משפחה — פרק א׳

בכיבוד הורים / יחסי הורים וילדים חוליה בשרשרת הנצח

בשתי מצוות מרכזיות ישנן בתורה ביחס להורים וביחס לבנים. האחת מצוות כיבוד הורים, שמפאת חשיבותה נזכרה בעשרת הדיברות. והשנייה, מצוות חינוך הילדים, שהיא בעצם חלק מרכזי ממצוות תלמוד תורה, שעליה אמרו חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות כולן (עי' ירושלמי פאה א, א).

בנראה שישנה מגמה עמוקה במצוות אלה, לכוון את האדם להתקשר אל מהלך הדורות, ולא להתכנס בתוך עצמו. להיות אדם כללי ולא פרטי. מצוות כיבוד אב ואם קושרת אותנו אל כל הדורות שעברו. ואילו המצווה השנייה, חינוך הילדים, קושרת את ההורים אל כל הדורות שעתידים לבוא. דרך החינוך שיעניקו לילדיהם, יתקשרו אל ההמשך, אל הנכדים והנינים ובניהם עד סוף כל הדורות.

בעל ידי שתי מצוות אלו, מכוונת אותנו התורה לרומם את החיים שלנו אל הנצח, ולהתקשר דרך תקופת החיים הפרטיים שלנו אל כל הדורות. על ידי כיבוד ההורים, נשאב ונלמד מהדורות שעברו את כל חכמתם וניסיונם. ועל ידי מצוות חינוך הילדים, נוריש ונעניק להם את כל מה שלמדנו, בתוספת התרומה האישית שלנו. וכך דרך ההווה הקצר והחולף אנו מצליחים להתחבר עם הנצח, עם הדורות שעברו, ועם הדורות שיבואו.

גכיבוד הורים / ארבע המצוות הקשורות לכיבוד הורים

גארבע מצוות מן התורה עוסקות ביחסי הילדים להוריהם, שתיים מהן מצוות עשה, ושתיים לא תעשה. ואלו הן:

ג▪1) לכבד את ההורים, שנאמר (שמות כ, יב): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ". ומשמעותה לסייע ולעזור להם בכל מה שהם צריכים.

ג▪2) לירא מהם, שנאמר (ויקרא יט, ג): "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ". ועניינה שלא לפגוע בכבודם, לא לקרוא להם בשמותיהם, לא לשבת על כסא המיוחד להם, וכיוצא בזה.

ג▪3) לא להכות אחד מההורים. אמנם ישנו איסור כללי מהתורה להכות כל אדם מישראל, אלא שהחומרה שבהכאת הורים גדולה בהרבה, ולכן ישנו הבדל בעונשם. המכה את חבירו נענש במלקות, ואם הזיקו, משלם דמי הנזק ואינו נענש במלקות. ואילו המכה את אביו או את אמו עד שיצאה טיפת דם, חייב מיתה. אם עשה זאת בפני עדים שהתרו בפניו, נענש בבית הדין במיתה בחנק, שנאמר (שמות כא, טו): "וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת".

ג▪4) שלא לקלל אחד מההורים. גם כאן, מן התורה אסור לקלל כל יהודי, אלא שהמקלל אחד מהוריו עובר באיסור חמור בהרבה, והדבר מתבטא בעונשו. שהמקלל את חבירו נענש בבית הדין במלקות, ואילו המקלל אחד מהוריו נענש במיתה בסקילה, שנאמר (ויקרא כ, ט): "כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת, אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ". וכל זה כאשר עמדו לפניו שני עדים והזהירו אותו שלא לקלל, ועבר וקילל בפניהם תוך אזכרת אחד משמות ה' המיוחדים. אבל אם קילל תוך אזכרת כינוי של השם, כגון 'רחום' או 'חנון', דינו כמי שקילל אדם מישראל שנענש במלקות. עוד חומרה מיוחדת יש לגבי מי שמקלל את הוריו, שאפילו אם קיללם לאחר מותם, נענש במיתה.

גדבר מעניין הוא, שעונשו של המקלל את הוריו חמור מעונשו של המכה אותם, שאף שעונש שניהם מיתה, המקלל נענש בסקילה שהיא המיתה החמורה ביותר, ואילו המכה נענש בחנק שהיא המיתה הקלה שבארבע מיתות בית דין. מבאר הרמב"ן (שמות כא, טו) שמשני צדדים ראוי להעניש את המקלל בעונש חמור יותר. א) מצד שעוון זה שכיח יותר, שהכסילים בעת כעסם נוטים לקצוף ולקלל, וכדי למונעם מזה, החמירה התורה בעונשם. ב) מדובר על מי שמקלל תוך אזכרת שם שמיים, ואם תוך אזכרת השם פגע בכבוד הוריו – הרי שחטאו חמור ביותר. ראוי לציין שבפועל, עונש מיתה בבית דין כמעט ואינו מבוצע אלא נועד לבטא את חומרת החטא (כמבואר להלן ו, ד).

דכיבוד הורים / כיבוד ומורא אב ואם

דהיחס הראוי להורים מורכב משתי מצוות, האחת מורא, שנאמר (ויקרא יט, ג): "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ", והשנייה כיבוד, שנאמר (שמות כ, יב): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ". שאלו רבותינו (קידושין לא, ב): איזהו מורא ואיזהו כיבוד? וענו: מורא, לא עומד במקומו המיוחד לו, ולא יושב במקומו המיוחד לו, ולא סותר את דבריו. כיבוד, מסייע לו בכל מה שצריך, מאכילו ומשקהו, ואם צריך – מלביש ומכסה, מכניס ומוציא.

