלוחא דבי דינא ומזמנינן ליה לדינא, דכתיב וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם בני אליאב, ומנלן דמזמנינן לדינא דכתיב ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך וגו' ומנלן דאי מתפקר בשליחא דבי דינא ואתי ואמר לא מיתחזי כלישנא בישא, דכתיב העיני האנשים ההם תנקר, וזה לשון רש״י בד״ה דאי מתפקר בשליחא דרבנן, כלומר שחירף שליח בית דין ושליח אמר חירפני, ועל זה מייתי הגמרא העיני האנשים וגו' וז״ל רש״י על זה, אי לאו דשליח דאמר ליה למשה משה לא הוי ידע. מבואר דכוונת רש״י העיני האנשים ההם תנקר קאי על השליח ואף על פי כן סיפר השליח דבר זה למשה רבינו ע״ה מה שחירפוהו דתן ואבירם אלמא דלשליחא דבי דינא לא הוי לישנא בישא, הרי דמשמע בגמרא דאי לאו שליחא דבי דינא רק אדם אחר שחרפוהו אסור לספר זה לבית דין במקום שלא יהיה תועלת מזה וזה לשון הרע מדאורייתא מדהביא על זה ראיה ממקרא, והרי רבא בעצמו פסק שם בערכין (דף ט״ו) כר' יוסי דאמר שם אנא כר' יוסי סבירא לי דאמר מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי, ואם כן לפי דברי התוספות דבבא בתרא יהא מותר אליבא דרבא לומר גם כן באפי תלתא דהוי כבפניו וכר' יוסי, ובלאו הכי הלא מסקינן בבבא בתרא (ל״ט ע״ב) דכולי עלמא אית להו כרבה בר רב הונא בדינא דאפי תלתא וא״כ מה צריך להביא ראיה לשלוחא דבי דינא משלוחו של משה רבינו ע״ה בלאו הכי אפילו לא היה שלוחא דבי דינא רק אדם דעלמא שחירפו אחר גם כן מותר לספר זה לפני ג' אנשים דעלמא ומה גריעי בית דין מג' אנשים דעלמא, ודוחק גדול הוא לומר דכוונת הגמרא הוא משום דהוי אמינא דשלוחא דבי דינא שמספר לבית דין שהם אנשים חשובים לגבייהו לא שייך הטעם דחברך חברא וכו' ועל כן הוי אמינא דהוא חמור טפי, דמשמע מגמרא והפוסקים דרבא בא להורות קולא בשלוחא דבי דינא, ואין לומר דכוונת הגמרא להביא ראיה דשלוחא דבי דינא עדיף בזה דהוא מותר לספר אפילו לפני דיין אחד, דזה אינו, דאם כן מה ראיה מייתי ממשה רבינו ע״ה והלא הזמינו לדין כמו שאמר שם מקודם בגמרא ומנלן דמזמנינן לדין וכו' ומסתמא לא היה משה רבינו ע״ה דן יחידי וכמאמרם ז״ל בכמה מקומות יצא מבית דין של משה ולפחות היו באפי תלתא ואימא דמשום כן הותר לשליח לספר דבר זה לפניהם מה שהוא יודע בעצמו שהוא אמת שחירפוהו דתן ואבירם אבל לא יהא שום מעלה לשלוחא דבי דינא מאינש דעלמא, אלא ודאי דסבירא ליה להגמרא דלישנא בישא הוי בכל גווני אף דיודע בעצמו שהוא אמת והוא מספר דבר זה לג' אנשים אי לאו שלוחא דבי דינא.

CC-BY-SAשיתוף זההמקור ↗