ימים נוראים — פרק ט׳

בשאר עינויים / רחיצה

בכל רחיצה של תענוג אסורה ביום הכיפורים, בין במים חמים ובין במים קרים, ואפילו מקצת הגוף אסור לרחוץ, ואפילו להושיט אצבע אחת קטנה לתוך מים אסור. אבל מי שנתלכלך בבוץ או בצואה או שנטף דם מחוטמו, רשאי לרחוץ את המקום המטונף, מפני שכוונתו להסיר את הלכלוך ולא לתענוג. וכן כאשר מחליפים חיתול לתינוק, רוחצים את המקום המלוכלך ואת הידיים בסבון, כדי להסיר את הלכלוך והזוהמה. ואף שבכל רחיצה להסרת לכלוך יש גם קצת הנאה, כיוון שעיקר הכוונה להסרת לכלוך, אין היא נקראת רחיצה של תענוג (שו"ע או"ח תריג, א).

בוכן כשמכינים מאכלים לילד, מותר לשטוף לשם כך מאכלים וכלים, מפני שאין זו רחיצה של תענוג.

במי שהזיע מאוד, עד שהוא טרוד וסובל מאוד, רשאי לרחוץ את מקום הזיעה, מפני שאינו מתכוון ברחיצתו לתענוג (משנה ברורה תריג, ב, שעה"צ ד).

בוכן מי שהוא רגיש במיוחד, ודעתו אינה מתיישבת עליו בלא שישטוף את פניו בבוקר, רשאי לשטוף את פניו במים, ואם יוכל להחמיר בזה תבא עליו ברכה. מי שנצטברו לו אחר השינה קורי שינה בזוויות עיניו ואינו יכול להסירם בלי מים, רשאי להסירם במעט מים (רמ"א שו"ע או"ח תריג, ד; משנה ברורה תריג, ט).

בלא ישטוף אדם את פיו ביום הכיפורים, מפני איסור רחיצה, ומפני שיש חשש שמא תוך כדי השטיפה יבלע טיפת מים. וגם מי שיודע שנודף מפיו ריח רע, והוא מצטער מכך מאוד – אינו רשאי לשטוף את פיו, והעצה לכך, שיצחצח את פיו במברשת יבשה.

בכלה שהיא בתוך שלושים יום מנישואיה, אם היא חוששת שאם לא תרחץ את פניה תתגנה על בעלה, רשאית לרחוץ את פניה, מפני שאינה רוחצת לתענוג אלא כדי שלא תתגנה.

במותר ליטול מגבת שיש בה לחות מועטה, כגון מגבת שניגב בה את ידיו, ולהעבירה על עיניו ופניו כדי לנקותם מעט ולהתרענן, מפני שבלחות מועטה שכזו אין איסור רחיצה. ובתנאי שאין בה 'טופח על מנת להטפיח', היינו שאין בה לחות כזו שיכולה ללחלח את ידו שתוכל ללחלח דבר אחר (שו"ע או"ח תריג, ט). בדרך כלל גם במגבונים לחים יש רטיבות של 'טופח על מנת להטפיח', ולכן אסור להשתמש בהם לתענוג ורעננות. אבל מותר להשתמש בהם כדי להסיר לכלוך וזוהמא. ואם יתייבשו עד שלא יהיה בהם 'טופח על מנת להטפיח', מותר גם להתרענן בהם מעט.

גשאר עינויים / רחיצה של מצווה

גלצורך מצווה מותר ליטול ידיים, לפיכך רשאים הכהנים ליטול את כל כף ידיהם לקראת ברכת כהנים (רמ"א תריג, ג, שו"ע או"ח קכח, ו). אבל מי שראה קרי ביום הכיפורים, אע"פ שבכל יום הוא רגיל לטבול, ביום כיפור לא יטבול, שאין מנהג חסידות דוחה איסור רחיצה. וכן נדה שיום טבילתה חל ביום כיפור, תדחה את טבילתה למוצאי הצום (שו"ע או"ח תריג, יא-יב).

גבבוקר לאחר הקימה מהשינה נוטלים ידיים שלוש פעמים עד סוף קשרי האצבעות, מפני שרוח רעה שורה על הידיים לאחר שינת הלילה, והיא עלולה להזיק לפתחי הגוף, וכדי להסירה צריכים ליטול כל יד שלוש פעמים לסירוגין. לאחר שמתפנים בשירותים חוזרים ונוטלים ידיים ומברכים: "על נטילת ידיים", מפני שנטילה זו היא מצווה, שתקנו חכמים ליטול ידיים בברכה לקראת תפילת שחרית (פנה"ל תפילה ח, ד, 2). ואף שבכל יום אנו רגילים להדר בכל הנטילות ליטול את כל כפות הידיים, ביום הכיפורים נוטלים רק את האצבעות כולל קשרי האצבעות המחברים אותן לכף היד, מפני שמעיקר הדין, נטילה זו מספיקה הן לנקיות והן להסרת הרוח הרעה (שו"ע או"ח תריג, ב). אמנם בדרך כלל כאשר מתכוונים ליטול עד לאחר קשרי האצבעות גם מעט מכף היד נרטבת, אבל אין בזה חשש, הואיל ואין מתכוונים לכך.

גהנוגע במקום מכוסה שבגופו, היינו במקום שיש בו מלמולי זיעה, נחשב כמי שנוגע במקום מטונף, ואם ירצה אח"כ לומר דברים שבקדושה, יטול את ידיו, מפני שהוא נוטלם לשם מצווה ולא לשם תענוג (משנה ברורה תריג, ה-ו; כה"ח ו; פנה"ל תפילה ה, ב). התעורר ספק לגבי דינו של מי שהתפנה בלא שנגע בידו במקומות מכוסים, שאולי אינו צריך נטילה מפני שלא נגע בידו במקום מטונף. כדי לצאת מהספק, נכון שהמתפנה יגע באצבעו במקום מכוסה שבגופו, ואח"כ יוכל לכל הדעות ליטול את ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו, כדי שיברך בנקיות 'אשר יצר' (שו"ע או"ח תריג, ג; משנה ברורה תריג, ד).

דשאר עינויים / סיכה ובשמים

דאסור לסוך אפילו מקום קטן שבגוף בשמן או בכל דבר שנועד להזין את העור (שו"ע או"ח תריד, א). וכמובן שכל סוגי האיפורים שאסורים בשבת משום צביעה או משום ממרח, אסורים ביום הכיפורים, שכל איסורי שבת חלים ביום הכיפורים (פנה"ל שבת יד, ד).

דמי שסובל מגירודים, רשאי לסוך ביום הכיפורים את עורו בשמן נוזלי (יומא עז, ב). ובתנאי שלא יהיה בזה איסור רפואה, שדין יום הכיפורים כדין שבת, וגזרו חכמים על חולה שצערו מועט, שלא ישתמש בתרופות בשבת שמא יבוא לידי שחיקת סממנים. לפיכך, מותר למי שסובל מגירודים לסוך את עורו בשמן כזה שגם בריאים לעיתים סכים בו את גופם, שסיכה זו אינה נחשבת כפעולה רפואית. ואם הגירוד מפריע לו כל כך עד שהוא ממש מצטער, מותר לו לסוך את עורו בשמן רפואי שמיוצר בבתי חרושת (פנה"ל שבת כח, ה).

דאסור להשתמש בבושם או בתרסיס (דאודורנט) שנועד לתת ריח טוב בגוף, משום איסור רחיצה, שכן הם מותירים רטיבות כזו שהנוגע בה באצבעו נרטב, שזו מדרגת 'טופח על מנת להטפיח'. אבל כדי להסיר ריח רע, מותר להשתמש בו, כפי שמותר לרחוץ מקום שהתלכלך, מפני שאז הרחיצה אינה לשם תענוג או רעננות אלא כדי להסיר זוהמא וריח רע (לעיל ב). וכן מותר להתיז על העור תרסיס נגד יתושים, הואיל ואין כוונתו לתענוג אלא להגנה מיתושים.

השאר עינויים / נעילת הסנדל

האסור ביום הכיפורים לנעול סנדל או נעל. בעבר היה מקובל לעשות נעליים וסנדלים מעור, מפני שמחומרים אחרים לא ידעו להכין נעליים וסנדלים חזקים, עמידים וגמישים. ורק לצורך ביתי היו עושים לעיתים סנדלים משעם או גומי או עץ, ואנשים היו משתמשים בהם כנעלי בית. ועניים שהיו רגילים ללכת יחפים, היו לפעמים משתמשים בהם כשהדרך קשתה עליהם. והתעוררה שאלה, האם מותר ללכת בסנדלים שאינם מעור ביום הכיפורים.