דונשאלת השאלה, מדוע במצוות המורא הקדימה התורה את האם, ואמרה: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ", ואילו במצוות הכיבוד הקדימה התורה את האב, ואמרה: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ". מדוע שינתה התורה, ופעם הזכירה את האם ראשונה ופעם את האב? ענה על זה רבי יהודה הנשיא, ואמר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שהבן מכבד את אמו יותר מאשר את אביו, מפני שמשדלתו בדברים ומפייסתו, לפיכך, הקדים הקדוש ברוך הוא את האב בכבוד, כדי שיכבד אדם את אביו כשם שהוא מכבד את אמו. וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שהבן מתיירא מאביו יותר מאשר מאמו, לפיכך, הקדים הקדוש ברוך הוא מורא האם למורא האב, כדי שיירא אדם מאמו כשם שהוא ירא מאביו (קידושין ל, ב). בהמשך הפרק פעמים שאביא דוגמאות בלשון זכר, אולם כפי שלמדנו בתורה ובדברי חכמים, במצוות כיבוד הורים, האב והאם, הבן והבת שווים, מלבד במקום שיצוין אחרת.

הכיבוד הורים / ישיבה במקומם וקימה לפניהם

הבכלל מצוות כיבוד הורים לירא מפניהם, כלומר, להתייחס אליהם ביראת כבוד, שנאמר (ויקרא יט, ג): "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ". ולכן צריכים הבנים והבנות להיזהר שלא לשבת במקום המיוחד לאב או לאם. דין זה אמור הן לגבי מקום המיוחד להם בשולחן האוכל, והן לגבי מקום המיוחד להם בעבודה או בבית הכנסת. אבל במקום שאינו מיוחד רק להם, מותר לילדיהם לשבת (שו"ע יו"ד רמ, ב). למשל, במשפחות רבות יש שני שולחנות לאכילה, האחד בסלון שבו יש מקומות קבועים להורים בהם אסור לילדיהם לשבת, והשני במטבח, שסביבו אוכלים ארוחות פשוטות. וכיוון שאין סביב שולחן המטבח מספיק מקומות, אין שם מקומות קבועים, ואמנם כשהאב נמצא, הוא תמיד אוכל במקום מסוים, אולם כשהוא לא נמצא גם אחרים רגילים לשבת באותו המקום, לפיכך אין זה נחשב מקום המיוחד לאב, ובשעה שהאב אינו צריך לשבת שם מותר לילדים לשבת שם.

הישנה מצווה נוספת, לקום לכבוד האב או האם בשעה שהם נכנסים לחדר שהבן או הבת יושבים בו. דין זה נלמד מהמצווה לקום בפני זקן או חכם, שנאמר (ויקרא יט, לב): "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלוֹהֶיךָ אֲנִי ה'", וכל אחד מההורים נחשב לגבי הילדים יותר מרב זקן וחכם. לפיכך, כל שרואה את אחד מהוריו כשהוא נכנס לבית או יוצא ממנו, וכן כשהוא נכנס לחדר שהוא יושב בו או נפרד ממנו, חייב לעמוד לכבודו עד שההורה יגיע למקום המיוחד לו או עד שיצא.

הכיום ילדים רבים אינם נוהגים לקום לפני הוריהם, ואפשר לומר שכיוון שההורים לא חינכו אותם לכך, סימן הוא שמחלו על כבודם בזה, והלכה היא, שהורים שמחלו על כבודם – כבודם מחול. אם כן אין עוון בכך שהילדים אינם קמים בעת שאחד ההורים נכנס. ויותר טוב לשאול את ההורים במפורש, אם הם מוחלים על כבודם ומוכנים שילדיהם לא יקומו לפניהם בעת שהם נכנסים ויוצאים.

הכל זה כאשר ההורה נכנס לבית או לחדר לצורך אישי שלו, אבל אם ההורה בא לדבר עם בנו או לבקש ממנו דבר מה, ברור שהבן חייב לקום בזריזות כדי להיות נכון לשמוע את דברי ההורה ולמלא את בקשתו. שאין זה מכובד שההורה יעמוד והבן ישב, ואם הבן ממשיך לשבת בעת שההורה מדבר עימו, יש בזה פגיעה בכבודו. ואף אם האב או האם מוחלים, אין המחילה מועילה במקום שיש פגיעה בכבודם. וכן לפני אנשים זרים, במקום שרגילים לקום לכבוד ההורים, צריכים הילדים לקום לכבוד הוריהם, שאם לא יקומו ייראו כפוגעים בכבודם.

וכיבוד הורים / לא לקרוא בשמם

ומכלל מורא ההורים שלא לקרוא להם בשמם כדרך שקוראים להם חבריהם, אלא לפנות אליהם בשם 'אבא' ו'אמא'. ואף שלא בפניהם אסור להזכירם בשמם אלא ילדיהם צריכים להזכירם תמיד בתואר 'אבא' ו'אמא'. וישנה שאלה, האם בנוסף לתואר 'אבא' מותר לומר גם את שמו. למנהג יוצאי ספרד, מותר לומר: "אבי משה אמר כך וכך", שהואיל והזכיר את התואר 'אבי' ברור שהוא מכבדו ואין בעיה בכך שיזכיר גם את שמו. אבל למנהג יוצאי אשכנז, לא יאמר כלל את שם אביו, רק יאמר: "אבי אומר כך וכך", וזאת משום שלגבי הבן תוארו היחיד של האב הוא 'אבא', ואם יזכיר את שמו, יפיג במקצת את החשיבות שבמושג אבא. אבל בן ששואלים אותו: "מה שם אביך"? לכל המנהגים רשאי לענות ולומר: "שם אבי הוא משה".

ושאלה: כאשר יש לבן חבר ששמו כשם אביו, האם מותר לקרוא לו בשמו?

