חפץ חיים — חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ג 1

אכַּמָּה גָּדוֹל אִסוּר לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁאְסַרְתּוֹ הַתּוֹרָה אֲפִלּוּ עַל אֱמֶת וּבְכָל גַּוְנֵי, דְּלֹא מִּבָּעֵי אִם הוּא שׁוֹמֵר אֶת עַצְמוֹ לְסַפֵּר עָלָיו בַּסֵתֶר וּמַקְפִּיד עַל זֶה שֶׁלֹּא יִתְגַּלֶּה לוֹ דְּאָסוּר, שֶׁעַל יְדֵי זֶה מְקַבֵּל עַל עַצְּמוֹ גַּם כֵּן אָרוּר, כְּמָה דִכְתִיב "אָרוּר מַכֶּה רֵעֵהוּ בַּסָתֶר", אֶלָּא אֲפִלּוּ אִם הוּא מְשַׁעֵר בְּעַצְּמוֹ, (א) שֶׁהָיָה אוֹמֵר דָּבָר זֶה אַךְ בְּפָנָיו, אוֹ שֶׁהוּא מְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע על חֲבֵרוֹ בְּפָנָיו מַמָּשׁ, גַּם כֵּן אָסוּר וְלָשׁוֹן הָרָע מִקְרֵי, וּבְצַּד אֶחָד גָּדוֹל אִסוּרוֹ בְּפָנָיו מִשֶּׁלֹּא בְּפָנָיו, דִּבְפָנָיו, לְבַד אִסוּר לָשׁוֹן הָרָע, הוּא מַלְבִּישׁ אֶת עַצְּמוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּמִדַּת הָעַזּוּת וְהַחֻצְפָּה וְהוּא מְעוֹרֵר יוֹתֵר מְדָנִים עַל יְדֵי זֶה, וְכַמָּה פְּעָמִים בָּא עַל יְדֵי זֶה גַּם כֵּן לִידֵי הַלְבָּנַת פָּנִים, וּכְמוֹ שֶׁהֶאֱרַכְנוּ לְעֵיל בַּפְּתִיחָה בְּלָאו דְּ"לֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". עַיֵּן שָׁם.

חפץ חיים ל״א, א׳

רבי ישראל מאיר הכהן

חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ג 1

כַּמָּה גָּדוֹל אִסוּר לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁאְסַרְתּוֹ הַתּוֹרָה אֲפִלּוּ עַל אֱמֶת וּבְכָל גַּוְנֵי, דְּלֹא מִּבָּעֵי אִם הוּא שׁוֹמֵר אֶת עַצְמוֹ לְסַפֵּר עָלָיו בַּסֵתֶר וּמַקְפִּיד עַל זֶה שֶׁלֹּא יִתְגַּלֶּה לוֹ דְּאָסוּר, שֶׁעַל יְדֵי זֶה מְקַבֵּל עַל עַצְּמוֹ גַּם כֵּן אָרוּר, כְּמָה דִכְתִיב "אָרוּר מַכֶּה רֵעֵהוּ בַּסָתֶר", אֶלָּא אֲפִלּוּ אִם הוּא מְשַׁעֵר בְּעַצְּמוֹ, (א) שֶׁהָיָה אוֹמֵר דָּבָר זֶה אַךְ בְּפָנָיו, אוֹ שֶׁהוּא מְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע על חֲבֵרוֹ בְּפָנָיו מַמָּשׁ, גַּם כֵּן אָסוּר וְלָשׁוֹן הָרָע מִקְרֵי, וּבְצַּד אֶחָד גָּדוֹל אִסוּרוֹ בְּפָנָיו מִשֶּׁלֹּא בְּפָנָיו, דִּבְפָנָיו, לְבַד אִסוּר לָשׁוֹן הָרָע, הוּא מַלְבִּישׁ אֶת עַצְּמוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּמִדַּת הָעַזּוּת וְהַחֻצְפָּה וְהוּא מְעוֹרֵר יוֹתֵר מְדָנִים עַל יְדֵי זֶה, וְכַמָּה פְּעָמִים בָּא עַל יְדֵי זֶה גַּם כֵּן לִידֵי הַלְבָּנַת פָּנִים, וּכְמוֹ שֶׁהֶאֱרַכְנוּ לְעֵיל בַּפְּתִיחָה בְּלָאו דְּ"לֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". עַיֵּן שָׁם.

