חפץ חיים — חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ו 1

אאָסוּר לְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרָע מִן הַתּוֹרָה, בֵּין שֶׁהוּא מֵהַדְּבָרִים, שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, אוֹ מֵהדְּבָרִים, שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, דְּהַיְנוּ (א) שֶׁלֹּא נַאֲמִין בְּלִבֵּנוּ שֶׁהַסִפּוּר הוּא אֱמֶת, כִּי עַל יְדֵי זֶה יְבֻזֶּה בְּעֵינֵינוּ, מִי שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו. וַאֲפִלּוּ אִם לֹא יַסְכִּים לוֹ בְּפֵרוּשׁ לְסִפּוּרוֹ, דְּאִי לָאו הָכִי, הְרֵי הוּא שׁוֹנֶה אֶת הֶעָוֹן בְּכִפְלַיִם, שֶׁהוּא מְסַפֵּר וּמְקַבֵּל. וְהַמְקַבֵּל עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא". וְאָמְרוּ חְכָמֵּינוּ זַ"ל בִּמְכִילְתָּא, שֶׁזּוֹ הִיא אַזְהָרָה לַמְקַּבֵּל לָשׁוֹן הָרָע, וּלְבַד שְׁאָר לָאוִין וַעֲשִׂין הַמִּצְטָרְפִים לָזֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְעֵיל בַּפְּתִיחָה, עַיֵּן שָׁם. וְאָמְרוּ חֲזַ"ל, שֶׁכָּל הַמְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרָע, רָאוּי לְהשְׁלִיכוֹ לַכְּלָבִים, שֶׁנֶּאֱמַּר "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא" וּסְמִיךְ לֵה "לַכֶּלֶב תַּשְׁלִיכוּן אוֹתוֹ". עוֹד אָמְרוּ, שֶׁגָּדוֹל עֹנְשׁ המְקַבְּלוֹ יוֹתֵר מִן הָאוֹמְרוֹ.

חפץ חיים ס״ב, א׳

רבי ישראל מאיר הכהן

חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ו 1

אָסוּר לְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרָע מִן הַתּוֹרָה, בֵּין שֶׁהוּא מֵהַדְּבָרִים, שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, אוֹ מֵהדְּבָרִים, שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, דְּהַיְנוּ (א) שֶׁלֹּא נַאֲמִין בְּלִבֵּנוּ שֶׁהַסִפּוּר הוּא אֱמֶת, כִּי עַל יְדֵי זֶה יְבֻזֶּה בְּעֵינֵינוּ, מִי שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו. וַאֲפִלּוּ אִם לֹא יַסְכִּים לוֹ בְּפֵרוּשׁ לְסִפּוּרוֹ, דְּאִי לָאו הָכִי, הְרֵי הוּא שׁוֹנֶה אֶת הֶעָוֹן בְּכִפְלַיִם, שֶׁהוּא מְסַפֵּר וּמְקַבֵּל. וְהַמְקַבֵּל עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא". וְאָמְרוּ חְכָמֵּינוּ זַ"ל בִּמְכִילְתָּא, שֶׁזּוֹ הִיא אַזְהָרָה לַמְקַּבֵּל לָשׁוֹן הָרָע, וּלְבַד שְׁאָר לָאוִין וַעֲשִׂין הַמִּצְטָרְפִים לָזֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְעֵיל בַּפְּתִיחָה, עַיֵּן שָׁם. וְאָמְרוּ חֲזַ"ל, שֶׁכָּל הַמְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרָע, רָאוּי לְהשְׁלִיכוֹ לַכְּלָבִים, שֶׁנֶּאֱמַּר "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא" וּסְמִיךְ לֵה "לַכֶּלֶב תַּשְׁלִיכוּן אוֹתוֹ". עוֹד אָמְרוּ, שֶׁגָּדוֹל עֹנְשׁ המְקַבְּלוֹ יוֹתֵר מִן הָאוֹמְרוֹ.

אחרונים1 מחברים

באר מים חיים

חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ו 1 (א) שלא נאמין. כן כתב בשערי תשובה במאמר רי״ג עי״ש וכן כתב הרשב״ם בפסחים (קי״ח ע״א), וכן כתוב גם כן בס' חרדים במצוות לא תעשה שבתורה התלויות בלב. ומ״ש כי על ידי זה יבוזה וכו', הוא גם כן מלשון ר' יונה שם, ונ״ל שכונתו הוא, כי אם הוא רואה שאם יאמין עליו שעשה או שדיבר דבר פלוני לא יהיה לו עליו צד זכות הוא מצווה שלא להאמין להמספר כדי שלא יתבזה פלוני בעיניו, אבל אם יש עליו צד זכות בלאו הכי, כגון שנוכל לומר שהדין עמו, או שלא ידע את איסורו, וגם בענין דיבור נוכל למצוא אלו צדדי זכות, וגם עוד צד זכות שלא כיון בדיבורו למה שאמר עליו המספר וכיוצא בזה, בכל אלו איננו מצווה להרחיק את דברי המספר מכל וכל ולחשוב עליו ששקר דיבר על פלוני, רק בדרך כלל שלא יתקבל ברעיוניו גנות על מי שסיפר וכנ״ל. ומ״ש עובר בלא תעשה וכו', כן איתא בסמ״ג לאוין י' בהדיא והרמב״ם בפכ״א מהלכות סנהדרין כתב גם כן שהלאו דלא תשא כולל אזהרה לקבלת לשון הרע. ולא תטעה במ״ש הכ״מ בפרק ז' מהלכות דעות ד״ה וכתב הראב״ד וכו' אבל כשמספר בגנות חבירו אין השומע וכו' דפשוט דכוונת הכ״מ דאין שייך ע״ז לשון הורגתן אבל עון יש לכולי עלמא, דלא מסתבר לומר דבכל הש״ס היכא דנקט מקבל לשון הרע הכוונה דוקא על רכילות וכן מוכח בר״י במאמר רי״ג.

CC-BY-SAשיתוף זההמקור ↗