ותשובה: לדעת רוב הפוסקים, אם מדובר בשם שגרתי, כגון: משה, יעקב, רחל, אסתר וכדומה, אזי בפני ההורה ששמו כשם החבר, אסור לקרוא לחבר בשמו אלא יש לפנות אליו באופן אחר. אבל שלא בפני ההורה, מותר לפנות אליו בשמו הרגיל, כי ברור לכל שהוא מתכוון לחבר, ואין בזה פגיעה בהורה. ואם מדובר בשם נדיר, כגון קלמן, יפרח, זלדה, אזי גם שלא בפני ההורה לא יפנה אל חבירו בשמו, אלא ישנה מעט.

ויש עדות שבהן שנוהגים לקרוא לילדים על שם ההורים בעודם חיים, ובאותן העדות יש בזה כיבוד הורים, שההורים זוכים לראות בחייהם את הנכד או הנכדה הקרויים על שמם. אלא שיש להקפיד שלא לקרוא לילדים בשמם המלא בפני הסבא או הסבתא, אלא ישנו את שמם לכינוי חיבה וכדומה. ואם הסבא או הסבתא יסכימו במפורש שיקראו לנכדים בשמם הרגיל גם כשהם נוכחים שם, מותר לקרוא להם בשמם הרגיל, ואין צריך להשתמש בכינויי חיבה. אבל כאשר נמצאים שם אנשים זרים שלא יבינו זאת ויחשבו שהבן פוגע בכבוד אביו, יש לפנות אל הנכד בכינוי חיבה למרות שהאב מחל על כבודו.

זכיבוד הורים / האיסור להעיר הורים ישנים

זבכלל מצוות כיבוד ומורא הורים שלא לגרום להם צער. בין הדברים העלולים לגרום צער רב לאדם הוא כשמעירים אותו באמצע שנתו, ולכן צריכים הילדים להיזהר מאוד שלא לפגוע בשנתם של הוריהם.

זידוע הסיפור המופלא על אותו שר צבא רומאי שמשל באשקלון, ודמא בן נתינה שמו, שפעם אחת באו אצלו חכמי ישראל, לקנות ממנו אבנים יקרות לחושן האפוד, בשש מאות אלף דינרי זהב. אך כיוון שבאותה שעה אביו ישן, והמפתח של אוצר האבנים היה מונח בין אצבעותיו או תחת רגליו, לא רצה להעירו משנתו ואמר לחכמים שאינו יכול למכור להם. הלכו להם חכמים לחפש אבנים מתאימות אצל סוחרים אחרים, ודמא בן נתינה הפסיד הון עתק. לשנה הבאה נתן לו הקב"ה שכרו, ונולדה בעדרו פרה אדומה. נכנסו חכמי ישראל אצלו כדי לקנותה. אמר להם: יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנים לי, אלא שאין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא (ירושלמי פאה א, א; בבלי קידושין לא, א).

זלהלכה כתב בספר חסידים (של"ז), שכל זה הוא דווקא כאשר הבן יודע שאביו אינו רוצה לקום משנתו, אפילו למען רווח גדול של בנו. אבל אם הבן יודע שאביו יצטער יותר כשישמע שבנו הפסיד ממון רב מפני שלא רצה להעירו משנתו, מותר לו להעירו. ובכל זאת כתבו האחרונים, שאם אפשר, יש להשתדל למצוא אדם אחר שיעיר את האב או את האם, ורק כשאין שום אפשרות אחרת, מותר לבן להעיר את הוריו. וזאת כמובן בתנאי שברור לבן שההורים מעוניינים לקום משנתם כדי לסייע לו, ויצטערו אם ישמעו שבגלל שנתם הפסיד בנם דבר חשוב (ערוה"ש רמ, מ).

זכאשר ההורים עצמם מבקשים מבנם להעיר אותם משנתם, כגון שהאב רוצה לקום משנתו לתפילת שחרית, או שביקש מבנו להעירו כדי לצאת לחתונה, מותר לבן להעיר את הוריו ללא כל חשש, ולהיפך, הוא מקיים בזה מצווה של כיבוד הורים, שמסייע להם במה שהם מבקשים ממנו.

זכאשר מגיע טלפון לאחד מן ההורים בעת שהוא ישן, והמטלפן טוען שהנושא דחוף, אין לבן להעיר את הוריו. ורק אם המטלפן אומר מה הדחיפות, ונראה לבן שאכן הוריו יצטערו אם לא יעיר אותם, מותר להעירם. וכשאפשר עדיף להעירם על ידי אדם אחר (עי' ספר מורא הורים וכיבודם א, כט).

חכיבוד הורים / כללי מצוות כיבוד

חעיקר מצוות כיבוד ההורים הוא לשמשם ולסייע להם בכל מה שיצטרכו. כאשר הילדים גרים אצל הוריהם, גם כאשר ההורים בריאים וחזקים ומסוגלים לעשות את כל עבודות הבית בעצמם, חובה על הילדים לעזור להוריהם. וקל וחומר הוא, שהרי גם ילדים זרים שמתארחים בבית מארחיהם למשך תקופה מסוימת, מצד החובה לנהוג בדרך ארץ, חובה עליהם ליטול חלק בנטל עבודות הבית. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בבנים ובנות, שמצוות כיבוד הורים מחייבת אותם לסייע להוריהם. שכן כל דבר שאדם מחויב כלפי חבירו מצד חובת דרך ארץ, ילדים מחויבים כלפי הוריהם מצד מצוות כיבוד הורים. לפיכך, כל אימת שההורים מבקשים מהילד לעזור בעבודות הבית כמקובל, והילד מסרב, הרי הוא מבטל מצווה מהתורה של כיבוד הורים.