היש ראשונים שאסרו ללכת בסנדלים מעץ, מפני שההולך בהם אינו מרגיש את קושי הארץ, אבל התירו סנדלים משעם וגומי, מפני שההולך בהם מתענה, מפני שהוא מרגיש בכף רגלו את קושי הדרך (רש"י, רמב"ם, תוס' ורי"ו).

הויש ראשונים שהתירו כל סנדל ונעל שאינם עשויים מעור, מפני שכל עוד הם אינם עשויים מעור, אין הם נחשבים נעליים או סנדלים, אלא מעמדם כמעמד מלבוש, וממילא אין איסור ללכת בהם ביום הכיפורים (רמב"ן, רא"ש, רשב"א). וכן הורו רוב האחרונים למעשה (שו"ע או"ח תריד, ב).

האולם נראה בבירור, שדעתם התבססה על המציאות לפיה כל הסנדלים שהיו עשויים מחומרים אחרים לא היו נוחים להליכה, ועל כן היה ניתן לומר שאינם נחשבים כנעליים וסנדלים. אבל כיום שרגילים לעשות נעליים טובות מחומרים שונים שאינם עור, בכל נעל או סנדל שרגילים ללכת במשך השנה בחוץ במקום שיש בו אבנים או חצץ, אסור ללכת ביום הכיפורים, ואין זה משנה מאיזה חומר הם עשויים.

הואמנם בדור הקודם, כשעוד לא היו רגילים לעשות נעליים טובות מחומרים אחרים, היו פוסקים שהתירו ללכת בנעליים נוחות כל עוד לא היו מעור או מחומר סינטטי דמוי עור, אבל ככל שעובר הזמן ויותר רגילים להכין נעליים מצוינות משאר חומרים, מתמעטים המתירים ללכת בהם ביום הכיפורים.

הלפיכך, אסור ללכת ביום הכיפורים בנעליים וסנדלים שרגילים ללכת בהם בחוץ במקום שיש בו אבנים, ואין זה משנה מאיזה חומר הם עשויים. אבל מותר ללכת בנעלי בית מבד או בנעלי גומי פשוטות מאוד, שאין רגילים ללכת בהם בחוץ במקום שיש בו אבנים וחצץ. (ומכל מקום כיוון שיש עדיין מקילים בנעליים או סנדלים שאינם מעור, אין למחות ביד הסומכים עליהם).

ושאר עינויים / היתרים בנעילת הסנדל

ומותר לחולה או יולדת שעלולים לחלות מחמת הצינה אם ילכו יחפים על הארץ – לנעול נעליים (שו"ע או"ח תריד, ג).

ומותר למי שהולך במקום שיש בו חשש סכנה מעקרב וכיוצא בו – לנעול נעליים. וכן מותר למי שהולך במקום רפש וטיט, לנעול את מנעליו כדי שרגליו לא יטנפו. וכן חייל בשירות מבצעי, יכול לנעול נעלי צבא (שו"ע או"ח תריד, ד). מפני שאיסור נעילת הסנדל הוא רק כאשר נועלים את הסנדלים או הנעליים לצורך הליכה נוחה, אבל כאשר צריכים לנעול אותם לסיבה אחרת – אין איסור.

ומי שנצרך למדרסים וסובל מאוד כשאינו עומד עליהם, גם אם המדרסים שלו עשויים מעור, מותר לו להניחם בתוך נעל בית או בתוך נעל גומי פשוטה, ולהשתמש בהם ביום הכיפורים. וזאת משום שאין ייעודם של המדרסים לתענוג אלא להסרת צער מיוחד (חלקת יעקב ב, פג).

זשאר עינויים / תשמיש המיטה

זהעינוי החמישי הוא תשמיש המיטה. כדי להתרחק מהעבירה, צריכים בני הזוג לנהוג כמו בזמן הנדה, שלא יגעו זה בזה, ולא ישנו באותה מיטה (שו"ע או"ח תרטו, א; משנה ברורה תרטו, א).

