כשרות — פרק י״ד

באכילת בשר / האם ראוי לחנך לצמחונות?

בכתב מרן הרב קוק, שאמנם לפי האידיאל השלם היה ראוי לאדם שלא לאכול בשר בעלי חיים, אך לפי רמתנו המוסרית הנוכחית אין לעודד אנשים להימנע מאכילתו. מפני שלאחר המבול, כשהתברר לאיזה שפל יכול האדם להתדרדר, רצתה התורה לכוון את האדם אל תפקידו העיקרי, שהוא תיקון היחסים שבין אדם לחבירו. שכן ברור שיש הבדל עצום בין מעלת האדם לבעלי החיים, שהאדם נברא בצלם אלוקים, ודעתו ורגשותיו מפותחים, וכשמעוללים לו עוול הוא נפגע לאין ערוך יותר מבעלי החיים, וכאשר בני האדם נוהגים זה עם זה בהגינות ואהבה, נוצרת ביניהם הפריה שיכולה להביא גאולה לעולם. לפיכך, כדי להדגיש כראוי את התביעה המוסרית של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח) ו"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" (שבת לא, א), הורתה לנו התורה לוותר לעת עתה על האידיאל המוסרי שלא לפגוע בבעלי חיים (הרב קוק חזון הצמחונות והשלום ו-ז). לכן מותר לאדם לשחוט בעלי חיים כדי לאוכלם, וכפי שאמרו חז"ל (קידושין פב, א), שכל הבריות נבראו כדי לשמש את האדם, ובמדרגה המוסרית הנוכחית של העולם, הכוונה שגם מותר לאוכלן.

ביותר מזה, אילו היינו מרבים לעסוק בחינוך לחמלה ואהבה כלפי בעלי החיים, במקום להוסיף טובה לבעלי החיים היינו הורסים את יחסי המוסר שבין בני האדם. שכן אותם אנשים שהמוסר אינו מפותח אצלם כראוי היו אומרים בליבם: "הואיל וממילא איננו נזהרים מהריגת בעלי חיים ומאכילתם, אפשר שנהרוג גם את בני האדם שעומדים בדרכנו, ואולי אף נאכל מבשרם". והיו רשעים אחרים, שהיו מפנים את כל תכונותיהם הטובות כלפי בעלי חיים, שכן לכל רשע יש ניצוץ של טוּב-לב, ואחר שהיו משקיטים את מצפונם בהתנהגותם היפה כלפי חיית המחמד שלהם, היו מרשים לעצמם לגנוב, לעשוק ולהרוג בני אדם. לפיכך, אין לעודד עתה אנשים שלא לאכול בשר. אפשר לומר, שכל עוד יש לאנשים תאווה לאכול בשר, סימן שעדיין לא הגענו לשלב שבו יש ערך מוסרי להימנע מאכילתו (חזון הצמחונות והשלום ד, ו, יא).

באבל לעתיד לבוא, העולם כולו יתרומם, וכפי שאמרו חכמי הקבלה, שבעלי החיים יתעלו ויתפתחו עד למדרגה שיוכלו לדבר (שער המצוות לאר"י פרשת עקב). ואף מעלתם המוסרית תשתנה לגמרי, וכדברי הנביא (ישעיהו יא, ו-ט): "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ, וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן. וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה. לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים". אז יבינו הכל שלא ראוי להרוג בעלי חיים, ולא יהיה מי שיתאווה לאכול מבשרם. וכדברי הנביא (הושע ב, כ): "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ" (חזון הצמחונות והשלום יב, לב).

גאכילת בשר / מצוות אכילת בשר בשבתות ובסעודות מצווה

גמצווה לאכול בשר בשבתות ובימים טובים, שכן מצווה מן התורה להתענג בשבת ולשמוח ביום טוב, ורוב האנשים מתענגים ושמחים באכילת בשר (שו"ע או"ח רנ, ב; משנה ברורה רמב, א; פנה"ל שבת ז, ב; מועדים א, ט). בזמן שבית המקדש היה קיים, אף היתה מצווה לאכול מבשר הקרבנות.

גלכאורה יש מקום לשאול, כיצד אכילת בשר שהיתה אסורה על פי האידיאל הראשוני הפכה למצווה? התשובה הפשוטה, כיוון שמצבנו המוסרי השתנה, בפועל אין כיום בעיה מוסרית באכילת בשר, ומאחר שמצווה לשמוח בשבתות ובימים טובים, ואכילת הבשר משמחת, ממילא מצווה לאוכלו.

