כשרות — פרק ב׳

בערלה ורבעי / טעם המצווה

בטעם המצווה, לכבד את ה' בראשית פירות העץ, לאוכלם בקדושה בירושלים ולהלל בהם את ה' על כל הטוב שהעניק לנו. וכיוון שבדרך כלל הפירות הגדלים בשלוש השנים הראשונות אינם מרובים ומשובחים, אין ראוי להלל בהם את ה', ועל כן אסרה אותם התורה, כדי שתחילת אכילתנו תהיה בקדושה ובהלל לה' בשנה הרביעית שבה כבר גדלים פירות רבים וטובים. ומתוך כך, נועם ה' וברכתו יחולו על הפירות הגדלים בכל השנים, ואכילתם תהיה מחוברת לאמונה, ותעניק חיוניות להוסיף טובה וברכה בעולם. כיוצא בזה צוותה התורה לקדש את בכור האדם ואת בכור הבהמה ואת פירות הביכורים. וכן הוא טעמן של מצוות חדש, תרומה, חלה וראשית הגז (עי' רמב"ן ויקרא שם; חינוך רמו-רמז).

בעוד למדנו ממצווה זו את ערך האיפוק, שהוא חשוב ומועיל מאוד. היכולת להתאפק ולדחות את סיפוק הרצון לזמן המתאים הוא תנאי הכרחי להצלחתו של האדם בעולם הזה ובעולם הבא. לדוגמא, ידוע שאדם שילמד בנעוריו בשקידה, יצליח יותר בחייו האישיים ובפרנסתו, ואע"פ כן צעירים רבים אינם מצליחים להתאפק, נגררים אחר יצרם ומאבדים את זמנם בבילויים שונים. כמו כן ידוע שקשרי חברות בין בחורים ובחורות שלא לשם נישואין, מזיקים ליכולתם להינשא ולהקים באהבה בית נאמן, ואע"פ כן רבים אינם מצליחים להתאפק, נגררים אחר יצרם לקשרים סוערים שאינם מובילים לברית אמת. וכן ישנם אנשים שאינם מצליחים להתאפק מלבזבז את כספם על מותרות כקניית דירה יקרה מכפי יכולתם, ואינם מצליחים לחסוך כסף כדי לסייע לילדיהם לרכוש מקצוע ולהתחתן וכדי לקיים את עצמם בזקנותם. גם אדם הראשון נגרר אחר יצרו וחטא מפני שלא התאפק מלאכול מעץ הדעת טוב ורע, וגרם בכך מיתה לו ולצאצאיו. במצוות הערלה, לומד האדם לראות את פירותיו גדלים, ולהימנע מליהנות מהם, ותוך כך הוא לומד להתגבר על יצרו ולהתאפק. זהו שאמרו חכמים (ויק"ר כה, ב): "מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון, שלא יכולת לעמוד על צוויך שעה אחת, והרי בניך ממתינים לערלה שלוש שנים" (עי' ביצה כה, ב).

בעוד אמרו חכמים, שפירות השנים הראשונות מבטאים רצון לצאת אל הפועל לפני הזמן, בלא האיפוק הראוי, ולכן אין בהם שלימות והטומאה דבוקה בהם. פירות שלוש השנים הראשונות כנגד שלוש הקליפות הרעות והקשות, שאוטמות ומסתירות את האור. והשנה הרביעית כנגד הקליפה הדקה שמעורבים בה טוב ורע, ופירותיה נתקנים על ידי העלאתם לירושלים ואכילתם בקדושה (זוהר ח"ג פז, א; שערי אורה שער ה'; פרדס רימונים שער כה, ז).

