חפץ חיים — חלק שני: הלכות איסורי רכילות, כלל ט 11

אוְכָל זֶה אִם הוּא רוֹצֶה לְהַזְהִירוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי אוֹנָאָה. אֲבָל אִם כְּבָר לָקַח מֵאֶחָד סְחוֹרָה, וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁרִמָּהוּ, אוֹ בְּשִׁוּוּי הַמִּקָּח אוֹ בִּשְׁאָר חֶסְרוֹנוֹת, תָּלוּי בָּזֶה, אִם עַל פִּי דִּין תּוֹרָה, אֵין לוֹ עַתָּה עַל הַמְאַנְּה כְּלוּם, בֵּין מִפְּנֵי שֶׁהָאוֹנָאָה בְּשִׁוּוּי הַמִּקָּח הָיְתָה בְּפָחוֹת מִשְּׁתוּת, וּבֵין מִפְּנֵי שֶׁעָבַר הַזְמַן, כְּדֵי שֶׁיַּרְאֶה לְתַגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ, אוֹ (כט) שְׁאָר סִבָּה שֶׁבִּגְלָלָה הִפְסִיד הַמִּתְאַנֶּה, בְּוַדַּאי מִי שֶׁהוֹלֵךְ וּמְעוֹרֵר לְהַמִּתְאַנְּה וּמַרְאֵהוּ, אֵיךְ שֶׁפְּלוֹנִי רִמָּהוּ, עוֹבֵר עַל אִסוּר רְכִילוּת, כֵּיוָן דְּעַל פִּי דִּין תּוֹרָה, אֵין לוֹ עָלָיו עַתָּה כְּלוּם, שׁוּב לֹא הֲוֵי זֶה הַסִפּוּר, כִּי אִם דְּבָרִים בְּעָלְמָא, וְהוּא * כְּרוֹכֵל שֶׁנִּזְכָּר בְּכָל מָקוֹם, שֶׁהוּא טוֹעֵן דְּבָרִים (ל) מִזֶּה לָזֶה. וַאֲפִלּוּ אִם הַמִּתְאַנֶּה שׁוֹאֲלוֹ, גַּם כֵּן (לא) לֹא יֹאמַר לוֹ הָאֱמֶת. וְכָל שֶׁכֵּן אִם הוּא רוֹאֶה, שֶׁעַל יְדֵי דִּבּוּרוֹ יָכוֹל הַשֶּׁכְּנֶגְדּוֹ לָבוֹא לִידֵי הֶפְסֵד, כְּגוֹן שֶׁיִּתְפְּסֶנּוּ, אוֹ שֶׁלֹּא יְשַׁלֵּם לוֹ יִתְרוֹן הַמָּעוֹת, שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ עֲדַיִן לָעֵסֶקּ הַזֶּה, בְּוַדַּאי עָוֹן גָּדוֹל הוּא לַמֵּבִיא לָזֶה. אֲבָל אִם הוּא רוֹאֶה, שֶׁעַל פִּי דִּין תּוֹרָה, יִהְיֶה הַדִּין עִמּוֹ, (אוֹ שֶׁיְּהֵא יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ מֵהַמִּקָּח הָרַע הַזֶּה, אוֹ שֶׁיַּחֲזִיר לוֹ הָאוֹנָאָה) וְאִם הָיָה יוֹדֵעַ הַמִּתְאַנֶּה, לֹא הָיָה מִתְרַצֶּה לָזֶה, (לב) צָרִיךְ לוֹמַּר לוֹ הָאֱמֶת כַּאֲשֶׁר הוּא, כְּדֵי שֶׁיּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ אֶת אוֹנָאָתוֹ. אַךְ צָרִיךְ לִהְיוֹת זָהִיר בְּאֵלּוּ הָאֳפָנִים שֶׁאֶכְתֹּב, וְאֵלּוּ הֵן: