כשרות — פרק כ״ד

במזון מהחי / דם בביצים מופרות

בדם שנמצא בביצה, אם הוא במקום שממנו מתחילה התרקמות האפרוח, חל עליו איסור דם, והאיסור מתפשט על כל הביצה. יש אומרים שאיסור דם זה מהתורה, שכשם שדם אפרוח אסור מהתורה כך גם הדם שממנו מתחילה התרקמותו אסור מהתורה (רשב"א ורא"ש), ויש אומרים שאיסורו מדברי חכמים, שכן בפועל עדיין אינו דם נפש שמחייה עוף חי (רי"ף, רמב"ם, רא"ה, שערי דורא).

באבל אם הדם שנמצא בביצה אינו במקום תחילת התרקמות האפרוח – אין בו איסור, אולם משום מראית עין, צריך להסירו והביצה מותרת. דם זה מופיע כאשר אחד מנימי הדם שעוטף את הביצה נקרע בעת תחילת היווצרותה.

בנחלקו הראשונים בשאלה, היכן הוא המקום שממנו מתחיל האפרוח להתרקם. יש אומרים שהוא בחלק הפנימי הצהוב של הביצה שנקרא 'חלמון' (רי"ף, רמב"ם ושו"ע יו"ד סו, ג). מנגד, יש אומרים שתחילת ההתרקמות בחלק החיצוני הלבן שנקרא 'חלבון' (רא"ה ורש"ל). ויש אומרים שכל עוד הדם במקום קשר החלבון, היינו בפתיל שמחבר בין החלמון לצד הביצה, רק הדם אסור אבל שאר הביצה מותרת, כי עדיין לא התחילה ההתרקמות. וכאשר הדם התפשט מקשר החלבון לגרעין החלמון, התחילה ההתרקמות וכל הביצה נאסרה (רש"י ותוס'). למעשה, כיוון שבכל מקום שיש דם בביצה יש לחשוש שלפי אחת השיטות הוא דם התרקמות שאוסר את כל הביצה, נוהגים על כל דם שנמצא בביצה לאסור את כולה (רמ"א סו, ד; ב"ח, בא"ח).

בואף שדם ריקום אפרוח אסור, הרוצה לאכול ביצה קשה או לעשות נקב בביצה ולגומעה, אינו צריך לבדוק אותה לפני אכילתו, הואיל וברוב רובן של הביצים אין דם, וכלל נקוט בידינו שהולכים אחר הרוב. אבל אם פותחים את הביצים כדי לעשות מהן חביתה או לערבן בתבשיל או מאפה, כיוון שממילא רואים את הביצה, יש להחמיר להסתכל אם יש בה דם (ב"י ורמ"א שו"ע יו"ד סו, ח). וכיוון שאם יימצא בה דם, כל הביצה תיאסר, כדאי לבדוק כל ביצה בכלי נפרד, שאם יימצא בה דם, יזרקו אותה בלבד, ולא יצטרכו לזרוק את הביצים או התבשיל שמעורבים עמה.

בכל מה שלמדנו עד כה הוא על ביצה מופרית, היינו ביצה של תרנגולת שהופרתה מתרנגול זכר, שמביצתה יכול להתפתח אפרוח, וכפי שהיו רוב הביצים בעבר.

גמזון מהחי / ביצים לא מופרות

גהדם האסור בביצה הוא רק דם שממנו מתחיל להתרקם אפרוח, ולכן מעיקר הדין אין איסור בדם שנמצא בביצה שאינה מופרית, הואיל ואין אפשרות שיתפתח ממנה אפרוח. אמנם משום מראית עין, צריך להוציאו (שו"ע יו"ד סו, ז). וכיוון שכך, אין חובה לבדוק ביצים שאינן מופרות, שכן רק במקרה שרואים בהן דם צריך להסירו. תופעה זו של דם בביצה שאינה מופרית קיימת בביצה אחת מתוך כמה אלפי ביצים שנמכרות בפיקוח.

גכיום במדינת ישראל, אסור מסיבות בריאותיות לשווק ביצים מופרות למאכל, שכן הן מכילות שאריות של תרופות שמזריקים לתרנגולות שמטילות אותן. בפועל, למעלה מתשעים ושבעה אחוזים מהביצים המשווקות למאכל בישראל הן ביצים מפוקחות שאינן מופרות, והחותמת שעליהן היא הסימן לכך.

גלפיכך, על פי הדין אין צריך לבדוק ביצים שיש עליהן חותמת, ואם באקראי תוך פתיחת הביצה ראו בהן דם, יש להוציאו משום מראית עין, והביצה כשרה. ואע"פ כן רבים נוהגים להדר לבדוק את כל הביצים שנמכרות בחנויות, או מפני שאינם יודעים שאין חייבים בכך, או מפני שרוצים להדר שלא יהיה בביצים אפילו דם שאסור משום מראית עין בלבד.