גהוסיפו חכמי הקבלה ובארו שבמצבנו הנוכחי ישנו ערך באכילת בשר, מפני שבעקבות החטא העולם כולו ירד ממדרגתו. הדומם, הצומח, החי והמדבר, כולם נפלו ממדרגתם וגם נתערב בהם רע. וכאשר ישראל אוכלים מבשרם של בעלי החיים על פי כללי הלכות כשרות, מתוך כוונה להתחזק בעבודת ה', הרע שבבשר נפרד מהטוב, ויוצא כפסולת, והטוב שבו מתעלה ונספג בגופם ונותן להם כוח לעשות מעשים טובים. וכך הוא סדר התיקון, הצומח יונק את מזונו מן הדומם, ועל ידי כך מרומם את הטוב שבדומם למדרגת צומח. וכשהבהמה ניזונה מן הצומח, היא מעלה את הטוב שבצומח למדרגת חי. וכאשר בני אדם אוכלים מן החי ומתנהגים במוסריות ודבקים בה', בשר בעלי החיים מתעלה למדרגת אדם. וכך על ידי סולם המזון מחזירים את כל העולם אל מדרגתו הראשונה (שער המצוות לאר"י הקדוש פרשת עקב).

גבמיוחד נעשה תיקון באכילת בשר בסעודות שבת ויום טוב ושאר סעודות מצווה כשמחת חתונה וברית, שאז הבשר נעשה שותף לשמחה של מצווה ומסייע בקיומה. אבל בסעודות רשות, אמרו חכמי הקבלה, שלא תמיד נעשה תיקון, שכן אם האדם אינו מתנהג אחר כך כראוי, נמצא שהבשר שאכל לא היה שותף לשום תיקון והתעלות. לכן ישנם חסידים שנמנעים מאכילת בשר בסעודות רשות, מחשש שלא יצליחו לרומם אותו כראוי.

דאכילת בשר / היתר בשר לישראל

דמתחילה, כאשר היו ישראל במדבר ארבעים שנה, סמוכים למשכן ולמזבח, הותר להם לאכול בשר בהמה רק במסגרת קרבן שלמים. לאחר שהיו שוחטים את הקרבן, והכהנים היו מזים את דמו על המזבח ומעלים את חלביו על אש המזבח ונוטלים את חלקם מבשר הקרבן, רשאים היו ישראל לאכול מבשרו בטהרה. ומעת שנכנסו ישראל לארץ והתיישבו בכל מרחביה, רחוקים ממקום המקדש, הותר לשחוט בהמות בכל מקום ולאכול את בשרם בלא להקריבם למזבח. שנאמר (דברים יב, כא): "כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלוֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם, וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ, וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ". הרי שמתחילה הבשר שאכלו ישראל במדבר היה מקודש בקדושת קרבן שלמים, וכשזכו להיכנס לארץ הקדושה, זכו שהקדושה התפשטה בכל מרחבי הארץ, והותר לאכול בשר בכל מקום על ידי שחיטה כהלכה.

דאפשר לומר, שבזכות שישראל מקדשים את עצמם בעבודת ה', יש להם מעלה יתירה על בעלי החיים, וממילא מותר להם לאכול בשר אף שלא במסגרת קרבן. יותר מזה, בזכות שישראל זכו להקריב קרבנות לה' כמצוות התורה, הם יכולים להמשיך את קדושת הקרבן לאכילה, שכאשר ישראל אוכלים לשם שמיים, אכילתם דומה לקרבן, שהמאכל מתעלה למדרגה הקשורה לעבודת ה' ועולה לריח ניחוח לה' כקרבן.

דוכן מצאנו אצל נח, שבזכות הקרבנות הותר לו לאכול בשר, שלפני המבול נאמר (בראשית ז, א-ג): "וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ". לאחר שהמבול הסתיים ונח יצא מהתיבה, הבין שה' ציווה אותו להביא לתיבה מהמינים הטהורים שבעה שבעה כדי שיוכל להעלות מהם לקרבן. וכך עשה: "וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה', וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ" (שם ח, כ). לאחר מכן הותר לנח ולזרעו לאכול בשר (שם ט, ב-ג).

האכילת בשר / היתר הבשר וסכנת התאווה היתירה

הלמרות שהותר לאדם לאכול בשר, עליו להיזהר מאוד מהתאווה הכרוכה באכילתו, שהיא עלולה למשוך אותו אל הבהמיות והחטא. וכן מצאנו שהתאווה לאכול בשר גרמה לבני ישראל לחטוא, שנאמר (במדבר יא, ד): "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר". ומשה רבנו התאונן על כך לפני ה': "מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי" (שם, יג-יד). אז נצטווה משה להשיב לישראל, שעונשם יבוא בכך שבקשתם תתמלא, "עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא, יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה' אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם" (שם, כ). "וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה' וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם… וַיָּקָם הָעָם (המתאווים) כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו, הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים (כמות עצומה), וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה. הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת, וְאַף ה' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד. וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה, כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים" (שם, לא-לד). מתוך כך למדנו לדורות עד כמה חמורה ומסוכנת התאווה המופרזת לאכול בשר, שהיא מכבה את נר הנשמה וממיתה את הגוף.

