חפץ חיים — חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל א 1

אאָסוּר לְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ עַל (א) אֱמֶת גָּמוּר וְזֶה נִקְרָא בְּפִי חֲזַ"ל בְּכָל מָקוֹם לָשׁוֹן הָרָע, (דְּאִם יֵשׁ בְּהַסִפּוּר שֶׁלּוֹ (ב) תַּעֲרוֹבוֹת שֶׁל שֶׁקֶר וַעֲבוּר זֶה נִתְגַּנָּה חֲבֵרוֹ יוֹתֵר הוּא בִּכְלַל מוֹצִּיא שֵׁם רָע וַעֲוֹנוֹ גָּדוֹל הַרְבֵּה יוֹתֵר), וְהַמְסַפֵּר עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט, טז): (ג) "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ", (ד) וְזֶה גַּם כֵּן בִּכְלַל רְכִילוּת הוּא.

חפץ חיים ז׳, א׳

רבי ישראל מאיר הכהן

חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל א 1

אָסוּר לְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ עַל (א) אֱמֶת גָּמוּר וְזֶה נִקְרָא בְּפִי חֲזַ"ל בְּכָל מָקוֹם לָשׁוֹן הָרָע, (דְּאִם יֵשׁ בְּהַסִפּוּר שֶׁלּוֹ (ב) תַּעֲרוֹבוֹת שֶׁל שֶׁקֶר וַעֲבוּר זֶה נִתְגַּנָּה חֲבֵרוֹ יוֹתֵר הוּא בִּכְלַל מוֹצִּיא שֵׁם רָע וַעֲוֹנוֹ גָּדוֹל הַרְבֵּה יוֹתֵר), וְהַמְסַפֵּר עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט, טז): (ג) "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ", (ד) וְזֶה גַּם כֵּן בִּכְלַל רְכִילוּת הוּא.

אחרונים1 מחברים

באר מים חיים4 פירושים

חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל א 1 (א) אמת גמור. ולפי שזה הוא הטעות הראשון שרגילין העולם לטעות בו על כן אביא לך על זה ג' עדים מן הגמרא ואחר כך מכל הפוסקים דאיסורו הוא אפילו על אמת וזה, דגרסינן במועד קטן (ט״ז ע״א) מנלן דאי מיתפקר בשליחא דבי דינא, ואתי ואמר, לא מיתחזי כלישנא בישא, דכתיב העיני האנשים ההם תנקר, ועיין בפירוש רש״י בד״ה דאי מיתפקר, שפירש שחירף שליח בית דין ושליח אמר חרפני, ועל זה מייתי הגמרא ראיה מקרא העיני וכו' ואשליח קאי, ומסתמא אמר לו השליח למשה רבינו דבר זה וכפירוש רש״י בד״ה העיני, אלמא דשלוחא דבי דינא מותר לומר, הרי דלפירש״י הענין הזה קאי על לשון הרע, והשליח היה יודע בעצמו שהדבר הזה הוא אמת שחרפוהו דתן ואבירם שאמרו לו העיני האנשים ההם תנקר, כאדם שתולה קללתו בחבירו וכדפירש״י בחומש, ואפילו הכי משמע בהדיא מהגמרא דאי לאו שלוחא דבי דינא היה אסור לספר. ואפילו לפי גירסת הרא״ש והר״ן דהענין הזה איירי ברכילות כמו שנבאר לקמן, מכל מקום לענין דינא לא מצינו שיחלקו על פירש״י, דכי היכי דלדידהו איירי הגמרא לענין רכילות ועל כרחך דאסור אפילו על אמת אי לאו שלוחא דבי דינא וכמו שנבאר אי״ה לקמן בתחלת חלק שני, כן הוא הדין בלשון הרע הרי דאיסור לשון הרע הוא אפילו על אמת ועוד ראיה מדחשב בסוטה בסוף פרק אלו נאמרין [דף מ״ב ע״א] ד' כיתות שאינם מקבלים פני שכינה ובתוכם כת שקרנים כת מספרי לשון הרע ואי לשון הרע אינו אסור רק בשקר אמאי חשב להו בשתים כמו שכתב רבינו יונה ראיה זו בשערי תשובה. ועוד ראיה מדאיתא בבבא בתרא (קס״ד ע״ב) ההוא שטר מקושר דאתא לקמיה דרבי, אמר רבי אין זמן בזה וכו' הדר חזא ביה רבי בבישות אמר ליה לאו אנא כתבתיה ר' יהודא חייטא כתביה, אמר ליה רבי לרבי שמעון בריה כלך מלשון הרע הזה, ופירש רשב״ם לא היה לך להטיל האשמה עליו אלא היה לך לומר איני כתבתיו. הרי דאף על אמת אסור לספר בגנות חבירו ונקרא לשון הרע. וכן איתא להדיא בכל הפוסקים הראשונים (מלבד ספרי האחרונים קצרה היריעה מהכילם) דלשון הרע אסור אפילו על אמת. דזה לשון הרמב״ם בפרק א' דאבות שאין לשון הרע שיכזב על האדם וייחס לו מה שלא יעשה כי זה נקרא מוציא שם רע על חבירו, ואמנם לשון הרע הוא שיגלה גנות האדם אפילו בפעולותיו אשר יעשה באמת, שהאומרו יחטא ואשר ישמעהו יחטא עכ״ל הטהור. וכן כתב הרמב״ם בפרק ז' מהלכות דיעות הלכה ב'. והסמ״ג לאוין ט'. והרבינו יונה בשערי תשובה במאמר רי״ד. וכן משמע מפירוש רש״י בחומש פרשת קדושים על זה הפסוק דלא תלך רכיל עי״ש. וכן משמע בפירוש הרמב״ן על זה הפסוק עי״ש. והארכתי הרבה אולי יתן ה' שיועיל קצת להוציא את העורון הזה מלבות בני אדם.

חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל א 1 (ב) תערובות. כן משמע בשבועות (ל״א ע״ב) בכל הציורים שהביא שם הגמרא על הפסוק מדבר שקר תרחק דתערובות של שקר במקצת אסרה התורה כמו עצם השקר, ובפרט בענין לשון הרע ורכילות ידוע הוא דעל ידי תיבה אחת שנשתנה בהסיפור נשתנה הענין כולו.

חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל א 1 (ג) לא תלך וכו'. כן כתב הרמב״ם בפרק ז' מהלכות דעות, והסמ״ג, שזה לשונו יש עון גדול מזה עד מאוד והוא בכלל לאו זה והוא המספר בגנות חבירו אף על פי שאומר אמת וכו'. ואף דבכתובות (מ״ו ע״א) לא נזכר רק דהוא אזהרה למוציא שם רע שהוא חמור מכל מפני שהוא דבר שקר, מכל מקום אין כונת הגמרא להוציא סתם לשון הרע ורכילות שהוא אפילו על אמת מכלל זה, שהרי בסנהדרין כ״ט במשנה אמרו מנין לדיין וכו' שלא יאמר אני מזכה וכו' תלמוד לומר לא תלך רכיל בעמיך, ובספרא פרשת קדושים ובירושלמי פרק א' דפאה איתא בהדיא הלאו על לשון הרע ורכילות ממש שהוא כרוכל שמטעין דברים מזה לזה. ועיין בחלק ב' כלל א' בבאר מים חיים סעיף קטן ח', רק דכוונת הגמרא בכתובות הוא במכל שכן דמוציא שם רע מכלל לאו זה לא נפקא.

חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל א 1 (ד) וזה. כן כתב הרמב״ם שם וכוונתו דכל שכן הוא כיון שמבזהו בסיפור זה, ולהראב״ד בהשגות שסובר דרכילות חמור מלשון הרע נוכל לומר דלדידיה נפקא ליה לשון הרע מקרא דלא תשא, קרי ביה לא תשיא, אזהרה למספר לשון הרע כמו שכתוב בפסחים (קי״ח ע״א). וגם מקרא דארור מכה רעהו בסתר שהוא קאי על לשון הרע כמו דפירש רש״י בחומש. ומקרא דזכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים שהוא כדי שנזהר מלשון הרע כדאיתא בספרי כמו שביארנו לעיל בפתיחה. או סובר כפירוש רש״י בחומש, דהרוכל מקרי מי שהולך לבית רעהו לרגל אולי יראה או ישמע דבף רע ויספר בשוק, והנה כלל הרוכל והמספר לשון הרע ביחד במלת רוכל. וכוונת התורת כהנים [הירושלמי] במה שאמר שמטעין דברים מזה לזה [מטעין דברים של זה לזה ושל זה לזה] היינו מאיש זה לאיש אחר, ולא כמו לפירוש הרמב״ם דכוונת התו״כ [הירושלמי] היינו שמטעין למי שדיבף המדבר עליו מתחלה דהיינו רכילות . וכן מפירוש הרמב״ן בחומש משמע דתיבת רוכל כולל שניהם, שכן פירש שם שרוכל הוא ההולך כל היום וקונה מכאן ומכאן והולך ומוכר במקומות אחרים בכאן ובכאן, כן הוא הרוכל הזה, ולזה בא תיבת בעמיך לרמוז כי הוא הולך ברבים כדי שיהיה לו מה לשמוע ולרגל אחר כך עי״ש. וכן משמע בירושלמי פרק א' דפאה שהוא אזהרה ללשון הרע ורכילות ועיין שם בפני משה בד״ה תני ר' נחמיה.

CC-BY-SAשיתוף זההמקור ↗