אחרונים1 מחברים

באר מים חיים

חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ג 1 (א) שהיה אומר וכו' בפניו ממש. כ״כ התוספות בערכין (דף ט״ו ע״ב) בד״ה כל מילתא וכו' והעתקתי לעיל את דבריהם וביארתי היטב בעזה״י וכן כתב הרמב״ם והסמ״ג בלאוין ט' וכן מוכח מרבינו יונה בספרו שערי תשובה במאמר רי״ד ורכ״ח שאיסור לשון הרע הוא בין בפניו ובין שלא בפניו, ומחמת שקולא זו מצויה מאוד בפי ההמון ותולין את עצמן בדברי ר' יוסי שאמר מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי, לכן מצאתי את עצמי מחוייב בדבר להאריך לפני המעיין כל השיטות והפירושים שמצאתי בדברי ר' יוסי למען יראה שאין שום קולא בדבר ואגב נתרץ קושית הכסף משנה גם כן ששייך בזה הענין. וז״ל הרמב״ם בהלכות דיעות פ״ז בהלכה ה' אחד המספר בלשון הרע בפני חבירו או שלא בפני חבירו וידוע דהרמב״ם אפילו על אמת קאי כמו שכתב בעצמו בתחלת הפרק הלכה ב' ועיין בכסף משנה שהקשה דלמה לא פסק כרבא דאית ליה כר' יוסי דז״ל הגמרא שם בערכין אמר רבה כל מילתא דמיתאמרא באפי מרה לית בה משום לישנא בישא אמר ליה אביי כל שכן דאיכא חוצפא ולישנא בישא אמר ליה אנא כר' יוסי סבירא לי דאמר מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי. ונראה לבאר הדברים היטב בעזה״י דאין לפרש המימרא דר' יוסי בדברים שבינו לבין עצמו היה אסור לומר משום אונאת דברים כגון אם היה בעל תשובה לזכור לו מעשיו הראשונים או באדם בעלמא לזכור לו מעשה אבותיו וקרוביו או בשאר דברים של דופי לגנותו דזה בודאי אסור לגנותו בענין זה בפני חביריו ואין לזה שום מעלה במה שהיה אומרם בפניו כמאמר הספרי שהבאנו לעיל וזה לשונו, זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים וכו' שאין הנגעים באים אלא על לשון הרע והרי דברים קל וחומר מה מרים שלא דברה אלא שלא בפניו של משה כך וכו' ולענין זה אמרו בגמרא כ״ש דאיכא חוצפא ולישנא בישא דאופן זה הוא לשון הרע גמורה האמור בתורה בכל מקום לאיסור כמו שכתוב בשערי תשובה במאמר רי״ד ומה יועיל אם הוא משער שהיה אומרם בפניו כיון דבאמת דבר עולה הוא לגנותו בזה ועל ענין זה חס ושלום לא היה ר' יוסי מסיים לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי דהוא לשון הרע גמורה לכולי עלמא, וגם יש בזה איסור אונאת דברים אם הוא אומרם בפניו. וגם אין לומר דר' יוסי איירי במעשה עצמו שראה אותו שעבר עבירה שבין אדם למקום דבזה גם כן יקשה דהרי מחוייב מן התורה להוכיחו ואפילו בשעת תוכחה צריך להוכיחו בלשון רכה כדי שלא ילבין פניו ועל אחת כמה וכמה שלא להיות לו תיכף שונא עבור זה ולפרסם את קלונו וכמו שהארכנו בזה לעיל בכלל ב' בבאר מים חיים סק״א. ואין לומר דאיירי ר' יוסי