חפץ חיים — חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ד 3

אאַךְ יִתְחַלֵּק זֶה הַדִּין לִפְרָטִים אֲחָדִים וּכְמוֹ שֶׁאֲבָאֵר, דְּאִם הוּא (ט) אִישׁ בֵּינוֹנִי כִּסְתָם אִישׁ יִשְׂרָאֵל, שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִשָּׁמֵר מֵחֵטְא וְנִכְשָׁל בְּחֵטְא רַק לִפְעָמִים, (י) וְיֵשׁ לִתְלוֹת, שֶׁעָשָׂה דָּבָר זֶה שֶׁלֹּא בְּמִּתְכַּוֵּן, (יא) אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁדָּבָר זֶה אָסוּר, אוֹ שֶׁהָיָה סָבוּר שֶׁהוּא חֻמְרָא וּמִדָּה טוֹבָה בְּעָלְמָא, שֶׁהַכְּשֵׁרִים נִזְהָרִין בָּזֶה, (יב) אֲזַי אֲפִלּוּ רָאוּהוּ כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁעָבַר עַל זֶה, בְּוַדַּאי יֵשׁ לִתְלוֹת בָּזֶה, וַאֲסוּרִים לְגַלּוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לְבוּז בְּעֵינִי עַמּוֹ, וַאֲפִלּוּ בְּעֵינִי עַצְּמוֹ גַּם כֵּן לֹא יִתְבַּזֶּה, וְאָסוּר לִשְׂנֹא אוֹתוֹ עֲבוּר זֶה, דְּצָּרִיךְ לְדוּנוֹ לְכַף זְכוּת, וְהוּא מִצְוַת עֲשֵׂה דְּאוֹרַיְתָא שֶׁל "בְּצֶּדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" לְכַמָּה פּוֹסְקִים.