חוגם לאחר שהילדים יצאו מהבית, אם ההורים נזקקים לעזרה, חובה לעזור להם. למשל, הורים זקנים שצריכים סיוע באכילתם, מצווה לסייע להם באכילתם. ואם הם חולים וזקוקים לעזרה בעת שהם מתלבשים – מצווה לסייע להם. וכן הורים זקנים הזקוקים לסעד בהליכתם, כשהם צריכים ללכת לבית הכנסת או למקום אחר – צריכים הילדים ללוות אותם בדרכם. וכן כאשר הם נזקקים לעזרה בניקוי הבית – מצווה לעזור להם. וכן כאשר ההליכה קשה עליהם והם נזקקים לסיוע בשליחויות, כגון שהם מבקשים מבנם שיקנה עבורם מזון או בגדים, או יביא להם תרופות מבית המרקחת – מצווה שימלא את שליחותם.

חואף אם הסיוע להם אורך זמן רב, על הבן להתפנות מעיסוקיו האחרים ולסייע להוריו. ואפילו אם העזרה להוריו מצריכה אותו לבטל מעט מעבודתו או מהזמן שהוא מקדיש לבני משפחתו, כל זמן שהוריו זקוקים לעזרתו, והעזרה להם אינה דורשת ממנו להפסיד את מקור פרנסתו – חובה עליו להתפנות מעבודתו ומעיסוקיו השונים כדי לסייע להוריו. וכמובן שאם אחד ההורים חולה, על הבנים לפנות את זמנם ולטפל בו.

חאבל אם ההורים אינם זקוקים לעזרה ממשית, אלא מבקשים מבנם שיבוא לבקרם כל יום, כדי שיוכלו ליהנות מחברתו או כדי שיסייע להם בדברים שהם מסוגלים לעשות בקלות, אין עליו חובה לבקרם בכל יום, שכן מצוות כיבוד הורים דורשת ממנו לסייע להם בדברים שהם נזקקים להם ולא לפנות את כל זמנו כדי לשמחם. ולכן אם הוא מעדיף באותו זמן ללמוד או לעבוד או לשהות בחברת אשתו וילדיו – אין עליו חובה לבקרם בכל יום. ומכל מקום חובה עליו לבקרם לעיתים קרובות ולסייע להם מעת לעת, כפי המקובל במשפחות טובות, שאם לא כן ייחשב הדבר כפגיעה בכבודם.

חבן שהוריו בקשו ממנו לקנות עבורם מוצרים בחנות. אם יש להורים כסף, ישלם בכספם של ההורים, שכן מצוות כיבוד הורים אינה מחייבת את הילדים להוציא הוצאות כספיות, אלא רק לעזור ולסייע בשליחויות ובעבודה. אבל אם אין להורים כסף לשלם עבור צרכי מזונם ובגדיהם, או עבור אחזקת ביתם – מצווה על בניהם לשלם עבורם את כל צרכיהם. ואם אין להם כסף לשלם עבור הוריהם, מצווה עליהם לאסוף צדקה עבורם.

חואם האב החליט שלא לעבוד והוא מצפה שילדיו יפרנסו אותו, או שהוא רוצה לחסוך את רוב כספו ולחיות חיי דוחק, במקרה זה אין הילדים צריכים לדאוג לכל צרכיו. שכן רק במצב של חוסר ברירה מוטלת על הילדים מצווה לסייע להוריהם בכספם, ובשעת הצורך אף לאסוף צדקה עבורם, אבל כשההורים גורמים לעצמם לחיות חיי דוחק – אין הילדים מחויבים לעזור להם.

טכיבוד הורים / חובת הבן והבת

טלעיתים שומעים בנים המתרעמים על מוסדות המדינה שאינם מסייעים מספיק להוריהם הזקנים, הקצבה קטנה, אין מספיק בתי חולים סיעודיים וכיוצא בזה. אך עליהם לזכור שמצוות כיבוד הורים מוטלת על הבנים. וגם כשמדינת ישראל תהיה עשירה ותוכל לספק לכל קשיש את צרכיו, עדיין התפקיד המרכזי יהיה שייך לילדים, כי מה הם החוקים הקרים שמדינה יכולה לתקן, לעומת היחס החם והמשפחתי שהילדים מעניקים להוריהם.

טאמרו חכמים, נאמר (שמות כ, יא): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", ומיד לאחר מכן נאמר (שם כ, יב): "לֹא תִּרְצָח", מדוע נסמכו מצוות אלו זו לזו? אלא ללמדנו, שאם יש לו לאדם מזונות בתוך ביתו, ואינו מהנה בהם את אביו ואת אמו, כאילו הוא רוצח כל ימיו לפני המקום, לכך נאמר "כַּבֵּד" ולאחריו "לֹא תִּרְצָח" (ילקוט שמעוני ואתחנן תת"ל).

טוכן נפסק להלכה (שו"ע יו"ד רמ, ה), שאם יש לבן אפשרות לפרנס את הוריו הנזקקים – חובה עליו לפרנסם, אפילו אם יצטרך בעקבות זאת לרדת ברמת חייו. וכאשר יש כח ביד בית הדין, כשיראה בן שיכול לפרנס את הוריו ואינו מפרנסם, עליו לכפות אותו לפרנס את הוריו (עי' בהלכה הבאה ובהערה). ואף שמצד הדין מותר לאדם לתת את מעות הצדקה שלו להוריו, אם יש לבן אפשרות לפרנס את הוריו ולהמשיך לתת מעשר כספים לצדקה, אין ראוי שיתן את כספי הצדקה להוריו. ואמרו חכמים, שתבוא קללה על מי שמפרנס את הוריו מכספי מעשר הכספים שלו, כי אין ראוי לפרנס את ההורים בכספי צדקה (רמ"א יו"ד רמ, ה).