שראה אותו שעבר על לאו דאורייתא והתרה אותו ולא שמע לדבריו דבזה מותר לשנאותו כדאיתא בחו״מ סימן רע״ב והוא גמרא בפסחים (קי״ג ע״ב) ואם כן תו איננו בכלל עמיתך ולכך ממילא מותר לספר עליו גנות, והרי שם באותו דף אמרו שנתן לו רב פפא מלקות לזיגוד עבור דיבורו שדיבר על טוביה שחטא, הרי דגם זה הוא לשה״ר ואסור מן הדין לספר אף שיודע שראמת אתו והוא אומרו בפניו כיון שהוא מספר ביחידי ואין ראוי דבריו להתקבל שם לשון הרע הוא על דיבור זה. ואין לומר דהתם מיירי שלא העיד בפניו, חדא דאמאי נגדיה רב פפא לזיגוד ולא קרי לטוביה שיעיד זיגוד בפניו, ועוד אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ולישנא דגמרא משמע דאם היו מעידין בו בשנים היו מקבלין עדותן, ועוד דקאמר אסהיד ביה ולא קאמר עליה, וגם מתחלה קאמר ג' הקב״ה שונאן ואחד מהם הרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו ביחידי לישנא דמעיד בו משמע בפניו, והרי הקב״ה יודע בודאי את אמיתת הדבר שהוא אמת ואפילו הכי הקב״ה שונאו עבור סיפורו. וא״ל דהגמרא לא איירי רק אם בא לבית דין ומעיד דמוכח שרצונו שיאמינו לו בהחלט כדרך עדות בית דין ועובר על לא יקום עד אחד באיש אבל לא אם מספר לאנשים דעלמא דאפשר דכוונתו רק כדי שישמרו העולם ממנו ויאמינו לו רק לחוש, דאף דהתורה לא חילקה באיסור סיפור לשון הרע בין לספר לבית דין ובין לשאר אנשים דהתורה איירי במי שהוא עדיין בכלל אחיך אבל לא בזה דמותר לשנאותו, אבל באמת גם זה אינו, דאם באת לחלוק בזה צא ופרנס לי שם בפסחים א״ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי מהו למימרא ליה לרביה למישנא ליה א״ל אי מהימן ליה לרביה כבי תרי לימא ליה ואי לאו לא לימא ליה ומשמע דהשאלה זו אגוונא דזיגוד דלעיל קאי דלא היה מונע את עצמו מלומר בפניו ואפילו הכי הרי קפסיק ואמר דאי לא לא לימא ליה אפילו לרביה וכ״ש דלעלמא אסור לגלות. מכל הני מוכח דאסור לומר גנאי על חברו אפילו בפניו ואפילו שלא בבית דין, ואפילו בדבר שראה אותו בעיניו ולא היה מונע את עצמו מלומר בפניו, ובאופן שמותר לשנאותו, כדאיתא שם בגמרא במימרא דרב אשי. ובמעשה הנ״ל גם כן אסור בכל גווני לומר בפניו ושלא בפניו, אם לא שנתרץ בדוחק דר' יוסי לא אמר רק לתלמידיו ודבריו היה אצלם מהימן כבי תרי דבכה״ג שרי כדאיתא בפסחים שם, אבל אם כן יקשה אמאי קאמר אנא כר יוסי סבירא לי והדין כל מילתא דמתאמרא וכו' קאמר אכולי עלמא ואולי נתרץ דר' יוסי איירי באיש שהוא מפורסם לאיש בליעל שמותר לגנות מעשיו לעין כל כדי להתרחק משכונתו ושלא ללמוד ממעשיו הרעים וכדאיתא בערבי פסחים במעשה דרבי שציוה לבניו אל תדורו בשכנציב משום דליצני נינהו ומשכי בליצנותא. אבל אם כן יקשה אפילו היה