גערלה ורבעי / איסור הנאה

גהפירות הגדלים בשלוש השנים הראשונות אסורים באכילה ובהנאה. לפיכך, אסור להדליק נר בשמן של פירות ערלה, ואסור להסיק תנור בפירות ערלה. וכן אסור להניח פירות ערלה באדמה לשם זיבול, אבל מותר להשליכם על הקרקע בלא כוונת זיבול. גם לצורך מצווה אסור להשתמש בפירות ערלה, לפיכך, אתרוג של ערלה פסול לארבעה מינים בסוכות (סוכה לד, ב; שו"ע יו"ד רצד, כד; פנה"ל סוכות ד, יב). וכן אסור ליהנות מריח של פירות ערלה (שו"ע יו"ד קח, ז).

גוכן אסור לצבוע בגד בצבע שהופק מפירות ערלה. והבגד שנצבע בפירות ערלה אסור בהנאה, וכדי שלא יכשלו בו, צריך לשורפו (ירושלמי ערלה ג, א; בבלי קידושין נו, ב). וכל אימת שיש חשש שיבואו ליהנות מפירות ערלה, מצווה לשורפם או לאבדם בדרך אחרת שתמנע את האפשרות ליהנות מהם. ואם אפשר, טוב להסיר את הפרחים או הפירות מהעץ בעודם קטנים, כדי שלא יכשלו בהם.

גכל מה שצומח עם הפרי אסור בהנאה, ובכלל זה גרעיני הפרי וקליפתו, וכן מיץ היוצא ממנו. אבל העץ והעלים והפרחים שלו מותרים בהנאה. וכן הפרי בעודו קטן מאוד עד שאינו נחשב פרי ונקרא סמדר – מותר בהנאה. אבל משיגיע לשלב הבוסר, למרות שעדיין אינו ראוי לאכילה, הוא כבר נחשב פרי וחל עליו איסור ערלה (משנה ערלה א, ז-ט; שו"ע יו"ד רצד, א-ב).

גאסור לזרוע גרעיני פירות של ערלה, וכן אסור להניח פרי ערלה באדמה כדי שיצמח ממנו עץ. אבל מותר לנטוע ענף של עץ ערלה, הואיל ואין איסור הנאה בעץ (משנה ערלה א, ט). עבר ושתל פרי ערלה, העץ הצומח מותר בהנאה, שכלל נקוט בידינו: "זה וזה גורם – מותר". כלומר, כאשר יש שני גורמים לצמיחת העץ – הפרי האסור והאדמה המותרת, העץ הצומח מותר בהנאה (שו"ע יו"ד רצד, יב).

גאיסור ערלה חל גם על עץ של גוי, שפירותיו אסורים על ישראל בהנאה. אמנם לגוי מותר ליהנות מפירות ערלה שצמחו בעץ שלו או בעץ של ישראל, כי איסור ערלה חל על ישראל ולא על גויים. אבל כיוון שהפירות אסורים על ישראל בהנאה, אסור לישראל למכור את פירות הערלה שלו לגוי, וכן אסור לו לתת אותם במתנה לגוי או אפילו להאכילם לחיה, כי גם באופן זה יש לישראל הנאה מהם (רמב"ם הל' מאכלות אסורות ח, טז).

גאמנם לפני שפירות הערלה החלו לצמוח, מותר למכור אותם לגוי, שהואיל והישראל מקבל את הכסף עוד לפני שהפירות באו לעולם, אין הוא נהנה מהפירות אלא מהעץ, שאותו הוא מוכר, והעץ מותר בהנאה (שו"ע יו"ד רצד, טו, נקודות הכסף שם). וזאת בתנאי שאין חשש שהגוי ימכור את פירות הערלה לישראל ויכשיל אותו באיסור, כגון שהגוי מוכרם במקום שאין שם יהודים.

דערלה ורבעי / חישוב שנות הערלה

דבמניין שנות הערלה אנו מתחשבים בשני תאריכים, א' בתשרי שהוא ראש השנה לשנים ולנטיעות, וט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות, וזאת משום שכל פרי שיחנוט עד ט"ו בשבט, בידוע שחנט מכוח הגשמים שהעץ קיבל בשנה הקודמת. עוד כלל יש לנו: שלושים יום בשנה נחשבים שנה (ר"ה ט, ב – י, ב).