זכתבו כמה מראשוני אשכנז שיש להיזהר שלא לאכול בערב יום הכיפורים מאכלים שעלולים לגרום לראיית קרי (רמ"א תרח, ד). וכיום אין ידוע לרופאים איזה מאכלים גורמים לכך, ולכן אין חובה להיזהר שלא לאכול מאכלים אלו. נכון לצעירים להיזהר שלא ישנו באופן שידוע להם שעלול לגרום לראיית קרי. ורבים נוהגים לומר לפני השינה ארבעה פרקים ראשונים מתהילים לסגולה נגד מקרה לילה (משנה ברורה תריט, יד).

חשאר עינויים / קטנים

חמשעה שהקטנים מגיעים לגיל חינוך, היינו לגיל שבו הם מבינים את מצוות יום הכיפורים, מחנכים אותם שלא לרחוץ ולא לסוך ולא לנעול את הסנדל. בדרך כלל הקטנים מגיעים לכך בגיל חמש או שש. ויש מהדרים לחנכם שלא לנעול סנדל כבר מגיל שלוש.

חבנוסף למצווה לחנך את הקטנים למצוות התענית, אסור לגדולים להכשיל קטנים אפילו בני יומם בדבר אסור. שכשם שאסור לגדולים להאכיל את הקטנים בשרצים ודם, או לטמא כהן קטן, כך אסור לגדולים לרחוץ ולסוך ולהנעיל סנדל לתינוקות (פנה"ל שבת כד, ב). אבל כאשר יש בכך צורך רפואי מסוים, מותר לרחוץ או לסוך את הקטן. ואין בזה איסור רפואה שגזרו חכמים בשבת וחג, מפני שלצורך חולי או מיחוש של קטן, התירו חכמים את האיסורים שקבעו לגדולים (שם ו). וכן כאשר הקטן עלול להינזק בלא נעליים, מותר להנעיל לו נעליים.

חלגבי הצום, אי אפשר לחנך את הקטנים מגיל חמש או שש לצום, מפני שהם עדיין חלושים, והצום עלול להזיק להם. לכן ממתינים עד שיגיעו לגיל תשע, ומשיגיעו לגיל תשע מתחילים לחנך את הבנים והבנות הבריאים לצום שעות, שאם היו רגילים לאכול תמיד בשעה שמונה בבוקר, יאכלו ביום הכיפורים לקראת הצהרים. ואם הם חלושים, אין מחנכים אותם לכך מגיל תשע אלא רק מגיל עשר.

חמגיל אחת עשרה מחנכים את הבנים והבנות לצום יום שלם, ואם הם חלשים יכולים להקל ולצום עד הצהרים בלבד.

חבגיל שתים עשרה הבנות חייבות לצום מהתורה. והבנים צריכים לצום מדברי חכמים, כדי להתחנך למצווה. וגם בן שהוא חלוש, צריך להתאמץ לצום יום שלם. אמנם אם הבן חולה, למרות שאין במחלתו סכנת נפשות, כיוון שעוד לא הגיע לגיל מצוות, אינו חייב לצום, וישתדל לצום עד הצהרים. ומגיל שלוש עשרה, גם הבנים חייבים לצום מהתורה.

חרבים נוהגים לעודד ילדים קטנים שהגיעו לגיל חינוך שלא יאכלו וישתו בלילה. ואף שיש סוברים שאין ראוי להחמיר בזה, כך נוהגים רבים כדי לחנך את הקטנים להשתתף קצת בצום. אלא שאם הקטנים מבקשים לאכול או לשתות – יש לתת להם (אלף המגן תרטז, ה).

חרבים סברו שלפני גיל תשע, צריך למנוע מהקטנים לצום אפילו מספר שעות במשך היום, שמא יסתכנו בנפשם (רמ"א תרטז, ב). אולם רוב הילדים רוצים לצום כמה שעות עוד לפני הגיעם לגיל תשע, וכיוון שהרופאים סבורים שאין בזה סכנה, נוהגים רוב ישראל לתת להם לצום מספר שעות בבוקר, ואין צריך לבטל את מנהגם (אשל אברהם בוטשאטש עפ"י רש"י).