טמצוות כיבוד הורים שייכת לבן ולבת בשווה, אך כל זה כשאינם נשואים. אבל לאחר החתונה נוצר ביניהם הבדל, שהבן מצוּוה להמשיך ולכבד את הוריו כפי שכבדם לפני החתונה. אולם הבת הנשואה אינה חייבת במצוות כיבוד הורים כפי שהיתה חייבת בעודה רווקה. ברור שהיא צריכה להתייחס להוריה בכבוד ומורא, אבל אין היא מחויבת לעזור ולסייע להם כפי שהיתה חייבת לפני החתונה. משום שבנישואין התחייבה לטפל תחילה בצרכי ביתה וגידול ילדיה הקטנים, ואין באפשרותה לסייע להוריה כפי שהיתה בעודה רווקה. ואף יש חשש שאם תהיה טרודה בכיבוד הורים, ייפגעו מפאת זה היחסים המתוקנים שצריכים לשרור בינה לבין בעלה. לפיכך פטרה אותה התורה מהמצווה לסייע להוריה בכל מה שיצטרכו (שו"ע יו"ד רמ, יז, כד). אמנם כאשר אין התנגשות בין כיבוד הוריה ולשלום ביתה ולחובת הטיפול בילדיה, חוזרת אליה המצווה מהתורה לסייע להורים (ש"ך יו"ד רמ, יט). כיום עם העלייה בתוחלת החיים, בשלב שבו ההורים זקוקים לעזרה, בדרך כלל בנותיהם כבר סיימו לגדל את ילדיהן הקטנים, והן יכולות לסייע להם בלא לפגוע בשלום ביתן, וממילא הן חוזרות להתחייב במצוות כיבוד הורים מהתורה.

יכיבוד הורים / האם אפשר לכוף את הבנים לכבד את הוריהם

ילעיתים מתעוררת שאלה בדיני כיבוד הורים: מה הדין כאשר ישנו בן עשיר שהוריו עניים ואין להם כסף לקיום, אך בנם העשיר מתנכר להם בכל מיני טענות ותואנות, האם על פי ההלכה בית הדין יכול להתערב ולכוף את הבן לפרנסם או לא? וכן כאשר אחד ההורים חולה וזקוק לסיוע, האם אפשר לכוף את הבן לטפל בו?

יתשובה: הכלל היסודי הוא שכל מצווה שמתן שכרה נזכר בתורה, אין כופים על קיומה (חולין קי, ב). שכך משמע מהתורה שהשכר המוזכר בצידה הוא זה שצריך להיות מדרבן לקיומה, ולא שום כפייה של בית הדין. וכיוון שלגבי מצוות כיבוד הורים נזכר שכרה בצידה, שנאמר (שמות כ, יב): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ", אין כופים על קיומה. ואם אדם אינו רוצה לסייע להוריו החולים – אין בית הדין כופה אותו לעזור להם. וכן אם ההורים עניים, מצד מצוות כיבוד הורים אין בית הדין יכול לכוף אותו לספק להוריו את כל צרכיהם.

יאבל מצד מצוות הצדקה ניתן לכוף את הבן לתת להוריו כסף שיספיק לקיומם. וזאת מפני שלפי ההלכה יכולים גבאי הצדקה לחייב את העשירים לתת צדקה לפרנסת העניים. וכיוון שההורים הם הקרובים ביותר, ממילא על פי סדרי הקדימה במצוות הצדקה יכולים גבאי הצדקה לכוף את הבן לתת להוריו את כל הכסף שהוא חייב לתת לצדקה, שהוא לכל הפחות עשירית מרווחיו, ובמקרה הצורך ניתן לחייבו לתת להם אף חמישית מרווחיו (ב"י ורמ"א יו"ד רמ, ה).

יכל זה במצב מקולקל בו הבן אינו רוצה לפרנס את הוריו וצריך לחייבו לכך מדין מצוות הצדקה. אבל מן הראוי שהבן יסייע להוריו בכל יכולתו, ויתן להם את כל צרכיהם, ואילו את כספי הצדקה שעליו לתת, יתן לצרכי עניים אחרים. וכבר למדנו (בהלכה הקודמת) שאמרו חכמים (קידושין לב, א) שאדם המסוגל לפרנס את הוריו ובנוסף לכך לתת מעשר כספים לצדקה, תבוא עליו קללה אם יפרנס את הוריו מכספי המעשר המיועדים לצדקה (רמ"א יו"ד רמ, ה).

יאכיבוד הורים / מצווה לגור בקרבת ההורים

יאבכלל מצוות כיבוד הורים מצווה שאדם יגור בקרבת מקום מגורי הוריו, כדי שיוכל לכבדם ולסייע להם בכל מה שיצטרכו. אבל אם יגור במקום רחוק, לא יוכלו לפנות אליו בבקשת עזרה, ונמצא שמנע את עצמו ממצוות כיבוד הורים.

יאוכן מצינו שאמרו חכמים על אברהם אבינו שחשש לצאת מחרן ולעזוב את תרח אביו לעת זקנותו, ואמר לו הקב"ה (בראשית יב, א): "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", ופטרוֹ בזה ממצוות כיבוד הורים (בראשית רבה לט, ח). וכן אמרו חכמים שיעקב אבינו נענש שיוסף בנו אבד ממנו למשך עשרים ושתיים שנים, מפני שהוא עצמו עזב את הוריו והלך לחרן למשך עשרים ושתיים שנה. ואף שיעקב נאלץ לברוח מפני עשו אחיו שרצה להורגו ועשה זאת בציווי הוריו, כיוון שבפועל לא כיבד את הוריו באותן השנים, ואף לא השתדל לחזור במהרה כשהיה יכול, נענש על כך. אבל, לצורך לימוד תורה, יכול אדם לעזוב את בית הוריו. וכן יעקב אבינו הלך לבית מדרשם של שם ועבר, ולמד שם ארבע עשרה שנה, ועל כך לא נענש (מגילה יז, א).

