כשרות — פרק ט׳

בכללי המצווה / חיוב על פטור ודרגות שונות של חיוב

באין מפרישים מפירות שפטורים מתרומות ומעשרות, כמו פירות חוץ לארץ ופירות שכבר הפרישו עליהם תרומות ומעשרות, על פירות שחייבים בתרומות ומעשרות. וכן להפך, אין מפרישים מפירות שחייבים על פירות שפטורים. ואם הפריש – לא עשה כלום, ועליו לחזור ולהפריש תרומות ומעשרות מהפירות החייבים (רמב"ם תרומות ה, יב).

בפירות משני מקומות שונים שיש לגבי שניהם ספק אם הם מעושרים – אין להפריש מפירות אלו על אלו, שמא יפריש מפירות מעושרים על שאינם מעושרים או להפך.

באין להפריש מפירות שחייבים בתרומות ומעשרות מדברי חכמים על פירות שחייבים מהתורה. וכן להפך, אין להפריש מפירות שחייבים מהתורה על פירות שחייבים מדברי חכמים.

בפירות שחייבים מהתורה הם פירות שבעל השדה גידל עבור צרכי ביתו, או פירות שאדם קנה מבעל השדה לפני גמר מלאכתם, וגמר את מלאכתם בעצמו עבור צרכי ביתו. פירות שחייבים מדברי חכמים הם פירות שבעל השדה גידל כדי למכרם, וכן פירות שגדלו בעציץ שאינו נקוב. (בהערה יבואר דין מי שטעה והפריש מאלו על אלו).

באין מפרישים מפירות שחיובם תלוי בתקנת חכמים אחת על פירות שחיובם תלוי בשתי תקנות חכמים, וכן להפך. כלומר, למרות שכיום כל חיוב תרומות ומעשרות מדברי חכמים (להלן יב, יא), אין להפריש מענבים שאדם בצר עבור אכילה בבית על ענבים שאדם בצר עבור מכירה. בדיעבד אם הפריש מאלו על אלו – יצא.

גכללי המצווה / מוקף

גמצווה להפריש תרומה גדולה מן המוקף, כלומר מפירות שקרובים וסמוכים זה לזה, באופן שניתן להקיפם יחד. בדיעבד, המפריש תרומה גדולה שלא מהמוקף – קיים מצוותו (רמב"ם תרומות ג, יז; כ). כיוון שגם 'תרומת מעשר' נקראת תרומה, נהגו חכמים להפריש גם 'תרומת המעשר' מהמוקף.

גאם הפירות מונחים בשדה פתוח, יש לקרבם זה לזה (שו"ע יו"ד שכה, ב). פירות שמונחים בתוך חדר אחד, גם כשחלקם בצד אחד וחלקם בצד שני, קירות החדר עושים אותם מוקפים. ואפילו אם הם מונחים בתוך כלים פתוחים, החדר מצרפם (שו"ע יו"ד שלא , כו).

גכשעומדים לארוז את הפירות בקופסאות או בבקבוקים או בשקים סגורים, לכתחילה יש להפריש מהם תרומות ומעשרות לפני כן, הואיל ויש סוברים שהאריזות הקבועות מפרידות בין המאכלים ואינם נחשבים מוקפים יחד. ובשעת הצורך אפשר לקרבם זה לזה ולתרום גם על הפירות שבתוך האריזות. אמנם חביות או בקבוקי יין, שהיין שבהם ממשיך להתיישן ולהשתבח, כיוון שמקפידים שיישארו סגורים כדי שלא לפגום ביין, מה שבתוך כל חבית או בקבוק מופרד לעצמו ואינו נחשב מוקף עם חברו, ולכן יש לתרום על היין לפני שסוגרים אותו בחביות או בבקבוקים. או שיתרמו מכל חבית וחבית ומכל בקבוק ובקבוק לאחר פתיחתם (רמב"ם תרומות ג, יח; שו"ע יו"ד שלא, כו).

גלצורך מצווה מותר להפריש שלא מהמוקף. למשל, מי שיודע שעומדים להביא לו בשבת או ביום טוב פירות טבל, רשאי להפריש מבעוד יום תרומות ומעשרות מפירות שברשותו על הפירות שעומדים להביא לו (יבמות צג, א). וכן מי שנתן בטעות לחבירו פירות טבל, ואין ביכולתו להודיע לו שיעשרם, יעשרם מפירות שברשותו, כדי להציל את חבירו מאכילת טבל (עירובין לב, א).