דכך הוא החשבון: אם העץ השתרש באדמה עד יום כ"ט אב, הרי שעד א' בתשרי יעברו עליו שלושים יום, ואותם שלושים יום ייחשבו לו כשנה שלימה. אח"כ יש להמתין עוד שנתיים עד לסיום שלוש השנים, וכיוון שראש השנה לאילנות הוא ט"ו בשבט, יש להמתין עד ט"ו בשבט, כי הפירות שחונטים לפני ט"ו בשבט חנטו מכוח גשמי השנה הקודמת כאשר העץ עוד היה ערלה. הרי שאם העץ השריש ביום כ"ט באב תשפ"א, כל הפירות שיחנטו בו עד ט"ו בשבט של שנת תשפ"ד יהיו ערלה. וכל שיחנטו בו מט"ו בשבט תשפ"ד ועד ט"ו בשבט תשפ"ה יהיו נטע רבעי, וכל הפירות שיחנטו בו מט"ו בשבט תשפ"ה יהיו חולין. הרי שבפועל דין ערלה יחול עליו במשך שנתיים וחמישה וחצי חודשים.

דשיערו חכמים שלאחר ארבעה עשר יום הגרעין או הייחור משתרש באדמה. נמצא שכדי שהעץ ישתרש באדמה עד יום כ"ט אב וירוויחו שנה, יש לנטוע אותו לכל המאוחר בט"ו באב. ואם שתלו שתיל עם גוש אדמתו, אין צריך להמתין ארבעה עשר יום, כי מעת שמניחים אותו באדמה הוא נחשב מושרש בה. וממילא אם יניחו אותו באדמה עד יום כ"ט באב, ירוויחו שנה.

דאבל אם העץ השתרש בקרקע מיום ל' באב תשפ"א ואילך, כיוון שלא היו לו שלושים יום בשנת תשפ"א, יתחילו לספור לו שנה ראשונה רק בא' תשרי תשפ"ב, ויצטרכו להמתין שלוש שנים שלימות עד א' תשרי תשפ"ה, וכיוון שראש השנה לאילנות הוא בט"ו בשבט, יצטרכו להמתין לו עוד מספר חודשים עד ט"ו בשבט תשפ"ה, ורק אז יפקע מהעץ דין ערלה. הרי שאם העץ הושרש באדמה בל' אב תשפ"א, דין ערלה חל עליו במשך שלוש שנים וחמישה וחצי חודשים. ואמנם יש מקילים וסוברים שלעולם אין דין ערלה נמשך יותר משלוש שנים, אולם כיוון שדין ערלה מהתורה, הלכה כדעת המחמירים.

הערלה ורבעי / עץ שנעקר או נקצץ

העץ שנעקר ממקומו, אם נותר לו עדיין שורש אחד שמחבר אותו לאדמה, ועוביו לפחות כמחט שהאורגים היו מותחים בה את הבגד, אפשר לחזור ולטומנו באדמה והוא פטור מערלה, הואיל והוא יכול להתקיים בדוחק על ידי שורש זה. ואם לא נותר לו אפילו שורש כזה, כשיטמנו אותו באדמה יתחייב שוב בערלה (שו"ע יו"ד רצד, כ).

העץ שעקרתו הרוח או נשטף על ידי נהר, ובצמוד לשורשיו נותר גוש אדמה. למרות שאין לו שום שורש שמחברו לקרקע, אם העץ יכול לחיות מגוש האדמה שצמוד לשורשיו ארבעה עשר יום, אפשר לטמון אותו מחדש באדמה ואין צריך לחזור לספור לו שנות ערלה. ואם אינו יכול לחיות ממנו ארבעה עשר יום, כשיטמנו אותו באדמה יצטרכו לספור לו מחדש שנות ערלה. לפיכך, כאשר יש צורך להעתיק עץ מאכל ממקום למקום, יש להקפיד לעוקרו עם גוש אדמה שיוכל לחיות בו ארבעה עשר יום, וכך לא יצטרכו לספור לו שנות ערלה מתחילה. וטוב לגוזמו לפני כן ככל האפשר, שעל ידי כך הוא מתקיים בקלות זמן רב.

העץ שנקצץ או נשבר, אם נשאר כל שהוא מגזעו מעל הארץ, פטור מערלה, ואם נקצץ כולו וחזר לגדול משורשו, חייב בערלה.

וערלה ורבעי / הַבְרָכָה ודין נצרים

וכדי ליצור 'הַבְרָכָה' מכופפים ענף של עץ מפותח וטומנים את אמצעו באדמה וראשו יוצא במקום שבו רוצים ליצור עץ נוסף. בתחילה עץ ה'הברכה' יונק את חיותו מהעץ המקורי ובמשך הזמן החלק הטמון באדמה מפתח שורשים ואף הם מזינים את העץ החדש. לגבי ערלה, כל עוד העץ החדש יונק חיות מהעץ המקורי, גם אם רוב חיותו מהשורשים שב'הברכה', הוא נגרר אחר העץ המקורי ופטור מערלה. ואף אם הבריכו מהעץ השני עץ שלישי, ומהשלישי הבריכו עץ רביעי, כל עוד הם מחוברים לעץ הראשון פטורים מערלה, כי הם נחשבים עדיין כהמשך שלו. אבל אם חתכו את הענף המקשר בין העץ המקורי ל'הברכה' או שחלק זה התנוון, התחייבה ה'הברכה' בערלה וצריך להתחיל למנות לה שלוש שנים.

ועלו נצרים חדשים (סורים) מתחת לאדמה, למרות שעלו מתוך מערכת השורשים של העץ הוותיק, כל זמן שאין הדבר ניכר, כגון שיצאו במרחק משמעותי מהעץ, יש להם דין של עץ חדש שחייב בערלה (ב"מ קיט, א; רמב"ם נטע רבעי י, יט). אמנם אם הנצרים צמחו בסמיכות לעץ הוותיק עד שניכר שהם חלק ממנו ויצאו מגזעו שמתחת לאדמה, יש מקום לומר שלהלכה אין להם דין ערלה, הואיל והם חלק מהעץ הוותיק. אולם כיוון שרבים מחמירים בזה להחשיב גם נצרים אלו כעץ חדש, נכון להחמיר.

זערלה ורבעי / עציצים ומשתלות

זעץ שגדל בתוך בית חייב בערלה, כי העיקר לגבי חיוב ערלה, שהעץ יהיה נטוע בארץ, והגג שמעליו אינו פוטרו מערלה. וכן עץ שנטוע על גג בית חייב בערלה, ואף שאוויר חוצץ בין הגג לקרקע, כיוון שהגג עצמו מחובר על ידי הקירות לארץ, הגג עצמו נחשב כחלק מהארץ והעץ שעליו נחשב כנטוע בארץ (שו"ע יו"ד רצד, כו).

זהנוטע שתיל בעציץ נקוב, נחשב כנוטע בארץ, ומתחיל למנות שנות ערלה. וכן הנוטע עץ בעציץ חרס שאינו נקוב, נחשב העץ כנטוע בארץ וחייב בערלה, שהואיל ושורשיו יכולים לבקוע את החרס, גם לפני שהם בוקעים אותו הם נחשבים כיונקים מהארץ. ויש אומרים שאפילו עץ שגדל בעציץ של מתכת חייב בערלה, למרות שברור שהשורשים אינם יכולים לחדור אותו.

זבעקבות פיתוח החקלאות בשכלול הדישון וההשקיה, עצים רבים מסוגלים להניב פירות רבים בשנה השלישית. וכיוון שהפירות אסורים בהנאה, ויש הפסד מכך שהעצים תופסים אדמה יקרה בחינם, מצאו לכך עצה: לקיים את העצים במשך כשנתיים במשתלות בתוך עציצי פלסטיק נקובים, שם הם תופשים מקום קטן ועלות החזקתם נמוכה, ובשנה השלישית מעבירים אותם לאדמה, כדי שיתחזקו בקרקע ויניבו פירות רבים בשנה הרביעית שפירותיה מותרים.