מונע את עצמו מלומר בפניו משום איבה ומחלוקת גם כן יהא מותר, אם כן אנו מוכרחים לומר שהפירוש בדברי ר' יוסי או כמו שפירשו התוספות בערכין והעתקתי דבריהם לעיל בכלל ב' בסק״ב או כמו שפירש ר' יונה בספרו שערי תשובה ובשיטה מקובצת על בבא בתרא וכפי מה שאכתוב אי״ה דבריהם לקמן, או אפילו בגנאי גמור ובגווני דמותר לשנוא אותו וכנ״ל אך דרב פפא פליג עליו ואוסר וכיון דחזינן דרב פפא דבתרא הוא פליג על רבא ועבד מעשה בזה לאיסור דנגדיה לזיגוד משום זה ובברייתא שם משמע גם כן כרב פפא וגם רב אשי דבתרא הוא משמע שם בסוגיא דסבר כרב פפא (מדקאמר שם ואי לא לא לימא ליה ומשמע בכל גווני וכנ״ל ועוד דאי לא תימא הכי יאמר עוד דאי הוא משער שהיה אומר בפניו מותר אפילו רבו אינו מאמינו אלא ודאי דאוסר בכל גווני) אם כן היאך נמלא לבנו להתיר ואם כן יפה פסק הרמב״ם לאסור לשון הרע בכל גווני בפניו ושלא בפניו. ובזה סרה קושית הכסף משנה דלמה לא פסק הרמב״ם כר' יוסי. וכן שיטת התוספות שם בערכין גם כן כהרמב״ם דבדבר גנאי וקינטור אפילו היה אומרה בפניו אסור ולא איירי הגמרא כי אם בדבר דאיכא למשמע דלא אמרה משום לישנא בישא וכמו שהעתקתי לעיל את דבריהם וביארתים בעזה״י וזהו מה שכתבתי פה בס״ב, ובאמת בזה גם כן יוסר קושית הכסף משנה. ופליאה גדולה על מרן הכסף משנה שלא השגיח על דברי התוספות אלו שבמקומו בערכין (ועתה מקרוב נדפסו ספרי הרמב״ם עם חידושין בסופו ונשאר שם גם כן בפליאה זו על הכ״מ). ועיין עוד פירוש על מימרא זו דף' יוסי בש״מ על בבא בתרא (דף ל״ט) בשם עליות הר' יונה ז״ל והוא גם כן כעין מה שכתב הר' יונה בשערי תשובה העתקתי את דברי הש״ת והש״מ לקמן ושם גם כן כתב בהדיא דלשון הרע אסור בין בפניו ושלא בפניו ואם יפרש הרמב״ם כפירוש זה של הש״מ יוסר גם כן קושית הכ״מ דלדידיה איירי ר' יוסי באיש שמן התורה אין שייך עליו איסור לשון הרע וכמו שנביא אי״ה דבריו לקמן והרמב״ם לא איירי באיש כזה. ומה שפסק בספר יראים כר' יוסי גם הוא איירי בענין דאין בו משום לשון הרע כגון מה שפסק בש״ת במאמר רכ״א דאם רואה לאחד שגוזל או חומס או מבייש לחבירו מותר לספר הדברים לבני אדם כדי לעזור להנגזל (או בעבירה שבין אדם למקום המפורסמת לכל ישראל את גודל איסורה והוא עבר עליה כמה פעמים במזיד דגם זה אין בו משום לשון הרע וכמו שנכתוב לקמן בכלל ד' ס״ז) ועל זה פסק דאם הוא משער בעצמו דגם בפניו לא היה חוזר מלאמרו מותר אפילו שלא בפניו, דאל״ה יוכל להיות שלא נתכוין באמת בגנותו אותו עבור קנאתו על החמס אשר בכפיו מה שגזל וחמס או בייש לחבירו, רק נהנה לדבר באשמת העם ובהעותם ישמח ובקלונם יתכבד שלא בפניהם, ודבר זה אסרה התורה בכל גווני וכמו שמשמע מדברי ר' יונה במאמר רכ״ח עיי״ש, רק