דכללי המצווה / כיצד מודדים ודין הטועה

דבהפרשת מעשרות ותרומת מעשר צריך להשתדל לדייק, שלא יפריש יותר ממעשר ולא יפריש פחות ממעשר. לשם כך צריך למדוד פירות שרגילים למדוד את נפחם, ולספור פירות שרגילים לספור, והטוב ביותר לחשב על פי משקל, שהוא המדויק ביותר (רמב"ם תרומות ג, יא; מעשר א, יד). בדיעבד, כשאין אפשרות לשקול או למדוד או לספור את הפירות, יפריש את המעשרות באומד. ואפילו אם יטעה הרבה, כל זמן שהתכוון להפריש כשיעור וטעה כדרך שאנשים לפעמים טועים – קיים מצוותו. אלא שלכתחילה הורו חכמים (אבות א, טז): "אל תרבה לעשר אומדות".

דהנוהג המקובל כיום (כפי שיבואר בהמשך), שאין מפרישים בפועל פירות למעשרות, אלא רק קובעים שעשירית מהפירות שמונחים בצד דרום או צפון יהיו מעשר. באופן זה כמות הפירות שיועדו למעשר מדויקת. לאחר מכן נותנים את דמיהם ללוי ולעני, ואת פירות המעשר השני פודים על פרוטה. אולם את התרומות, שהן קדושות, צריך להפריש בפועל, ואח"כ עוטפים אותן כדי להניחן דרך כבוד בפח. לתרומות צריך להפריש יותר מאחד חלקי מאה מהפירות – אחד חלקי מאה עבור 'תרומת מעשר', והחלק הנוסף על המאית ל'תרומה גדולה'. אם הפריש לתרומות בדיוק אחד חלקי מאה או פחות, נמצא שלא הפריש 'תרומה גדולה', כי התרומה הגדולה היא החלק "היותר מאחד חלקי מאה". וכיוון שלא עלתה על דעתו שלא יפריש תחילה 'תרומה גדולה', כל מה שעשה מבוטל, ועליו לחזור ולהפריש תרומות ומעשרות כסדר (עי' מרכבת המשנה וישועות מלכו לרמב"ם מעשר יג, יט; מעדני ארץ תרומות ג, כג, ח).

דהפרשת תרומות ומעשרות דינה כשאר נדרים והקדשות, שאם התחרט עליהם, יכול לבקש מחכם שיחד עם עוד שני אנשים יתיר לו את ההפרשה על פי כללי התרת נדרים, ובכך הפירות יחזרו לטבלם (רמב"ם תרומות ד, יז. וכן הדין בחלה, להלן י, יג).

הכללי המצווה / דין התרומות בזמן הזה

הכיום, אין הכהנים רשאים לאכול תרומה טהורה, הואיל והכל נחשבים טמאים בטומאת מת, ואין בידינו אפשרות להיטהר מטומאה זו בלא הזאת מי אפר פרה אדומה. כאשר התרומה טהורה, אסור לשורפה או לאבדה, אלא יש להניחה עד שתתכלה מאליה או לגונזה בקבורה. כאשר התרומה טמאה, מצווה לשורפה כדי שלא יבואו לאכול ממנה. אמנם כיוון שקשה לשרוף אותה, ולעיתים היא טהורה ואסור לשורפה, ולא תמיד האדם יודע אם היא טהורה. לפיכך, נוהגים לעטוף את התרומה ולהניחה בפח, בין אם היא טמאה ובין אם היא טהורה, שבאופן זה אין חשש שיבואו לאכול ממנה וגם אין מבזים אותה, הואיל ומניחים אותה עטופה.

הכאשר מדובר בכמויות גדולות של תרומה, כל זמן שלא נטמאה, כיוון שאסור לאבדה, יש להניחה בצידי השדה עד שתתכלה מאליה. וכאשר יש חשש שיבואו לאוכלה, נכון לקבור אותה או לכסותה מעט בעפר. ואם נטמאה, מצווה לשרוף אותה, וכן אפשר לקבור אותה או לדחוס אותה באופן שתאבד ולא יבואו לאוכלה.