יאלפיכך, צריך כל אדם להשתדל לגור בקרבת מקום מגורי הוריו, כדי שיוכל לכבדם ולסייע להם במידת הצורך. ואם הוא רוצה לגור במקום רחוק, עליו לבקש רשות מהוריו. ואפילו אם הוא רוצה לעבור למקום רחוק לצורך מצווה – עליו לקבל מהם רשות. אמנם לצורך תלמוד תורה מותר לו לעבור לעיר אחרת בלא קבלת רשותם. וכן מותר לו לעבור למקום רחוק מבית הוריו כדי להעניק לבניו חינוך תורני טוב יותר בלא קבלת רשותם. וכן לצורך חיוני של פרנסה, רשאי הבן לגור בריחוק מקום בלא לבקש את רשותם (עפ"י ערוה"ש יו"ד רמ, לו).

יאכיום פעמים רבות הדירות באזור מגורי ההורים יקרות, ואף זו סיבה מוצדקת לגור במקום אחר. ואף שיש ביכולתו של הבן לקנות דירה קטנה בסמיכות להם, אם בעקבות זאת לא יוכל להקים משפחה ברוכת ילדים כפי רצונו, עדיף שיקנה דירה במקום זול ויקים משפחה ברוכת ילדים.

יאוכן מי שגר עם הוריו בחוץ לארץ, מצווה שיעלה לארץ אפילו בניגוד לרצונם (מהר"ם מרוטנבורג שער ב' כ"ח ע"ט; מבי"ט ח"א קלט).

יאהורים זקנים הזקוקים לטיפול צמוד, ומעוניינים לגור אצל בנם, מצווה על הבן לשכן את הוריו בביתו ולקיים בזה את מצוות כיבוד הורים בכל רגע ורגע. וכל זה בתנאי שיש מקום בביתו ואשתו מסכימה. אבל אם אינה מסכימה, או שהמקום צר וברור שעקב מגורי ההורים בביתם ייווצרו קשיים וסיבוכים גדולים – אסור לו להכניס את הוריו לביתו בלא רשות גמורה מצד אשתו. ועליו לדאוג להם לבית אבות או שיבוא לביתם בכל יום ויסייע להם. ואף אם יאלץ לישון בביתם לילות רבים, יישן שם ולא יכניסם לביתו בלא הסכמתה השלימה של אשתו. וכן כאשר הורי האשה זקוקים לטיפול צמוד, מצווה עליה לשכנם בביתה ולקיים בהם מצוות כיבוד הורים בכל רגע ורגע. אבל אם בעלה אינו מסכים, אין האישה יכולה לכוף אותו לשכנם בביתם, ועליה לעזור להם בביתם כפי יכולתה, ובלא שצרכי ילדיהם הקטנים וביתה יפגעו באופן משמעותי.

יאחתן וכלה שעומדים להינשא, והכלה רוצה לגור בצפון, ואילו הורי החתן דורשים מבנם שיגור קרוב לביתם בדרום. ומצב הדברים הוא, שאם החתן ישמע להוריו תבטל הכלה את קשריה עימו. החתן רשאי להחליט לגור רחוק מהוריו כדי שיוכל להתחתן עמה, שכן מצוות החתונה קודמת, אבל גם כשיגור בצפון חובתו תהיה להמשיך ולבקר את הוריו מעת לעת כמקובל אצל בנים טובים. ואם יזדקקו לעזרה ממשית, יהיה חייב לנסוע אליהם יותר ולעזור להם כפי צרכם, ואפילו אם פרנסתו תפגע עקב כך, ובלבד שלא יסכן את מקור פרנסתו.

יבכיבוד הורים / יחס של כבוד

יבכדי לקיים את מצוות כיבוד אב ואם כהלכה, חשוב לשים לב לדרך שבה מקיימים את המצווה. קורה שלהורים זקנים אין ממה להתפרנס, והם זקוקים לעזרה, וכפי שלמדנו, על ילדיהם מוטלת האחריות לפרנסם בכבוד, ולא פחות חשוב שהסיוע יתקיים בסבר פנים יפות. כי יש בן שעוזר להוריו בפנים זעופות ובמורת רוח. ולהורים אין ברירה, הם נזקקים לעזרתו, אין להם מישהו אחר שיעזור להם. אך לבם נכמר בקרבם, על בנם שכל כך אהבו, ועתה לעת זקנה נוהג בהם בזלזול וחוסר רחמים. ועל כך אומר הפתגם: "אב אחד מפרנס עשרה בנים ושמח, ועשרה בנים אינם יכולים לפרנס אב אחד".

יבוכן אמרו חכמים: יש מאכיל את אביו תרנגולים מפוטמים ויורש גיהנם, ויש מטחינו בריחיים ויורש גן עדן. כיצד מאכיל את אביו תרנגולים מפוטמים ויורש גיהנם? מעשה באחד שהיה מאכיל את אביו תרנגולים מפוטמים. פעם אחת אמר לו אביו: "בני, תרנגולים הללו מנין לך?" אמר לו: "זקן זקן, אכול ושתוק, שהכלבים אוכלים ושותקים". נמצא זה מאכיל את אביו תרנגולים מפוטמים ויורש גיהנם.

יבכיצד מטחינו בריחיים ויורש גן עדן? מעשה באחד שהיה טוחן בריחיים. שלח המלך להביא טוחנים לעבודתו, וציווה לעבדיו לחפש אנשים שאינם עובדים, כדי שיהיו טוחנים אצלו. אמר לו הבן לאביו: "אבא, היכנס וטחן אתה תחתי, ואני אלך לעבודת המלך, שאם יגיע לידי בזיון – אתבזה אני ולא אתה, ואם לידי מלקות – אלקה אני ולא אתה". נמצא זה מטחינו לאביו בריחיים ויורש גן עדן (ירושלמי פאה א, א, קידושין לא, ב ברש"י).

יגכיבוד הורים / עד היכן כיבוד הורים

יגשאלה: האם בכל מקרה צריך הבן לשתוק ולא לפגוע בהוריו, או שיש מקרים שבהם ההורים מביישים כל כך את הבן, עד שמותר לו להשיב להם כגמולם ולפגוע בהם.

