חפץ חיים — חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ב 3

איֵשׁ אוֹמְרִים, (ד) דְּאִם אֶחָד סִפֵּר (ה) גְּנוּת עַל חֲבֵרוֹ בִּפְנִי שְׁלשָה, אַף דְּהוּא עָבַר בְּוַדַּאי עַל אִסוּר לָשׁוֹן הָרָע וְכַנַּ"ל, אַף עַל פִּי כֵן אִם אֶחָד מֵהַשְּׁלֹשָה, שֶׁשָּׁמַע דָּבָר זֶה, סִפֵּר אַחַר כָּךְ לַאֲחֵרִים, לֹא עָבַר בָּזֶה עַל אִסוּר לָשׁוֹן הָרָע, מִטַעַם דְּכֵיוָן דִּשְׁלֹשָה יוֹדְעִים מִזֶּה, מִמֵּילָא כְּבָר נִשְׁמַע הַדָּבָר וְנוֹדַע לַכֹּל, דְּחַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵה, וּבְדָבָר הֶעָשׂוּי לְהִתְגַּלּוֹת לֹא אָסְרָה הַתּוֹרָה מִשּׁוּם לָשׁוֹן הָרָע. וְדַוְקָא לְסַפֵּר (ו) בְּדֶרֶךְ אַקְרַאִי, אֲבָל לֹא שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְהַעֲבִיר הַקּוֹל וּלְגַלּוֹתוֹ יוֹתֵר.

בהגה"ה: ויש אומרים עוד, (ז) דאפלו בדרך אקראי אינו מתר, רק אם נתגלגל זה הענין דרך אגב בתוך דבורו, אבל לא שיכון לספר זה הענין לבד. (הגהה)

ג(ח) אֲפִלּוּ אִם לֹא יְסַפֵּר בְּשֵׁם מִי שֶׁסִפֵּר לוֹ, רַק יְסַפֵּר סְתָם, שֶׁכָּךְ וְכָךְ נִשְׁמַע עַל פְּלוֹנִי, אַף עַל פִּי כֵן אֵינֶנּוּ נִמְלָט מֵאִסוּר לָשׁוֹן הָרָע.

חפץ חיים י״ט, א׳

רבי ישראל מאיר הכהן

חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ב 3

יֵשׁ אוֹמְרִים, (ד) דְּאִם אֶחָד סִפֵּר (ה) גְּנוּת עַל חֲבֵרוֹ בִּפְנִי שְׁלשָה, אַף דְּהוּא עָבַר בְּוַדַּאי עַל אִסוּר לָשׁוֹן הָרָע וְכַנַּ"ל, אַף עַל פִּי כֵן אִם אֶחָד מֵהַשְּׁלֹשָה, שֶׁשָּׁמַע דָּבָר זֶה, סִפֵּר אַחַר כָּךְ לַאֲחֵרִים, לֹא עָבַר בָּזֶה עַל אִסוּר לָשׁוֹן הָרָע, מִטַעַם דְּכֵיוָן דִּשְׁלֹשָה יוֹדְעִים מִזֶּה, מִמֵּילָא כְּבָר נִשְׁמַע הַדָּבָר וְנוֹדַע לַכֹּל, דְּחַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵה, וּבְדָבָר הֶעָשׂוּי לְהִתְגַּלּוֹת לֹא אָסְרָה הַתּוֹרָה מִשּׁוּם לָשׁוֹן הָרָע. וְדַוְקָא לְסַפֵּר (ו) בְּדֶרֶךְ אַקְרַאִי, אֲבָל לֹא שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְהַעֲבִיר הַקּוֹל וּלְגַלּוֹתוֹ יוֹתֵר.