אם הוא משער בעצמו שלא היה חוזר מאותו הדיבור אף בפניו אז מותר. ובדבר זה מוסיף הספר יראים היתירא על רבינו יונה שר״י מתיר דוקא אם כבר הוכיחו בפניו או במי שהוחזק לרבים כר' יוסי וכמ״ש שם והוא מתיר בסתמא באינש דעלמא אם יודע שהיה אומרה בפניו, אך מ״מ אל ימהר הקורא להקל בזה כי צריך לזה ההיתר כמה פרטים ויבואר לקמן בכלל יו״ד אי״ה . ולפי זה יהי' ניחא גם כן דברי רש״י על מימרא זו דר' יוסי עי״ש בערכין (ט״ו ע״ב) דמשמע מסתימת לשונו שהוא מפרש המימרא דר' יוסי אפילו בגנאי גמור, ורק משום דהוא אמת והיה אומר אף בפניו לכך מותר, וזה לא יתכן וכמ״ש, אבל לפי זה ניחא דגם הוא איירי באופן המותר וכמו הספר יראים, אך א״כ יהיה פירוש ספר יראים ופירוש רש״י בדברי ר' יוסי בחדא גוונא להקל אפילו אם לא אמרו מתחלה בפניו כיון שכוונתו כדי לעזור לאשר אשם לו והוא יודע שהיה אומר בפניו, אבל ודאי בלשון הרע גמורה כו״ע מודו דאין חילוק בין בפניו בין לשלא בפניו. ועזרני ה' שמצאתי כן אח ״כ בתשובת מהר״י ברונא סי' ל״ח וז״ל נשאלתי אם אדם רשאי לומר על חבירו דברים שהם אמת, והשבתי שאינו רשאי, אע״ג דבפ' כל כתבי א״ר יוסי תיתי לי מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי ופירש״י אם בא ושאל אותי אם אמרתי דבר זה עליו לא הוצרכתי לחזור מדברי לפי שאמרתי אמת, וקסבר ר' יוסי כל מילתא דמיתאמרא באפי מרה לית בה משום לישנא בישא, אלמא דאמת שפיר דמי, נ״ל דצריך פירוש לפירושו דאם כן מאי רבותיה דר' יוסי דלא אמר לשון הרע דאפילו לקבולי אסור בפ' במה בהמה גבי קבל דוד לשון הרע כ״ש שלא יאמר לשון הרע דעונשו קשה מאוד שנאמר מלשני בסתר רעהו אותו אצמית וכו' ומיתתו באסכרה בפ' במה מדליקין, אלא ר' יוסי מיירי כגון דאמר פלניא גזלנא הוא דאכיל לארעאי בגזלנותא, ואע״ג דר' יוסי ידע דפלוני אוכל קרקעותיו בגזילה ומצוה לשנאותו ולפרסמו, מכל מקום נזהר ר' יוסי מלאומרו והיה נפסד קרקע שלו אלא אם כן דידעו סהדי ואית ליה עדים דאז מותר לומר כך שלא בפני אותו פלוני קודם שתובעו לדין כיון דמתאמר באפי מרה וכו' עכ״ל ועוד צייר שם איזה ציורים הרי דגם הוא אוסר בכל גווני וגם הסמ״ג העתיק את דברי הרמב״ם הנ״ל בלאוין ט' היוצא מדברינו דאסור לספר לשון הרע בין בפניו ובין שלא בפניו בין בדברים של דופי וגנאי בעלמא ובין בדברים של בין אדם למקום (ודברים שבין אדם לחבירו יבואר אי״ה לקמן בכלל י') ולא מיבעי אם יש עליו שום צד זכות דאסור אלא אפילו אם אין עליו שום צד זכות כגון שהתרה בו וכנ״ל ג״כ אסור לספר ביחידי. ולענין על ידי שנים נבאר לקמן. וביררנו כל זה מדברי הרמב״ם והסמ״ג והתוס' והרבינו יונה ומי יוכל להרים ראש ולהקל בזה נגד כל הראשונים אלו.

CC-BY-SAשיתוף זההמקור ↗