הכדי להרחיק אותנו מהיגררות יתירה אחר אכילת בשר, קראה התורה לרצון לאכול בשר – 'תאווה', שנאמר (דברים יב, כ): "כִּי יַרְחִיב ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר, כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר, בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר". ואם תאווה יש באכילת בשר, הרי שראוי לרסנה. כיוצא בזה אמרו חכמים (חולין פד, א): "לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון". היינו כשהוא ממש רוצה לאוכלו.

העוד למדו חכמים מפסוקים אלו, שצריך להיזהר שתאוות הבשר לא תגרום לאדם לבזבז את ממונו, וכפי שנאמר "כִּי יַרְחִיב ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר", רק כאשר יזכה אדם לרווחה כלכלית ראוי שירשה לעצמו לקנות בשר. וכן דייקו חכמים ממה שנאמר "וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ" – רק חלק מבקרך וצאנך תאכל, כדי שיוכלו להמשיך לפרות לרוב. כלל זה יפה לכל המותרות, שלעולם יוציא אדם רק מעט מכספו עבור מותרות, ואת הרוב יחסוך לדברים חשובים יותר או ישקיע בחכמה (עפ"י חולין פד, א).

ואכילת בשר / מצוות שמבטאות רחמנות בעת שחיטת החיות

ואף שמותר לאכול בשר בעלי חיים, בכמה מצוות הדריכה אותנו התורה לנהוג כלפיהם ברחמים, ובתוך כך כיוונה אותנו לשים לב לבעיה המוסרית שבאכילת הבשר, כדי להכין אותנו לקראת התקופה שתבוא בעתיד, שבה נחדל מאכילת בשר. נסקור בקצרה שש מצוות מהתורה שעוסקות בכך:

והראשונה: איסור אכילת אבר מן החי, כלומר אסור לתלוש איבר מן הבהמה בעודה בחיים ולאוכלו. הטעם לכך פשוט, זו אכזריות נוראה לחתוך איבר מבהמה חיה, ולראות בכאבה וצערה, וליהנות אחר כך מטעם בשרה. מצווה זו חלה גם על בני נח, שאמנם כל מיני החי מותרים להם ומותר להם לאכול מבשרם ללא שחיטה, מכל מקום רק לאחר מיתת בעל החיים מותר לחתוך מבשרו ולאוכלו.

והשנייה: שחיטה. נצטווינו לשחוט את הבהמה מן הצוואר, וכל בהמה שלא תישחט, הרי היא נבלה האסורה באכילה. וכן הדין לגבי עוף וחיה. ואף שמצוות השחיטה היא חוק שאין אנו מבינים את מלא טעמו, ברור שיש בה ביטוי לרחמנות, כפי שיבואר להלן (יח, ג). לגבי עופות שנמצאים בדרגת התפתחות נמוכה מבהמות וחיות, נצטווינו לשחוט רק סימן אחד ולא שני סימנים. ודגים וחגבים, שמוחם ומערכת העצבים שלהם פחות מפותחים, ומסתבר שגם תחושת הכאב שלהם עמומה יותר – לא נצטווינו לשחוט כלל, וגם אין בהם איסור אבר מן החי (להלן טו, א, הכלל השני; יז, ז-ח; יח, יא).

ושלישית: שלא לאכול דם בהמה חיה ועוף. ביאר בעל ספר החינוך (מצווה קמ"ח), שבאכילת הדם בולטת האכזריות, שכן דם החיה דומה לדם האדם, ובו נקשרת חיותו של בעל החיים.

ורביעית: מצווה לכסות דם חיה ועוף לאחר השחיטה (להלן יח, ט-י). אפשר לומר שיש צד של אכזריות באכילת הבשר בעוד דם החיה והעוף שפוכים על הארץ. כמו כן יש בכיסוי הדם ביטוי לבושה מסוימת על שאנו נאלצים לשחוט בעלי חיים כדי לאכול מבשרם.

וחמישית: שלא לשחוט בהמה ובנה ביום אחד (להלן יח, ח). כלומר, למרות שהותר לנו לשחוט בהמה כדי לאוכלה, צוותה התורה שלא לשחוט ביום אחד את האם ואת ולדה, כי יש בזה צד של אכזריות (החינוך רצד). וכן ישנו חשש שהשוחט ישחט את הולד בפני אימו או להיפך ועל ידי כך ירבה צערם (מו"נ ג, מח).

ושישית: גם מצוות שילוח הקן, לדעת מפרשים רבים, נועדה למנוע צער מהאם (להלן פרק טז).

והרי לנו, שאף שהתורה התירה לנו לאכול בשר, רצתה למנוע אותנו מלהידרדר על ידי כך לאכזריות ואטימות כלפי צערם של בעלי החיים, ועל כן הדריכה אותנו בכמה מצוות שלא להגדיל את צערם (ראו להלן טו, ט, בנוגע לצער בעלי חיים בתעשיית המזון).