אחרונים1 מחברים

באר מים חיים3 פירושים

חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ב 3 (ד) דאם אחד. סעיף זה לקוח הוא מדברי הרמב״ם בהלכה ה' והעתקנו לשונו למעלה, ומתחלה נראה לבאר אותו היטב בעזה״י, וגם אם הוא מוסכם אליבא דכולהו, ולבסוף נבאר כל דברינו שבפנים. כי הנה לכאורה קשה מאד דברי הרמב״ם במה שכתב דאחד מהג' יוכל לספר באקראי לשאר אנשים מה ששמע מאחד גנות על אחד, דהרי מכל מקום בעת מעשה הוא אומר לשון הרע על חברו ומגנה אותו לעין כל, ואם תאמר בלאו דידיה נמי ידעו כל העיר לסוף מגנותו, זה אינו, דאפילו באינו קאי בתרי עברי דנהרא שהיה יכול ליקח האיסור בעצמו אסרו גם כן התוספות בשבת (דף ג') והר״ן בפרק קמא דעבודה זרה (דף ו':), והכא גרע הרבה האיסור יותר משם וצריך שיהיה אסור אף מן התורה, דהכא הלא הוא בעצמו עושה האיסור, הגע בעצמך, אם יבואו עשרה גזלנים ויגזלו לאחד את כל אשר לו האם יפטר כל אחד משום דבלאו דידיה נמי היו גוזלין אותו הט' הנשארים סוף סוף הוא גזלו ועבר על לאו דלא תגזול וצריך להשיב לו הגזילה, אף כאן סוף סוף הוא גינהו וביזהו וצריך לפייסו לפחות. ובשלמא לפירוש רש״י דערכין שהעתקנו לעיל ניחא, לא מיבעי אם כונתו כפי מה שביארנו לעיל את דבריו ניחא בפשיטות, דהלא כתב רש״י הטעם שזה גילה תחלה דעתו וכו' וכוונתו דהוי כאילו מרשהו בהדיא שילך ויספר את גנות עונותיו או ענין מסחרו לעין כל. ואפילו אם כוונתו כפירוש רשב״ם גם כן ניחא, דאפשר דכוונתו דמותר לספר רק לאיש הנוכחי, היינו למי שדיבר עליו מתחילה, דבזה שמספר לו בעצמו אין מסבב לו שום גנות בזה, רק שמסבב מדנים בזה על מי שסיפר לו, ועל זה שייך טעם רש״י שזה גילה תחלה דעתו וכו' וכוונתו גם כן כאלו נתרצה בהדיא לאלו המדנים, אבל לא מצינו לרש״י שיתיר לספר גנותו של זה לאחר מחמת שבלאו דידיה ימצאו אחרים בעלי לשון הרע שיספרו גנותו. ונ״ל שטעם הרמב״ם הוא כפי מה שפירש הרשב״ם בבבא בתרא ל״ט דהוי מילתא דעבידא לאיגלויי, וגרס שם בערכין ואמר אביי כל מילתא דעבידא לאיגלויי לית בה משום לישנא בישא [ולא נמצא כן בגמרות שלפנינו] וכדי שלא תקשה על אביי גופא כל מה שהקשינו לעיל, נראה לי דסברת רבה בר רב הונא ואביי הוא מדחזינן דהתורה קראתו ללשון הרע בשם רוכל ואיתא בספרא דהוא כרוכל שטוען דברים והולך מזה לזה וכתב הרמב״ן על זה בחומש כרוכל שקונה מכאן ומוכר בכאן אף זה הולך ושומע במקום זה והולך ומספר במקום אחר, על כן אמרינן דמה שהתורה אסרה לשון הרע דגם על זה קאי שם רוכל וכנ״ל היינו בדבר שבלתי אפשר שהיה מתגלה זה אם לא היה הוא הרוכל בענין הזה, וכענין שנאמר גם כן הולך רכיל מגלה סוד. אבל בדבר שבודאי יתגלה לבסוף לעין הכל, בין אם יתגלה בדרך היתר ובין אם יתגלה בדרך איסור, סוף סוף יתגלה, על כן לא שייך כלל עליו על זה שם רוכל, וזהו טעמא דרבה בר רב הונא דחברך חברא וכו' ואם כן הוא עשוי להתגלות לבסוף, ועל כן לא שייך כלל עליו על זה איסור לשון הרע, וזהו שכתב הרמב״ם בהלכה ה' הנ״ל כשנאמרו וכו' כבר נשמע הדבר ונודע וכמו שכתבנו. ואף על פי שתירצנו בעז״ה יפה את סברת הרמב״ם והרשב״ם זהו הכל לפי פירושם, אבל לפירוש רש״י בדברי רבה בר רב הונא כפי מה שביארנו לעיל, וכן לפירוש התוספות בבבא בתרא ובערכין הנ״ל, וכן לפירוש רבינו יונה במאמר רכ״ח, אם נפרש כפירושיהם אין לנו שום מקור מהגמרא לקולתו של הרמב״ם בזה על כן צריך עיון אם הלכה כן. ואף על פי כן אין לדחות דבר זה לגמרי מהלכה כיון דדעת הרמב״ם והסמ״ג והרשב״ם שוין בענין זה ולכן כתבתי בפנים דין זה בשם יש אומרים.

חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ב 3 (ה) גנות על חבירו. ולאו דוקא גנות דהוא הדין כל דבר שיוכל להסבב על ידי זה שום היזק או צער וביוש לחבירו וכמו שיתבאר אי״ה לקמן בכלל ה' עי״ש.

חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ב 3 (ו) בדרך אקראי. כן כתב הכסף משנה בביאור דברי הרמב״ם עי״ש. ומ״ש אבל לא שיתכוין להעביר הקול, כן כתב הרמב״ם, ומוכח דכ״ש שאסור לגלות לאותו האיש שדיברו עליו ולומר פלוני דיבר עליך כך וכך, ולא כפירוש הרשב״ם בבבא בתרא שמתיר בזה, וכן כתב המהרש״ל בהדיא בביאוריו על הסמ״ג, וגם הסמ״ג סבירא ליה כהרמב״ם בזה שהעתיק דברי הרמב״ם אלו במצותיו, והרש״ל כתב שם שגם מדעת התוספות בערכין הנ״ל מוכח שסבירא להו דלא כפירוש רשב״ם. ולכן כיון דהרמב״ם והסמ״ג והתוספות סברי דלא כפירוש רשב״ם, וגם אם נפרש כפירוש רבינו יונה בשערי תשובה במאמר רכ״ח, או כפי מה שפירשנו לעיל כוונת רש״י בדקדוק לשונו שמכוון יותר לפירושנו, ממילא אין לנו שום ראיה להיתר הרשב״ם שמתיר לספר רכילות היכא דשמע באפי תלתא, ודעת הרשב״ם והגהות אשר״י שהביאו יחידים לגבייהו הכי נקטינן . ולכאורה רבותיו דהרשב״ם הנזכרים שם בבבא בתרא (ל״ט ע״ב) ברשב״ם סוברים גם כן להתירא כהרשב״ם, אבל באמת אינו מוכח כלל, דכוונתם דאי לא באפי תלתא לא היה אפשר לבוא לאזני המחזיק כלל מטעם דעידי המחאה לא היו רשאין להוציא דבר זה מפיהם לספר לשום אדם מטעם לשון הרע עתה מותרים הם לספר לאנשים אחרים ואחרים יספרו בודאי לאחרים ויבוא הדבר לאזני המחזיק. ויש להביא ראיה להרמב״ם והסמ״ג דלא כפירוש רשב״ם מהא דאמרינן בירושלמי דפיאה מותר לדבר לשון הרע על בעלי המחלוקת שנאמר ואני אבוא אחריך ומלאתי את דבריך, והרי שם בפירסום היה כמו שכתוב בקרא, ובוודאי היה מתגלה לו לדוד לבסוף, ואפילו הכי משמע בירושלמי דאסור אם לא על בעלי המחלוקת, והלא לפירוש הרשב״ם פשוט הוא דבין אחד מאלו השלשה שנדבר לפניהם ובין אחד משאר אנשים שיודעים את הדבר שנדבר באפי תלתא מותר לגלות, כיון דטעם הרשב״ם הוא משום מילתא דעבידא לאיגלויי, והכא משמע בפירוש דנתן הנביא היה אסור לגלות לדוד אי לא בעלי דמחלוקת, ורכילוח היה כמו שמוכח בקרא שענין זה נוגע