הפירות תרומה שהתערבו בפירות חולין מאותו מין, בטלים במאה. ואם התערבו מין בשאינו מינו, ואינו יכול להפריד את התרומה מהתערובת, כגון שהכל רוסק, התרומה בטלה בשישים. ואם לא היה כשיעור שהתרומה תתבטל, צריך לנהוג בכל התערובת כתרומה (רמב"ם תרומות יג, א-ב). בשעת הצורך, כדרך שמתירים נדרים כך ניתן להישאל לחכם על הפרשת התרומות והמעשרות ולבטלה (כמבואר בהלכה הקודמת).

וכללי המצווה / שימוש בתרומות בזמן הזה

וכפי שלמדנו (ז, ז), אף שאסור לכהן לאכול תרומה טמאה, רצוי שיהנה ממנה בדרך שריפה. שאם התרומה פירות – יסיק בהם את התנור, ואם שמן – ידליק בו את הנר. כאשר הכהן מדליק עבור עצמו תנור לחימום בפירות תרומה טמאים, או נר משמן תרומה טמא, מותר גם לישראל ליהנות ממנו, כי 'נר לאחד נר למאה'. ואף אם הכהן יצא אחר כך לדרכו, מותר לישראל להמשיך ליהנות מהנר או מהתנור שהכהן הדליק (רמב"ם תרומות יא, יח). כשם שאסור לשרוף ביום טוב בשר קרבנות שנטמאו, כך אסור לשרוף תרומה טמאה ביום טוב, לפיכך אסור להדליק נר ביום טוב בשמן של תרומה טמאה (שבת כד, ב).

ובזמן שהכהנים יכלו להיטהר והיו אוכלים תרומה, רק פירות שלא היו ראויים למאכל אדם מותר היה לכהן להאכיל את בהמתו. וכיום שאסור לכהנים לאכול תרומה, מותר לכהן להאכיל את בהמותיו או את החיות שלו בפירות של תרומה, בין אם התרומה טהורה או טמאה. כדי שהתרומה לא תאבד בחינם, יש נוהגים להקנות את בהמותיהם לכהן תלמיד חכם, וכך יוכלו להאכילן בתרומה שיפרישו עבורו. אח"כ יערכו חשבון עם הכהן, וישלמו לו את מה שחסכו בקניית מזון לבהמות.

זכללי המצווה / כהן ולוי שיש להם פירות

זכהנים ולוויים שיש להם פירות – צריכים להפריש מהם תרומות ומעשרות כמו כל ישראל. אלא שהכהן משאיר את התרומות ברשותו ונוהג בהן קדושה כדין, ואף את ה'מעשר הראשון' ישאיר ברשותו, שהואיל וגם הוא משבט לוי – אין עליו חובה להביאו ללוי. ולוי שיש לו פירות, מפריש מהם תרומות ומעשרות כדין, ומשאיר אצלו את ה'מעשר הראשון', ואת התרומות יתן לכהן (רמב"ם מעשר א, ג-ד).

זכהן ולוי שקנו מישראל פירות אחר שנגמרה מלאכת איסופם, קנסו אותם חכמים שלא יפרישו לעצמם תרומות ומעשר ראשון אלא יתנום לכהנים וללוויים אחרים, כדי שלא יבואו לקנות פירות טבל מישראלים, ויקפחו את אחיהם בנטילת התרומות והמעשר הראשון לעצמם. אמנם אם קנו את הפירות קודם גמר מלאכתם, אין מוציאים מידם את התרומות והמעשר הראשון (ירושלמי פאה א, ה; רמב"ם שם ו, טו).

זבדרך כלל הלוויים היו מפרישים 'תרומת מעשר' מהמעשר שקיבלו, וגם בחרו לאיזה כהן ליתנה. אבל אם רצה הישראל, מותר לו להפריש מהמעשר הראשון שהפריש ללוי 'תרומת מעשר' וליתנה לכהן יחד עם ה'תרומה גדולה', למרות שהוא נוטל בכך מהלוי את הזכות לבחור לאיזה כהן לתת את 'תרומת המעשר' מהמעשר שלו (גיטין לא, א; רמב"ם תרומות ג, יב). כיום, כדי למנוע מכשול ושכחה, עדיף שהישראל שמפריש את המעשר יפריש מיד גם את 'תרומת המעשר', ויניח בפח את התרומות כשהן עטופות דרך כבוד.

חכללי המצווה / מעשר ראשון בזמן הזה

חכפי שלמדנו (לעיל ז, ח), מצווה לתת 'מעשר ראשון' ללוי. ואף שרבים סוברים שבעקבות הקנס שקנס עזרא את הלוויים מותר לתת אותו גם לכהן (תוס' וטור). כיוון שיש סוברים שלאחר חורבן בית המקדש הקנס בטל וחזרה המצווה ליתנו דווקא ללוי, נכון לצאת ידי כל הפוסקים וליתנו ללוי דווקא (רמב"ם, שו"ע יו"ד שלא, יט; משפט כהן נו).

חויש טוענים שאין כיום מצווה לתת את ה'מעשר ראשון' ללוי. ואף שחובה להפריש אותו על ידי קביעת מקום, שיהיה בצד צפון של הפירות וכדומה, בפועל אין צריך ליתנו. משום שלטענתם, בעקבות טלטולי הגלויות, אבדה חזקת הייחוס, ואין אדם שיכול להוכיח שהוא בן לשבט לוי, וממילא אין חובה לתת לו את המעשר (הובא במהרי"ט א, פה). ויש טוענים, שכל זמן שלא בודקים בבית הדין את חזקת היוחסין, אין לסמוך על דבריו של אדם לעניין קבלת מתנות, כדי שלא יתרבו הרמאים שיטענו שהם לוויים כדי לקבל את המעשר (הובא בחזו"א שביעית ה, יב). ויש נוהגים להקל על פי סברות אלה.

חאולם לדעת רובם המכריע של הפוסקים, צריך לתת 'מעשר ראשון' ללוי, מפני שאנו סומכים על המסורת. וכשם שאנו סומכים על המסורת לגבי כהנים, ונותנים להם את כסף פדיון הבכורות והם עולים לדוכן לברך ברכת כהנים, כך יש לסמוך על חזקת הלוויים. וכיוון שממילא אדם צריך להפריש מעשר כספים, ייתן את ה'מעשר ראשון' לתלמיד חכם לוי, ויחשיב זאת כחלק מ'מעשר כספים' (כמבואר בהלכות הבאות).

טכללי המצווה / מעשר עני

טבשנים א' ב' ד' ה' לשמיטה, מפרישים מעשר שני, ובשנים ג' ו' מעשר עני. כיוון שדיני מעשר ראשון ומעשר עני שווים, שהם חולין וניתנים בזמן הזה כבעבר, נעסוק תחילה בדיני מעשר עני, ונשלים את ההלכות הנוגעות לשני המעשרות הללו.

טגם עני חייב להפריש מפירותיו 'מעשר עני', ושלא כמו כהן ולוי שמפרישים תרומות ומעשר ראשון ומשאירים אותם אצלם, העני חייב לתת את ה'מעשר עני' לעני אחר (חולין קלא, ב). גם עני שקנה פירות טבל, חייב לתת את ה'מעשר עני' לעני אחר (פאת השולחן ה' ס"ק כה). היה אחיו או בנו עני, כל זמן שאינו מפריש בשדה, רשאי ליתן לו את כולו (לעיל ז, יא). וכיוון שכך, עדיף שייתן את ה'מעשר עני' לקרוביו, שכן במצוות הצדקה צריך אדם להקדים את קרוביו.

טעני שזכאי לקבל 'מעשר עני' הוא מי שאינו יכול להשיג את צרכיו הבסיסיים לפי המקובל באותו זמן ומקום. נראה שבמדינה שמעניקה תקציבי רווחה לקשישים ונזקקים, עניים הם הנמצאים בסביבות העשירון התחתון של החברה שבה הם חיים, ובמדינה שאינה מעניקה תקציבי רווחה, אחוז העניים יכול להגיע לחמישית מכלל הציבור, אבל לא מסתבר שיותר מעשירית או חמישית מכלל הציבור ייחשבו עניים, אלא אם כן מדובר בשנות רעב.

טניתן לתת פירות 'מעשר עני' או את שוויים הכספי לגבאי צדקה עבור צרכי עניים (משנה מעשר שני ה, ט). כמו כן ניתן לתת 'מעשר עני' לישיבה שמחזיקה בחורים ואברכים שחיים בצניעות, ואין להוריהם כסף להחזיקם. ואף שלומדים שם גם בחורים ואברכים שנעזרים בהוריהם וחיים ברווחה, יכוונו שכספי 'מעשר עני' יופנו להחזקת הבחורים והאברכים העניים.

טלאחר שהעני קיבל את פירות ה'מעשר עני', הוא רשאי לאוכלם או למוכרם ולקנות בדמיהם מה שירצה. אבל אסור להוציאם לחוץ לארץ, שנאמר (דברים כו, יב): "וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ" (ספרי שם; ערוה"ש זרעים יד, יח). אם הוציאם, בדיעבד, רשאי לאוכלם בחוץ לארץ (עי' פאת השולחן יב, ס"ק כז).

יכללי המצווה / דרך נתינת המעשר ללוי ולעני למעשה

ימעשר ראשון' ללוי, ו'מעשר עני' שמפרישים בשנה השלישית והשישית – הם המעשרות שנאכלים גם היום על ידי מקבליהם, מפני שהם חולין ואין צריך לאוכלם בטהרה. שיעור כל אחד מהמעשרות הללו כ-9% מהפירות. שכן למדנו, שמפרישים כיום ל'תרומה גדולה' כלשהו, נמצא שגם לאחר הפרשתה שיעור הפירות נשאר כפי שהיה. לאחר מכן מפרישים 'מעשר ראשון' ללוי, וממנו מפרישים מעשר לכהן, שנקרא 'תרומת מעשר'. נמצא שהחלק השייך ללוי כ-9% מהפירות. לאחר מכן, בשנה השלישית והשישית, מפרישים מהפירות שנותרו 'מעשר עני', ואף שיעורו כ-9% מכלל הפירות, שכן לאחר הפחתת 'מעשר ראשון', נותרו 90% מהפירות, ומעשר שלהם הוא – 9%.

יכאשר בעל הפירות יכול להביא את פירות המעשר ללוי ולעני – מה טוב. אולם כיום, קשה מאוד לחלק את פירות המעשרות. מפני שהמצווה שכאשר יסיים בעל הפירות לאסוף את פירותיו מהשדה, יפריש תרומות ומעשרות, ויבואו אליו הכהן, הלוי והעני, וייתן לכל אחד את חלקו. ואם לא באו, תקנו חכמים שבעל השדה או פועל שלו יביאם לביתם, והם ישלמו לו את השכר המקובל עבור כך (לעיל ז, ה). כיום, רוב מגדלי הפירות הם חקלאים שיש להם שטחים גדולים והיבול שלהם עצום, ואם החקלאי יביא את כל פירות המעשרות שלו ללוי אחד ולעני אחד, לא יהיה להם מקום לאחסן אותם ולא יידעו כיצד למוכרם. ואם החקלאים ישכרו פועלים שיחלקו את פירות המעשר ללוויים ולעניים, בכמות שמתאימה לתצרוכת ביתו של כל אחד, התשלום שישלמו עבור חלוקה זו יהיה גבוה משוויים הכספי של פירות המעשר שיקבלו. ואזי הלוויים והעניים יעדיפו שלא יביאו להם את פירות המעשר שכרוכים בתשלום גבוה עבור הובלתם.

יכדי לקיים את המצווה באופן מועיל כפי מגמתה, על בעלי הפירות להפריש את המעשרות ללוי ולעני, ולאחר מכן יקנו מהם את הפירות בכסף, ואת הכסף יתנו להם. לכתחילה צריך בעל הפירות לבצע פעולה קניינית כדי שפירות ה'מעשר ראשון' יעברו לרשותו של לוי מסוים, ופירות ה'מעשר עני' לרשותו של עני מסוים, ואח"כ יקנה מהם את הפירות (כמבואר בהערה). או שיעשה זאת על ידי סיכום מראש בדרך של 'מכירי לוויה' ו'מכירי עני' (כמבואר בהלכה הבאה). בדיעבד, גם כשלא עשו קניין ולא סיכמו זאת מראש, צריך בעל הפירות להמיר את פירות המעשר בכסף, ואח"כ ייתן סכום זה ללוי ולעני. ואף שלא קיבל רשות מלוי מסוים ועני מסוים להמיר את הפירות בכסף, הרי זה בבחינת השבת אבדה, כי על ידי קניית פירות המעשר הוא מציל אותם מאבדון (חולין קלד, ב; רמב"ם ביכורים ט, טז).