זלמעשה, כיוון שחוששים לדעת הסוברים שעציץ שאינו נקוב מפלסטיק פטור מערלה, כדי שזמן שהיית הנטיעות בעציצים יחשב לשלוש שנות הערלה לכל הדעות, צריך להקפיד על שני דברים: א' שיהיה בעציץ נקב כשיעור שורש קטן שעל ידו הוא יחשב כמחובר לאדמה, ונהגו להחמיר שיהיה הנקב בקוטר 2.5 ס"מ. ב' בעת שמעבירים את השתיל מהעציץ לאדמה, צריך שהגוש שסביב השורשים לא יתפרק. בדיעבד גם אם רובו התפרק, כל זמן שיש לשורשיו גוש אדמה שהם מושרשים בו, הוא יכול עדיין להתקיים על ידו, ואין צריך לחזור לספור לו שלוש שנים. אבל אם כמעט כל הגוש התפרק, עד שיש לחוש שבלא הנחתו באדמה, גם על ידי השקיית הגוש וטיפוחו, לא יוכל להתקיים 14 יום, יש למנות לו שלוש שנים לערלה מתחילה.

חערלה ורבעי / הגדרת העצים החייבים בערלה

חמצוות ערלה חלה על עצי פרי ולא על ירקות, וגם ירקות שגדלים על שיחים רב שנתיים פטורים מערלה. ההבדל העיקרי בין עץ לירק רב-שנתי, שגזעו של ירק רב שנתי נובל בכל שנה וחוזר לצמוח בשנה הבאה משורשיו, ואילו גזעו של העץ עם שורשיו נשאר ומתעצם משנה לשנה, וממנו ממשיכים לצמוח בכל שנה ענפים ופירות. לפי זה גם קובעים את הברכה על אכילת הפרי, 'עץ' או 'אדמה'. לכן מברכים על בננה 'אדמה', ואף שהיא גדלה לגובה של כארבעה מטרים ונראית כמו עץ, כיוון שבכל שנה גזעה נובל ושורשיה קמלים והיא חוזרת וצומחת מהפקעת שלה, היא נחשבת כירק (ברכות מ, א; כגאונים; רמ"א ושו"ע או"ח רג, ב-ג; פנה"ל ברכות ח, ב).

חלגבי חצילים ופלפלים התעוררה שאלה, שכן הגזע שלהם נשאר משנה לשנה. אולם למעשה אין בהם דין ערלה, כי הם שונים לגמרי מעץ, שהם נותנים פרי כבר בשנה הראשונה, ובשנה השנייה פירותיהם פוחתים בכמותם ובאיכותם, והם אינם נותנים פירות יותר משלוש שנים. וכפי שלמדנו בתורה, עץ נותן פירות לפחות חמש שנים, ובזכות שמירת מצוות ערלה פירותיו מתרבים ומשתבחים בשנה החמישית, שנאמר (ויקרא יט, כג-כה): "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל. וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'. וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם". וכפי שאמרו חכמים: "המצווה הזו שתשמרו, תהיה להוסיף לכם תבואתו, שבשכרה אני מברך לכם פירות הנטיעה. היה רבי עקיבא אומר: דיברה תורה כנגד יצר הרע, שלא יאמר אדם, הרי ארבע שנים אני מצטער בו חינם, לפיכך נאמר: לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי ה', אני ה' המבטיח על כך ונאמן לשמור הבטחתי" (רש"י עפ"י תורת כהנים שם). וכן מבאר הרמב"ן (שם), שהפירות הגדלים בשנה השלישית מעטים ורעים, ורק בשנה הרביעית הם נעשים טובים וראוי להביאם לפני ה' כמצוות נטע רבעי.