לדוד, אלא ודאי דרכילות אסור בכל גווני. ולולא דברי מהרש״ל הנ״ל היה נראה לי ליישב דעת הרשב״ם דגם הוא מסכים להרמב״ם, דהיכא דהוא מתכוין לגלות אסור, רק הרשב״ם איירי דמסיח את הרכילות לפי תומו ואינו מתכוין בזה לעורר מדנים על חבירו, ולכן התיר משום אפי תלתא, וברכילות שייך גם כן לפי תומו כדמשמע במועד קטן (ט״ז ע״א) במעשה דבר קפרא ור' שמעון ברבי עי' שם ברש״י, והיכי דלא נתכוין לעורר מדנים גם הרמב״ם והסמ״ג יודו לרשב״ם דמותר אפילו ברכילות. וראיה לדברינו ממה שכתב הסמ״ג בלאוין ט' איזהו רכיל המגלה לחבירו דברים שדיבר ממנו אדם בסתר, משמע דאם הראשון לא היד מדבר בסתר היה מותר לגלות כפירוש רשב״ם, והלא העתיק בעצמו אחר כך את דברי הרמב״ם מה שכתב והוא שלא יתכוין להעביר הקול וכו', אלא ודאי כמו שכתבנו דהיכא דהוא מתכוין לגלות לאחר מה שדיבר חבירו עליו כדי לעורר מדנים עליו גם הרשב״ם מודה להרמב״ם דאסור. ובזה אתי שפיר ההיא דירושלמי הנ״ל שנתן התכוין לעורר מדנים על אדוניהו כמו שמבואר בקרא. אבל מה נעשה שהמעיין בדברי מהרש״ל הנ״ל יראה להדיא מדבריו שדעתו דאין שייך בזה לפי תומו (ומ״ש הסמ״ג איזהו רכיל המגלה וכו' בסתר צע״ג לפי זה, ואולי לאו דוקא ומילתא דשכיחא נקט) ולהרשב״ם שרי אפילו אם מתכוין לגלות, ואם כן הדרא לדוכתין הירושלמי נגד ררשב״ם. ואולי יש לישב באופן זה, דמסתברא בפשיטות דאף להרשב״ם אינו מותר רק אם מספר אותן הדברים גופא שאמר פלוני עליו מטעם דבלאו הכי לבסוף יתגלה זה. אבל להטעים את הדברים האלו גופא, ולהראות אחר כך לפניו את גודל העולה של פלוני עבור זה שאמר עליו או עשה לו, דבר זה אסור, דלזה אין שייך הטעם דחברך וגו' דנמצא דהוא מוסיף בדבריו, ולכך שם במעשה דנתן הנביא שהוא הטעים את הדבר בפני דוד כדכתיב שם בקרא אתה וגו' ולי אני עבדך וגו' שבאלו הדברים הראה לפני דוד שכוונת אדוניהו רק למלוכה ונעשה מלך מעצמו שלא ברצון דוד. ואף שתירצנו את סברת הרשב״ם על כל פנים הרי הרמב״ם והסמ״ג והתוספות סברי דלא כוותיה לדברי מהרש״ל הנ״ל וכל שכן לפי מה שכתבנו דגם הרשב״ם אוסר היכא דהוא מתכוין לעורר בזה מדנים על חבירו, ועל פי זה כתבתי לקמן בהלכות רכילות כלל ב' את הסעיף ג' עי' שם.

CC-BY-SAשיתוף זההמקור ↗