חפץ חיים — חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ג 6

אוְדַע, (ו) דַּאֲפִלּוּ אִם לֹא בָּא עַל יְדֵי הַלָשׁוֹן הָרָע שֶׁלּוֹ שׁוּם רָעָה לְהָאִישׁ הַהוּא, כְּגוֹן, שֶׁלֹּא קִבְּלוּ הַשּׁוֹמְעִין אֶת דְּבָרָיו, וְכַיּוֹצֵּא בָּזֶה, אַף עַל פִּי כֵן מִּכְּלַל לָשׁוֹן הָרָע לֹא נָפְקָא {לא יצא}, וְצָרִיךְ כַּפָּרָה. וְיוֹתֵר מִזֶּה, דַּאֲפִלּוּ (ז) אִם הוּא מְשַׁעֵר לְכַתְּחִלָּה, שֶׁלֹּא יָבוֹא לַנִּדּוֹן שׁוּם רָעָה עַל יְדֵי דִבּוּרוֹ, אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר לוֹ לְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ.

חפץ חיים ל״ו, א׳

רבי ישראל מאיר הכהן

חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ג 6

וְדַע, (ו) דַּאֲפִלּוּ אִם לֹא בָּא עַל יְדֵי הַלָשׁוֹן הָרָע שֶׁלּוֹ שׁוּם רָעָה לְהָאִישׁ הַהוּא, כְּגוֹן, שֶׁלֹּא קִבְּלוּ הַשּׁוֹמְעִין אֶת דְּבָרָיו, וְכַיּוֹצֵּא בָּזֶה, אַף עַל פִּי כֵן מִּכְּלַל לָשׁוֹן הָרָע לֹא נָפְקָא {לא יצא}, וְצָרִיךְ כַּפָּרָה. וְיוֹתֵר מִזֶּה, דַּאֲפִלּוּ (ז) אִם הוּא מְשַׁעֵר לְכַתְּחִלָּה, שֶׁלֹּא יָבוֹא לַנִּדּוֹן שׁוּם רָעָה עַל יְדֵי דִבּוּרוֹ, אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר לוֹ לְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ.

אחרונים1 מחברים

באר מים חיים2 פירושים

חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ג 6 (ו) דאפילו. הוא גמרא בערכין (ט״ז ע״א) לא קשיא הא דאהנו מעשיו וכו' אהנו מעשיו אתי נגעים עליה, לא אהנו מעשיו מעיל מכפר, הרי דצריך מעיל לזה, ועי״ש ברש״י שפירש אהנו מעשיו שנתקוטטו על ידו. הוא פירש הדבר ברכילות וגם בלשון הרע שייך אהנו מעשיו, כגון שנתבזה פלוני על ידי זה בעיני השומעים או אפילו אם לא ראינו ממש שנתבזה בעיני השומעים, אך זה ראינו שקבלו השומעים את הדבר, וגם הם התחילו לדבר עליו שאין הדין עמו בענין פלוני, כמו שאמר המספר עליו, וזה הוא לאות גמור שאהני מעשה המספר ובזה יוסר קושית הגאון ר' ישעיה פיק שהקשה בבאורו על השאילתות לפי תירוץ הגמרא הא דאהנו וכו' אמאי נענשה מרים בצרעת הרי לא היתה קטטה על ידה, וזה אינו, דלא בעינן קטטה רק ברכילות ששם רצון הרוכל הוא כדי לעורר מדנים בין שניהם, מה שאין כן בענין לשון הרע רצון המספר הוא שיועיל סיפורו לענין שיסכים חבירו לדבריו, וידבר גם הוא עליו, ובודאי כל שראינו שדבריו פעלו כל כך בפני השומעים עד שגם הם התחילו לדבר עליו, מיקרי אהנו מעשיו. ואם כן במרים מצינו ותדבר מרים ואהרן במשה, ופירש בספרי שהיא פתחה בדבור תחילה, והיא היתה יודעת שפירש משה מן האשה כי שמעה מצפורה כמו שפירש רש״י, והועיל דיבורה בפני אהרן עד שגם אהרן התחיל לדבר כמותה כמו שכתוב בקרא, לכן נענשה.

חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ג 6 (ז) אם הוא משער. אף שמגמרא הנ״ל דמשני הא דאהנו מעשיו והא דלא אהנו מעשיו אין ראיה גמורה לזה דאולי שם היה באפשר בעת הסיפור שיועילו מעשיו אך לבסוף לא עלה הדבר כן, אבל כן מוכח מהרמב״ם שזה לשונו בפרק ז' מהלכות דיעות, ויש עון גדול מזה עד מאוד והוא בכלל לאו זה והוא המספר בגנות חבירו אף על פי שאומר אמת. וגם הסמ״ג כתב כלשון הזה ולא הזכירו שם רמז תנאי לזה, מזה משמע דטעמם משום זה גופא דהתורה אינה רוצה שישראל אחד יגנה את חבירו. וכן מוכח משערי תשובה במאמר רט״ז וזה לשונו והמספר לשון הרע שתים הנה קוראותיו הנזק והבשת אשר יגרום לחבירו, ובחירתו לחייב ולהרשיע את חבירו ושמחתו לאידם, ובענינינו דאיירינן על כל פנים ענין רע א' מהנ״ל נמצא בו, וזה לשון רבינו יונה בשערי תשובה במאמר רי״ז ואמר שלמה ע״ה (במשלי י״ד) אוילים יליץ חובה, כי יחפש מומי בני אדם ואשמתם ויתן בהם דופי ולא ידבר לעולם בשבח ודבר טוב הנמצא בם וכו' ואמרו רבותינו כל הפסול פוסל ואינו מדבר בשבחו של עולם ודרכו לפסול בני אדם במומו, ובין ישרים רצון, כי דרך הישרים לכסות על כל פשעים ולשבח האדם כי נמצא בו דבר טוב וכו' מכל זה נלמוד שסיפור דבר גנות על חבירו אף אם לא יזיקו כלל בזה, מכלל עון לא נפקא. ומה שכתב הרמב״ם שם בהלכה ה' והמספר דברים שגורמים אם נשמעו וכו' היינו אפילו אם לא יספר בגנותו כלל, רק שעל ידי דבריו נסבב לזה, וכמו שכתב הכסף משנה ראיה לדין זה דהרמב״ם ממעשה דר' יהודא בן גרים ושם לא נתכוין לגנותו בזה לר' שמעון בר יוחאי כי סיפר רק בביתו וכמו שפירש רש״י שם.

CC-BY-SAשיתוף זההמקור ↗