חעל פי זה, גם אין דין ערלה בפירות פפאיה ופסיפלורה, הואיל והם נותנים פרי כבר בשנה הראשונה, ועד השנה החמישית פירותיהם מתמעטים, ורבים מהם גם אינם מחזיקים מעמד חמש שנים. אמנם יש מחמירים בזה, אבל העיקר כדעת המתירים. וכן אין דין ערלה בפטל ואַסְנָה על כל סוגיהם, כמבואר בהערה.

טערלה ורבעי / הנוטע שלא לשם פירות

טהנוטע עץ מאכל שלא לצורך פירותיו אלא לצורך קורותיו או כדי שישמש גדר, אין על הפירות הגדלים בו דין ערלה, הואיל ואינו נחשב עץ מאכל, ואילו מצוות ערלה חלה רק על עץ מאכל, שנאמר (ויקרא יט, כג): "וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל – וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ". אמנם אמרו חכמים, שאפשר להקל בכך בתנאי שניכר שהאילן נטוע שם שלא לצורך אכילת פירותיו, כגון שהאילנות צפופים מאוד כך שניכר שניטעו כדי להשתמש בעציהם לשריפה. או שגוזמים את ענפיו באופן שגורם להם להתעבות עד שניכר שהעץ ניטע כדי להשתמש בענפיו כקרשים לבניין. או שלפי מיקום נטיעתם המדויק של העצים ניכר שהם ניטעו כדי לשמש גדר לחצר. ואף אם חשב שרק צידו האחד של האילן ישמש לגדר ואילו צידו השני יהיה לצורך גידול פירות, הצד של הגדר פטור מערלה והצד של הפירות חייב בערלה (משנה וירושלמי ערלה א, א; שו"ע יו"ד רצד, כג). ואם ירצה לאכול את הפירות המותרים, יפריש מהם תרומות ומעשרות בלא ברכה (עי' ירושלמי ערלה א, א). ואם נטע את העץ גם לגדר או קורות וגם לפירות, יש לפירותיו דין ערלה.

טהנוטעים עצים לשם נוי כדוגמת זיתים, אין על פירותיהם דין ערלה. אולם התעורר ספק לגבי עצים שניטעו לשם נוי, אבל מעוניינים גם בנוי הפירות שלהם, כדוגמת רימונים ותמרים. וכיוון שדין ערלה מהתורה, יש להחמיר בספק. ורק כאשר ברור שלא התכוונו לנוי הפירות, אין עליהם דין ערלה.

יערלה ורבעי / נטע רבעי

יהפירות הצומחים על העצים בשנה הרביעית קדושים, ומצווה לאוכלם בטהרה בירושלים, כדין מעשר שני (להלן ז, ט-י). אם רצה, יכול בעל הפירות לפדות את הפירות בכסף, ולהעלות את הכסף לירושלים ולקנות בו מאכלים ולאכלם בטהרה. כיוון שפירות נטע רבעי קדושים, אין מצווה לשייר מהם לקט שכחה ופאה לעניים, ואין מצווה להפריש מהם תרומות ומעשרות (משנה וירושלמי מעשר שני ה, ג-ד; רמב"ם נטע רבעי ט, א-ד).

יבזמן הזה שאיננו יכולים להעלות את פירות השנה הרביעית ולאוכלם בטהרה בירושלים, פודים את כל הפירות בכסף או בשווה כסף, ובכך מתירים את הפירות באכילה. ואף שהם פירות מרובים, כיוון שאסור לנו לאוכלם בזמן הזה, אין להם שום שווי, אלא שאי אפשר לבצע פעולת פדיון בפחות משווה פרוטה, לכן פודים את כל הפירות על מטבע ששווה לפחות פרוטה או על מאכל ששווה פרוטה. לפני הפדיון מברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על פדיון רבעי", ואומרים: "כל הפירות הללו פדויים בפרוטה זו", או "במאכל זה ששווה פרוטה". ואת הפרוטה או המאכל שהתקדשו בפדיון – מאבדים, כדי שלא יכשלו ויהנו בהם (רמב"ם מאכלות אסורות י, טז-יז). כל פרטי דינים אלו יבוארו להלן בהלכות פדיון מעשר שני (להלן י, ו-ח).