יאכללי המצווה / מתן המעשרות למעשה למכירי לוויה ועניים

יאאחת הדרכים הטובות לקיום מצוות נתינת המעשרות בימינו, שבעל הפירות יסכם מראש עם לוי תלמיד חכם שיקבל ממנו את ה'מעשר ראשון', וייתן ללוי הלוואה כספית כנגד המעשרות שהוא עתיד להפריש בשנה הקרובה. בכך לוי זה נעשה 'מכר לוויה' שלו, היינו לוי המוכר כמי שמקבל את מעשרותיו, ואזי מיד לאחר הפרשת המעשר, פירות המעשר עוברים לרשותו בלא צורך בפעולת קניין. ובכל עת שבעל הפירות יפריש מעשר, יחשב את שוויו, ויפחית אותו מן ההלוואה שהלוי חייב לו, ובכך פירות המעשר יחזרו לרשותו. כאשר מחיר פירות המעשר יגיע לשווי ההלוואה – ההלוואה תמחק, ושוב ייתן בעל הפירות הלוואה נוספת ללוי, ושוב יפחית מסכום ההלוואה את שווי המעשרות. כך גם אפשר לעשות עם עני לגבי 'מעשר עני' (רמב"ם מעשר ז, ה-ו).

יאלפריעת ההלוואה מחשבים את מחיר הפירות לפי השער הזול של הפירות, שאם בתחילת העונה מחירם גבוה ובאמצע העונה נמוך, יש לחשב במשך כל העונה את מחיר הפירות לפי שערם הנמוך. ואין בכך ריבית, הואיל ואין זו הלוואה רגילה, אלא הלוואה שמשמשת מקדמה עבור פירות המעשר, והחזרתה תלויה בדמי פירות המעשר, ואם לא יהיו פירות מעשר כנגדה, ההלוואה תמחק (גיטין ל, א; רמב"ם מעשר ז, ז).

יבכללי המצווה / מעשר שני ופדיונו

יבמצוות אכילת פירות 'מעשר שני' בטהרה בין חומות ירושלים תלויה בקיומו של בית המקדש (לעיל ז, ט), לכן כיום שבית המקדש חרב, גם אם היינו יכולים להיטהר מטומאת מת, לא היתה בידינו אפשרות לאכול את פירות ה'מעשר שני'. ואע"פ כן חובה להפריש תרומות ומעשרות ובכלל זה 'מעשר שני', מפני שמצוות ההפרשה אינה תלויה בקיומו של בית המקדש (רמב"ם מעשר שני ב, א). אלא שאין צורך שפירות ה'מעשר שני' ילכו לאיבוד, מפני שהתורה קבעה שאפשר לפדות את פירות ה'מעשר שני' בכסף, ובכך הקדושה עוברת לכסף והפירות מותרים לכל. ואמנם מצוות התורה לפדותם בדמי שוויים בתוספת חומש, אולם בדיעבד, אם פדאם בפרוטה, הפירות מחוללים. וכיוון שכיום דמי פדיונם הולכים לאיבוד, לכתחילה אפשר לפדותם בפרוטה אחת, וכך הם אכן שווים, הואיל ואי אפשר ליהנות מהם (רמב"ם ב, ב; ד, יח).

יבבפחות משווה פרוטה אי אפשר לפדות את הפירות, כי אין בו חשיבות, ולכן אין אפשרות לבצע בו קניין או פדיון. שווי פרוטה הוא כשוויו של 1/45 גרם כסף. כיוון שמחיר הכסף נתון לתנודות, שווי הפרוטה עולה ויורד (בשנים האחרונות שווי הפרוטה היה בדרך כלל כארבע עד חמש אגורות).

יבבשעת הצורך אפשר לפדות את פירות 'מעשר שני' על מאכל ששווה פרוטה, לעוטפו ולהניחו דרך כבוד בפח, כשם שמניחים תרומה. אבל לכתחילה יש לפדות את פירות 'מעשר שני' על כסף.

יבאדם שרוצה לפדות מעת לעת פירות 'מעשר שני' על פרוטה, צריך לייחד לכך מטבע, ואם מחיר הפרוטה יישאר כחמש אגורות כפי שהוא כיום, אזי יוכל לפדות על מטבע של חמישה שקלים מאה פעמים, ועל מטבע של עשרה שקלים מאתיים פעמים. כדי לזכור שזה המטבע המיוחד לכך, נכון לסמנו במדבקה.