יגתשובה: כך נפסק להלכה: היה הבן לבוש בבגדי חמודות, ויושב בראש הקהל, ובאו אביו ואמו וקרעו את בגדיו, והכוהו על ראשו, וירקו בפניו – לא יכלים אותם, אלא ישתוק ויירא מן מלך מלכי המלכים שציווהו לירא מפניהם (שו"ע יו"ד רמ, ג). ובכלל צריך לדעת, שכאשר האב או האם הם אנשים רגילים, אין לכאורה צורך לצוות על כך, שכן כל אדם הגון מבין שילדיהם צריכים לכבדם. עיקר החידוש שבמצווה הוא – שגם כאשר ההורים אינם ראויים לכבוד, מצווה לכבדם. וכך כתב רבי חיים פלאג'י (תוכחת-חיים לפרשת תולדות), שעיקר ציווי התורה מופנה כלפי הורים טרחנים שמידותיהם גרועות.

יגאפילו נטלו ההורים כיס של זהובים שלו והשליכוהו בפניו לים, מפני כעסם או שיגעונם, לא יכלימם ולא יכעס כנגדם, אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק (שו"ע יו"ד רמ, ח).

יגאמנם מבחינה ממונית אין הבן צריך לשאת בנזק שגרמו לו ההורים. ולכן הוא יכול לתבוע אותם למשפט בבית הדין, וכמובן שהם יתחייבו לשלם לו. ואם הוא יכול לעצור אותם בכוח, שלא יזרקו את ארנקו, יש אומרים שעדיף שיעצור אותם בכוח, ובתנאי שלא יפגע בהם אלא רק יבלום אותם. ויש אומרים, שהואיל והוא יכול לתובעם לאחר מכן בבית דין, אין לו לעוצרם בכוח הזרוע. ורק כאשר ברור לבן, שלאחר מכן, ההורים עצמם יצטערו, ויטענו נגדו, למה לא עצרת בעדנו בכוח, מותר לבן לעצור אותם, הואיל וזהו בעצם רצונם (רמ"א יו"ד רמ, ח).

יגוכל כך קשה לקיים את מצוות כיבוד אב ואם על כל פרטיה ודקדוקיה, עד שאחד מגדולי אמוראי ארץ ישראל אמר משפט חריף ומזעזע. אמר רבי יוחנן: אשרי מי שלא ראה את אביו ואת אמו, מפני שהוא ודאי לא ביטל מצוות כיבוד אב ואם. אכן רבי יוחנן עצמו היה יתום משעת לידתו, בעת עיבורו מת אביו, ובעת לידתו מתה אמו. אמנם ברור שהטוב ביותר הוא שיהיו לאדם הורים ויכבדם כראוי. ואשרי מי שזכה לכבד את הוריו, והיתום מפסיד את המצווה החשובה הזו. אלא שרבי יוחנן מצא צד חיובי ביתמות, שהיתום ניצל מלהיכשל במצוות כיבוד הורים.

ידכיבוד הורים / מי שנטרפה דעת הוריו

ידאחת השאלות העצובות ביחס לכיבוד הורים היא, מה יעשה אדם שדעת הוריו נשתבשה עליהם, כיצד ינהג עימם?

ידתשובה: אף על פי שנטרפה דעתם, לא יבזה אותם, וישתדל לנהוג עמם באהבה ובכבוד כפי דעתם, עד שירוחם עליהם מן השמיים. ואם השתגעו הרבה, עד שאינו מסוגל יותר לראותם במצב כזה, ובכל עת שהוא נפגש עמהם הוא מגיע לכעס ומריבה. אם ההורים יכולים להסתדר לבד, עדיף שיניחם ויעבור למקום אחר, ויבקש מאחרים לנהוג בהם כראוי.

ידדוגמה לכך מובאת בתלמוד (קידושין לא, ב). לרבי אסי היתה אמא זקנה שדעתה השתבשה. ביקשה ממנו שיקנה לה תכשיטים, וקנה. לאחר מכן רצתה להתחתן, ובכל עת היתה מפצירה בו שידאג לה לשידוך. אך הואיל ולא ניתן היה למצוא חתן לאשה זקנה עם דעה משובשת כשלה, היה רבי אסי עונה לה תמיד שהוא ישתדל לעיין בדבר. אולם כשאמו החלה לתבוע ממנו שימצא לה חתן שהוא בדיוק כמותו, צעיר, מוכשר ויפה, לא יכול היה רבי אסי לעמוד בכך, ועזב את מקומה.

ידוכל זה כמובן בתנאי שההורים יכולים לדאוג לעצמם. כלומר מסוגלים לדאוג לעצמם למזון ובגדים וכל מה שהכרחי לקיומם, רק שדעתם משובשת, ובכל פעם שרואים את הבן, תובעים ממנו דברים משונים שדעת הבן אינה סובלתם. אבל אם ההורים נחלשו כל כך, בדעתם או בגופם, עד שאינם יכולים להתקיים בכוחות עצמם, אסור לבן לעוזבם. אלא אם מצבו הכספי מאפשר, ישכור למענם אדם אחר שיטפל בהם, או שיסדר להם מקום במוסד סיעודי. אך אם אין מוסד שיכול לקבלם, וגם אין לו אמצעים כספיים כדי לשכור להם מטפל, עליו לטפל בהוריו, תוך השתדלות מירבית לנהוג עמהם בנועם ובנחת (שו"ע יו"ד רמ, י. ט"ז יד, ערוה"ש לב).

טוכיבוד הורים / יחס ההורים לילדים ושלא להכות

טואף שמצוות כיבוד הורים חשובה עד מאוד, כתב ב'שולחן-ערוך' (יו"ד רמ, יט): "אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם, שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויעלים עיניו מהם, שהאב שמחל על כבודו – כבודו מחול".

