טעמי המנהגים — פרק רכ״ד

טעם. מה שאין נזהרין בברכה הרואה לחבירו לאחר שלשים יום שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו לברך שהחיינו. מפני שחביריו כאלו הם מעוטים. אכן לאחיו ולאחותו וכ"ש לבנו ובתו או אביו ואמו דמסתמא חביבין עליו ביותר הוי חיוב גמור לברך. ואם לא ראם תוך י"ב חודש מברך. בא"י אמ"ה מחיה המתים. יוסף אומץ אות תנ"א. ועיין לקוטים סעי' ס"ג:

קונטרס אחרון וכ"ש לבנו ובתו. ובספר ארחות חיים סי' רכ"ה אות א' כתב. בשם ספר יפל"ל ח"ב בקונ"א דאין לאדם נכבד לברך שהחיינו אפי' על אשתו ואפי' על בתו לא נהגו לברך. ועי' בראב"ע פ' יתרו בפסוק ויצא משה לקראת חותנו:

חידוש לו. ובתשובת הרא"ש כלל ד' סי' ד' כתב דברכה שמברכים ברוך שעשה הים הגדול הוא על ים אוקינוס ולא על הים הגדול שלנו שעוברים בו לארץ ישראל ולמצרים וכתב ראי' לדבריו ע"ש: