חפץ חיים — חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ז 3

אכְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לְקַּבֵּל לָשׁוֹן הָרָע, אִם שָׁמַע מֵאֶחָד, כֵּן הַדִּין, (ד) אֲפִלּוּ אִם שָׁמַע מִשְּׁנַיִם אוֹ יוֹתֵר, וְלָא מִבָּעֵי {ואין צריך לומר} בַּדָּבָר, (ה) שֶׁנַּעֲשׂוּ רְשָׁעִים עַל יְדֵי סִפּוּרָם, בְּוַדַּאי אֵין לְהַאֲמִינָם, אִם סִפְּרוּ לוֹ, כֵּיוָן דַּאֲפִלּוּ לְפִי דִּבְרֵיהֶן, שֶׁפְּלוֹנִי עָשָׂה שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, עָבְרוּ עַל לָאו דְּ"לֹא תֵלֵךְ רָכִיל", שֶׁהוּא אֲפִלּוּ עַל אֱמֶת, אִם כֵּן רְשָׁעִים הֵם, אֵיךְ נַאֲמִינָם עַל יִשְׂרָאֵל זֶה, שֶׁהוּא בְּחֶזְקַת כָּשֵׁר גָּמוּר לְעֵת עַתָּה? דְּהַחָשׁוּד עַל לָאו דְּלָשׁוֹן הָרָע, חָשׁוּד לְשַׁקֵּר וּלְהַחְלִיף וּלְהוֹסִיף, וּמַה בְּכָךְ שֶׁהֵם תְּרֵי, אֲפִלּוּ הַרְבֵּה יוֹתֵר, קֶשֶׁר רְשָׁעִים אֵין מִן הַמִּנְיָן, אֶלָּא אֲפִלּוּ אִם הוּא דָּבָר, שֶׁאֵין נַעֲשִׂין רְשָׁעִים עַל יְדֵי סִפּוּרָם, אִם הָאֱמֶת אִתָּם, אֲפִלּוּ הָכֵי (ו) אָסוּר לְקַבֵּל דִּבְרֵיהֶם (ז) וּלְהַאֲמִינָם בְּהַחְלָטָה, דְּאֵין חָל שֵׁם עֵדוּת, אֲפִלּוּ עַל שְׁנַיִם וְיוֹתֵר, אֶלָּא בְּבֵית דִּין, אֲבָל חוּץ לְבֵית דִּין לֹא, דַּאֲפִלּוּ אִם יֹאמְרוּ שֶׁקֶר, אֵינָם נִקרָאִים עֵדֵי שֶׁקֶר, כִּי אִם מוֹצִיא שֵׁם רָע בְּעָלְמָא, וכִדְאִיתָא, בּסֵפֶר מִצות קָּטָן לֹא תַעֲשֶׂה רל"ה}, וְכָל זֶה לְהַחְלִיט, אֲבָל לָחוּשׁ מֻתָּר, אֲפִלּוּ אִם לֹא שָׁמַע רַק מֵאֶחָד וְכַנַּ"ל.

חפץ חיים ע״ז, א׳

רבי ישראל מאיר הכהן

חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ז 3

כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לְקַּבֵּל לָשׁוֹן הָרָע, אִם שָׁמַע מֵאֶחָד, כֵּן הַדִּין, (ד) אֲפִלּוּ אִם שָׁמַע מִשְּׁנַיִם אוֹ יוֹתֵר, וְלָא מִבָּעֵי {ואין צריך לומר} בַּדָּבָר, (ה) שֶׁנַּעֲשׂוּ רְשָׁעִים עַל יְדֵי סִפּוּרָם, בְּוַדַּאי אֵין לְהַאֲמִינָם, אִם סִפְּרוּ לוֹ, כֵּיוָן דַּאֲפִלּוּ לְפִי דִּבְרֵיהֶן, שֶׁפְּלוֹנִי עָשָׂה שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, עָבְרוּ עַל לָאו דְּ"לֹא תֵלֵךְ רָכִיל", שֶׁהוּא אֲפִלּוּ עַל אֱמֶת, אִם כֵּן רְשָׁעִים הֵם, אֵיךְ נַאֲמִינָם עַל יִשְׂרָאֵל זֶה, שֶׁהוּא בְּחֶזְקַת כָּשֵׁר גָּמוּר לְעֵת עַתָּה? דְּהַחָשׁוּד עַל לָאו דְּלָשׁוֹן הָרָע, חָשׁוּד לְשַׁקֵּר וּלְהַחְלִיף וּלְהוֹסִיף, וּמַה בְּכָךְ שֶׁהֵם תְּרֵי, אֲפִלּוּ הַרְבֵּה יוֹתֵר, קֶשֶׁר רְשָׁעִים אֵין מִן הַמִּנְיָן, אֶלָּא אֲפִלּוּ אִם הוּא דָּבָר, שֶׁאֵין נַעֲשִׂין רְשָׁעִים עַל יְדֵי סִפּוּרָם, אִם הָאֱמֶת אִתָּם, אֲפִלּוּ הָכֵי (ו) אָסוּר לְקַבֵּל דִּבְרֵיהֶם (ז) וּלְהַאֲמִינָם בְּהַחְלָטָה, דְּאֵין חָל שֵׁם עֵדוּת, אֲפִלּוּ עַל שְׁנַיִם וְיוֹתֵר, אֶלָּא בְּבֵית דִּין, אֲבָל חוּץ לְבֵית דִּין לֹא, דַּאֲפִלּוּ אִם יֹאמְרוּ שֶׁקֶר, אֵינָם נִקרָאִים עֵדֵי שֶׁקֶר, כִּי אִם מוֹצִיא שֵׁם רָע בְּעָלְמָא, וכִדְאִיתָא, בּסֵפֶר מִצות קָּטָן לֹא תַעֲשֶׂה רל"ה}, וְכָל זֶה לְהַחְלִיט, אֲבָל לָחוּשׁ מֻתָּר, אֲפִלּוּ אִם לֹא שָׁמַע רַק מֵאֶחָד וְכַנַּ"ל.