יבכך הוא סדר הפדיון: לאחר סיום ההפרשה יברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לפדות מעשר שני", ויאמר: "מעשר שני זה, הוא וחומשו, מחולל על פרוטה אחת מן המטבע שייחדתי לפדיון מעשר שני". ואם הוא מחלל על מאכל, יאמר: "מעשר שני זה, הוא וחומשו, מחולל על מאכל זה", ויניחנו עטוף בפח, כדי שלא יתבזה.

יגכללי המצווה / מדיני הפדיון

יגכאשר פודים 'מעשר שני' על כסף, צריך לפדותו על מטבע שנסחר באותו מקום, ולא על מטבע שאינו נסחר שם, שאינו נחשב שם ככסף (רמב"ם ד, ט-י).

יגיכול אדם להרשות לבני משפחתו וידידיו לפדות פירות 'מעשר שני' שיהיו להם על המטבע שייחד לכך, ובתנאי שיעריך שלא יעברו את מספר הפרוטות שהמטבע שלו שווה. ואם יש לו ספק, יוכל לייחד לכך שני מטבעות, אחת של עשרה שקלים ואחת של חמישה שקלים (וטוב להדביקם יחד כדי לסמנם), וייתן רשות לכולם לחלל על פרוטה שבמטבע הגדול, ובכל תקופה, לפי הצורך, יחלל את כל הפרוטות שבמטבע הגדול על פרוטה אחת שבמטבע הקטן. וכך יעשה עד אשר יגיע זמן 'ביעור מעשרות', שאז יחלל את כל הפרוטות שבמטבע הגדול והקטן על חתיכת פרי או יין או שמן בשווי של פרוטה. אח"כ יוכל לחזור ולהשתמש במטבעות הללו לשנים הבאות. אם פדה את הפרוטות על חתיכת פרי או אוכל, יניח אותה עטופה דרך כבוד בפח. ואם פדה על יין או שמן, ישפכם בכיור, אבל לא באסלה.

יגכאשר אדם פודה פירות 'מעשר שני' שלו על מטבע של חבירו, אינו מוסיף חומש, אלא יאמר: "מעשר שני זה יהיה מחולל על פרוטה במטבע שפלוני ייחד לפדיון מעשר שני" (רמב"ם ה, א; ח).

יגכאשר פירות 'מעשר שני' שווים פחות מארבע פרוטות, כיוון שדמי החומש פחות משווה פרוטה, אין מוסיפים חומש, ויאמר: "מעשר שני זה יהיה מחולל על פרוטה במטבע שייחדתי לפדיון מעשר שני" (רמב"ם ה, ד). טעה והוסיף חומש במקום שלא היה צריך להוסיף – יצא.

ידכללי המצווה / אין פודים כשהשווי פחות מפרוטה ובירושלים

ידאם שוויו של ה'מעשר שני' פחות מפרוטה, אין אפשרות לפדותו (ב"מ נג, ב), מפני שכל שהוא שווה פחות מפרוטה, אין בו חשיבות כדי שאפשר יהיה לבצע בו פעולה של קניין או פדיון. וכיוון שאי אפשר לפדותו, וגם אסור לאוכלו או לאבדו או לבזותו, יש לעוטפו ולהניחו בפח, כשם שנוהגים בתרומות. והרוצה להקל, יכול להחליט בדעתו שמבחינתו הוא שווה פרוטה ולפדותו על פרוטה. אבל הרעיון של 'פרוטה חמורה' דחוק ואין בו תועלת, ולכן אין להשתמש בו, כמבואר בהערה.

ידאין פודים פירות מעשר שני טהורים בירושלים, היינו בין החומות הקדומות של ירושלים המקודשת, ובכלל זה גם בעיר דוד ובהר ציון שהיו בתוך החומות. מפני שכל מה שהתירה התורה לפדות פירות על כסף הוא כדי להעלותו לירושלים, שנאמר (דברים יד, כד-כה): "וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ… וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלוֹהֶיךָ בּוֹ", מכאן שאם הפירות כבר בירושלים – אסור לפדותם. ואם פדאם – הפדיון בטל (ירושלמי מעשר שני א, ג; רמב"ם ב, ד; ישועות מלכו). אלא יניח את פירות ה'מעשר-שני' שהפריש בירושלים במקום מוצנע עד שיירקבו, ואם הם מועטים, יעטפם ויניחם בפח, כדרך שנוהגים בתרומות.