יגם על פירות השמיטה חלים דיני ערלה ונטע רבעי, שאם הפירות בשלוש השנים הראשונות של העץ – הם ערלה ואסורים באכילה, ואם הם בשנה הרביעית – מותר לכל לקוטפם, אבל צריך לאוכלם בירושלים, ובזמן הזה צריך לחלל אותם על פרוטה. בעלי השדות צריכים לסמן את העצים בשמיטה, כדי שהבאים לשדה יזהרו בהם כשהם ערלה, וידעו לפדותם כשהם נטע רבעי. לאחר פדיונם יש להקפיד לסיים את אכילתם עד עונת הביעור, ואם לא עשה כן, צריך לבערם כדרך שצריך לבער את שאר פירות השביעית (רמב"ם נטע רבעי ט, ז; פנה"ל שביעית ד, ה).

ינחלקו הפוסקים לגבי 'נטע רבעי' בחוץ לארץ. יש אומרים שהואיל והלכה למשה מסיני שמצוות ערלה נוהגת בחוץ לארץ, גם מצוות נטע רבעי נוהגת בחוץ לארץ, שהערלה ונטע רבעי תלויים זה בזה (תר"י, ר"י הזקן). ויש אומרים, שדין נטע רבעי כדין מעשר שני שנוהג רק בארץ ישראל (רמב"ם). לכתחילה טוב לצאת ידי כולם, ולפדות נטע רבעי שבחוץ לארץ בלא ברכה (ש"ך רצ"ד יז). והרוצה להקל שלא לפדות – רשאי, שכשם שבספק ערלה מקילים בחוץ לארץ, כך הלכה כמקילים בספק נטע רבעי.

יאערלה ורבעי / ספקות בערלה

יאפירות ערלה שהתערבו בפירות רגילים מאותו סוג, כל זמן שאין הפירות הכשרים פי מאתיים מהערלה, כל התערובת אסורה. שכך קבעו חכמים, שתרומה, שאסורה באכילה ומותרת בהנאה – בטלה במאה, ואילו ערלה וכלאיים שאסורים באכילה ובהנאה – בטלים במאתיים (משנה ערלה ב, א).

יאוכל זה כאשר פירות הערלה התערבו בתוך פירות ההיתר, אבל אם התעורר ספק לגבי פירות מסוימים שאדם קנה, אם הם ערלה או לא, הדין תלוי בשאלה היכן התעורר הספק. אם הפירות נקנו במטע או סמוך למטע, למרות שרוב המטעים והעצים אינם ערלה, כיוון שיש לעץ או למטע מקום קבוע, פירות הערלה אינם בטלים, כפי הכלל: "כל קבוע כמחצה על מחצה דמי (נחשב)", והפירות אסורים. אבל אם הפירות נקנו לאחר שהופרשו ממקומם הקבוע והובאו לשוק או לחנויות, הרי שמדובר בספק רגיל, והולכים אחר הרוב, כפי הכלל: "כל דפריש מרובא פריש" (כל הפורש נחשב כפורש מהרוב).

יאאמנם כל זה בדיעבד, לגבי אדם שקנה פירות ואינו יודע מה דינם, או שהוא נמצא במקום שאין שם חנויות עם תעודת כשרות וכדי להגיע לחנות שכזו עליו לטרוח טרחה רבה. אבל אם יש שם חנות עם תעודת כשרות, עליו לצאת מהספק ולקנות בה. וגם אם הוא יודע שמדובר בספק רחוק מאוד, מפני שאחוז הערלה בפירות אלו או באזור זה נמוך ביותר, כשאפשר חובה לצאת מהספק. בנוסף לכך, מצווה לחזק את המדקדקים בכשרות. ועוד, שכאשר יש תעודת כשרות גם מפרישים תרומות ומעשרות כדין.