אחרונים1 מחברים

באר מים חיים4 פירושים

חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ז 3 (ד) אפילו אם שמע משנים. וראיה על זה יבואר לקמיה מגמרא מפורשת.

חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ז 3 (ה) שנעשו רשעים על ידי סיפורם. כגון אם סיפרו על אחד דברי גנות בדברים שבין אדם למקום באופן שאפילו לפי דבריהם לא יצא עדיין מי שנאמר עליו הדברי גנות מכלל ישראל וכנ״ל בכלל ד' סעיף ג' ובדברים שבין אדם לחבירו באופן שאין תועלת מזה על להבא וכהאי גוונא וכנ״ל בכלל ה' בס״א ושארי מקומות, דאם היה תועלת מזה על להבא כדי לקנא לאמת ולעזור לאשר אשם לו אין נעשין רשעים על ידי סיפורם וכמו שנבאר אי״ה דין זה לקמן בכלל י' בפרטיו שצריכים לזה.

חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ז 3 (ו) אסור לקבל דבריהם. אראה לבאר דין זה בעזה״י לענין לשון הרע וגם לענין רכילות כדי שלא אצטרך לכפול הדברים בחלק השני בבאר מים חיים, וראיה לזה שאסור להאמין אפילו משנים ויותף ממ״ש בגמרא נדה (דף ס״א ע״א) שם בענינא דגדליה מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח וכו' ושם אמר רבא האי לישנא בישא אף על גב דלקבולי לא מיבעי למיחש מיבעי משמע דבמה שלא רצה גדליה לקבל דברי יוחנן בן קרח יפה עשה כדין אך קלקל במה שלא חשש לדבריו לשמור את עצמו ואת אנשיו ממנו, והרי שם במעשה דגדליה רבים אמרו לו שמחשבת ישמעאל להרגו כמו שמפורש בקרא ושם לא היו רשעים במה שהרכילו על ישמעאל דאדרבה מצוה רבה קיימו בזה כמו שמפורש בספרא ובח״מ בסימן תכ״ו דעל זה כתיב לא תעמוד על דם רעך, אפילו הכי במה שלא קיבלן, כדין עשה. ואף דשם המעשה היה ברכילות, מסתמא בלשון הרע גם כן דינא הכי דזיל בתר טעמא, דמסתמא טעם הדבר הוא כמו שכתבנו בפנים דאין חל עליהם שם עדות כי אם בבית דין אבל חוץ לבית דין הוא סיפור בעלמא ואם כן הוא הדין בלשון הרע וכן פירש הראב״ע פשטא דפסוקא דלא תהיה אחרי רבים לרעות עי״ש .

חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ז 3 (ז) ולהאמינם בהחלטה. ואין להקשות על זה ממ״ש שם בפסחים (קי״ג ע״ב) אלא דאיכא סהדי דעביד איסורא כולי עלמא נמי מיסני סני ליה, דשם הכוונה שנתחזק עדותם בבית דין. אבל אם לא נתחזק עדותם בבית דין אף שלבסוף אפשר שיהא יוכל להתברר דבריהם בבית דין, על כל פנים לעת עתה הם גריעי מאחד שראה בעצמו שמותר לשנאותו, דלכל הפחות יודע בעצמו שהדבר אמת, מה שאין כן בזה לעת עתה הוא נחשב כקול בעלמא וכנ״ל. ואין להקשות על זה מהא דאיתא בגמרא הנ״ל מהו למימרא ליה לרביה למסנייה ומסקינן אי מהימן ליה לרביה כבי תרי לימא ליה ואי לא לא לימא ליה, ומשמע דרבו יהא מותר לו לשנוא לאותו פלוני מטעם זה ואמאי והלא גם זה הוא איסור דאורייתא לשנוא לאחר מסתם ישראל בחנם, ועל מי שהדין מחייב שלא להאמין להחליט רק לחוש גם כן אסור לשנוא אותו מן התורה וכמו שכתבנו לעיל בכלל ו' סי״א והוא מתשובות מהרי״ק ואם כן אפילו אם תלמידו מהימן לרבו כבי תרי מאי הוי והלא אפילו אם תרי סיפרו לנו גם כן אסור להאמינם ולשנוא אותו כיון דאיסור קבלת לשון הרע הוא אפילו משנים, דזה אינו, דכוונת הגמרא אי מהימן ליה כבי תרי היינו כדברי שני עדים שמעידים דבריהם במקום הראוי דהיינו בבית דין שנאמנים בדבריהם בהחלטה כן הוא מהימן ליה, ואין כוונת הגמרא כדברי שני אנשים סתם. וגם מדברי ר' יונה בשערי תשובה מוכח כמ״ש דכבי תרי היינו כדברי שני עדים שכתב במאמר ר״כ ואמרו רבותינו כי המעיד יחידי על חברו בדבר עבירה מלקין אותו מכות מרדות כו' אך יוכל לגלות הדבר בהצנע לרבו ולאיש סודו אם ידע כי יאמינו דבריו כדברי שני עדים הרי שדקדק ר' יונה וכתב כדברי שני עדים כמו שכתבנו וברור בעזה״י ועיין לקמן מה שכתבתי בדינא דמהימן ליה כבי תרי.

CC-BY-SAשיתוף זההמקור ↗