דמזון מהחי / דבש

דהדבש כשר לאכילה, וכן מסופר בתנ"ך על שמשון ויהונתן שאכלו דבש. אלא שיש לשאול, הרי הדבש נוצר על ידי דבורים, והדבורים אסורות באכילה משום שרץ העוף, ואיך מאכל שנוצר ממין טמא כשר לאכילה, הרי כלל נקוט בידינו: "היוצא מן הטמא – טמא", ולכן למשל, חלב של בהמה טמאה אסור באכילה. שני הסברים נאמרו לכך בתלמוד (בכורות ז, ב): לדעה אחת (תנא קמא), הדבש שונה מחלב, שהחלב נוצר בגוף הבהמה, ואם היא טמאה אף החלב הנוצר בה טמא. אולם הדבש אינו נוצר בגוף הדבורים אלא הן מלקטות צוף מפרחים וצמחים ואוגרות אותו בגופן, ואחר כך פולטות אותו בכוורת, ושם בכוורת הנוזלים שבצוף מתאדים ונוצר הדבש. ולדעה אחרת (רבי יעקב), יש לימוד מיוחד מן הפסוק העוסק בשרץ העוף, שממנו אפשר לדייק שהדבש היוצא מן הדבורים כשר.

דהדבוראים צריכים לסנן את הדבש, מפני שלפעמים מעורבות בדבש דבורים מתות או רגליים וחלקי גוף אחרים של דבורים. לאחר הסינון – הדבש כשר. ואף אם שהו בדבש דבורים מתות זמן רב, אין לחוש שמא נתנו בו טעם, מפני שאפילו אם נתנו בו טעם, הרי זה טעם פגום שאינו אוסר (שו"ע יו"ד פא, ח; להלן לד, ז).

המזון מהחי / מזון מלכוֹת

המזון מלכות הוא חומר נוזלי למחצה, שדבורים מפיקות מבלוטות שבראשן, שטעמו מר במקצת. על ידי אכילה מרובה של מזון מלכות, זחל רגיל מתפתח להיות מלכת הדבורים. לולי כן היה זחל זה נעשה דבורה רגילה. מלכת הדבורים מיוחדת בכך שממנה נמשך הדור הבא, היא מסוגלת להטיל עד אלפיים ביצים ביום, משקלה כפול ממשקל שאר הדבורים, ותוחלת חייה פי ארבעים משאר הדבורים. כיוון שמזון מלכות מסוגל לחולל שינויים מופלגים בדבורה, ישנם מרפאים שסוברים שיש במזון מלכות סגולות רפואיות חשובות.

האולם לגבי כשרותו נחלקו הפוסקים. יש אומרים שאסור לאוכלו, מפני שכל היוצא מטמא – טמא, וכיוון שהדבורים אסורות באכילה – אף מזון המלכות שהן מפיקות מבלוטות שבראשן אסור באכילה. ואין דינו כדבש, מפני שהדבש הוא צוף שהדבורים מלקטות מפרחים וצמחים ואוגרות בזפק הנמצא בין פיהן לקיבתן, ואחר כך מוציאות אותו בכוורת, ושם הצוף מתייבש מעט ונעשה דבש. וכיוון שמדובר בצוף מעובד – הדבש כשר באכילה. אבל מזון מלכות נוצר מתוך גופן של הדבורים, ולכן אסור באכילה. ואף אם נאמר שיש לימוד מן הפסוק שדבש דבורים כשר, כוונת התורה להתיר רק את הדבש הידוע בטעמו, אבל לא את שאר החומרים המופרשים מן הדבורים.

הויש אומרים שדינו כדבש, שכל מה שהדבורים מפיקות מגופן מבוסס על צוף ומיני צומח שונים שהדבורים מלקטות. ואף הדבש עצמו מתגבש בצורתו על ידי תוספת אנזימים שמופרשים מבלוטות שבגוף הדבורה, וכמו שהדבש כשר, כך שאר החומרים היוצאים מגוף הדבורה כשרים. וגם אם נאמר שיסוד ההיתר של הדבש הוא ממה שנלמד מן הפסוק, כשם שלמדנו שהדבש כשר, כך אפשר ללמוד שכל החומרים המופרשים מן הדבורים כשרים.

הלמעשה, אף שראוי לחוש לדעת המחמירים, לצורך רפואי אפשר להקל לאכול מזון מלכות, מפני שרגילים לערב את מזון המלכות בדבש שכמוּתוֹ פי ארבעים ממזון המלכות, וכיוון שטעמו אינו מורגש, איסורו בטל ומותר לאוכלו. וכן אם יכינוהו בצורה של גלולות שאין בהן טעם מותר לבולען. והמיקל לאכול מזון מלכות כפי שהוא, אין למחות בידו, שיש לו על מי לסמוך.

העוד מפיקות הדבורים חומר הנקרא פרופוליס, שעל ידו הן משמרות את הכוורת מזיהומים ומחלות; וחומר שנקרא פולן, שמסייע להזנת הדבורים בצעירותן. ומותר לאוכלם כדין דבש.