טואולי מצד הדין יכולים ההורים לתבוע מבניהם שיכבדו אותם יותר, אבל זה לא יעזור. שום תועלת לא תצמח מכך שההורים יתלוננו תמיד על ילדיהם שלא מכבדים אותם מספיק. להפך, ילדים אוהבים לכבד את ההורים מרצון ואהבה, לא בכפייה. ההתחשבות ברצונם ובכבודם של הילדים, רק תתרום לכך שהילדים יכבדו יותר את הוריהם.

טויתר על כן, אב שמחל על כבודו, כבודו מחול. כלומר, במקרה שהורים מוותרים לבן שלא ישתדל בכיבודם כל כך, הבן פטור. כמובן שגם כשההורים מוותרים, אם הבן מכבדם הוא מקיים מצווה, אבל אם לא יכבד – לא תהיה בידו עבירה. וכי ההורים רוצים שבנם ייענש בעוון ביטול מצוות כיבוד הורים?!

טוהדרך המוצלחת ביותר לחינוך הילדים לכבד את הוריהם, כשיראו מהם דוגמה אישית, כיצד הם עצמם מכבדים את הוריהם. ומי שהתרשל בזה כשהוריו היו בחיים, אל יתפלא שילדיו אינם מכבדים אותו, וכשהוא זקוק לעזרה – ילדיו אינם עוזרים לו, הם למדו זאת ממנו.

טובעבר, במקרה שהאב היה מכה את בנו הגדול, אפילו אם היה צדק מסוים במעשיו, בית הדין היה מעניש את האב ומנדה אותו, מפני שהוא עבר בזה על האיסור (ויקרא יט, יד): "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל", שוודאי בנו יתרעם עליו וינטור לו בלבו, ואולי אף יחזיר לו מנה אפיים (שו"ע יו"ד רמ, כ; עי' לעיל הלכה ג, ובהלכה הבאה, בחומרת איסור המכה אביו).

טולמרות שבעבר הורים טובים היו מחנכים את ילדיהם גם בעזרת מכות, ואף נאמר (משלי יג, כד): "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ", ואמרו חכמים (שמו"ר א, א): "כל המונע בנו מן המרדות סוף בא לתרבות רעה ושונאהו". כיום יש למעט בענישה גופנית.

טזכיבוד הורים / הורים רשעים

טזשאלה: האם מצוות כיבוד ומורא הורים חלה על אב רשע ובעל עברות, או שמא הואיל והאב השחית כל כך את מידותיו, נפטר הבן מהחיוב לכבדו?

טזתשובה: נחלקו בזה הפוסקים (שו"ע יו"ד רמ, יח). לדעת בעל ה'שולחן-ערוך', רבי יוסף קארו, אפילו היה אביו רשע ובעל עבירות חייב לכבדו ולירא ממנו. ולא עוד, אלא אפילו אם הבן ממזר, כלומר שאביו הוליד אותו באיסור של גילוי עריות, ופגם בכך את הבן וגרם לו שכל ימיו לא יוכל להתחתן עם ישראלית, אפילו במקרה כזה חובה על הבן לכבד את אביו הרשע, היינו לכבדו ולסייע לו בעת שיזדקק לעזרה.

טזלעומת זאת, לדעת רבי משה איסרליש (הרמ"א), בעל ההגהות על ה'שולחן-ערוך', אין מצווה על הבן לכבד את אביו הרשע, כי כל מה שציוותה התורה לכבד הורים, הוא דווקא בהורים רגילים שאינם רשעים, אבל את הרשעים לא ציוותה התורה לכבד. ויש להדגיש שאב רשע הוא דווקא אב שדבוק ברע ומרבה לחטוא, פוגע ביודעין באנשים אחרים או עושה עבירות להכעיס. אבל אדם רגיל, שלעיתים נכשל בעבירה, ברור שבנו מצוּוה לכבדו ולירא מפניו. וגם כשמוסכם על הכל שהאב רשע, ולדעת הרמ"א אין מצווה לכבדו ולירא מפניו, מכל מקום אסור לבן להעליב אותו או לגרום לו צער.

טזלעיתים בעלי תשובה טועים וחושבים שאינם צריכים לכבד את הוריהם הואיל והם חילונים. אבל ההלכה היא, שבזמננו, כל אדם שנוהג במנהגי דרך ארץ ומוסר כמקובל, למרות שאינו שומר מצוות, אינו נחשב רשע, וודאי שבנו חייב לכבדו ולירא מפניו. מפני שבזמן הזה רוב האנשים שאינם שומרי מצוות, אינם עושים זאת מתוך רצון רע להכעיס, אלא מפני המצב הכללי של הדור. ולכן בעל תשובה חייב לכבד את הוריו למרות שאינם שומרי מצוות.

יזכיבוד הורים / לדון את ההורים לכף זכות

יזשאלה: האם מצוות כיבוד הורים מחייבת גם להעריך את ההורים, או שגם מי שמבזה אותם בליבו, כל עוד הוא עוזר להם במה שיצטרכו, ומתייחס אליהם בנימוס, נחשב כמקיים את המצווה?

יזתשובה: מצוות כיבוד הורים צריכה להתקיים במעשה ובמחשבה, וכפי שכתב בספר חרדים, שצריך לכבד את ההורים בלב, ומי שמכבד את הוריו במעשים אבל הם נבזים בעיניו, עליו נאמר (דברים כז, טז): "אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ". פירוש 'מקלה' -מבזה. ועל זה אמר שלמה (משלי ל, יז): "עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבוּז לִיקֲּהַת אֵם, יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי נַחַל וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי נָשֶׁר". והיה מעשה באיש אחד שהיה מפרנס את אמו, רק שהיתה בזויה בעיניו, לפי שנישאה לאיש אחר לאחר מות אביו, ונענש שמת וניקרו העורבים את עיניו (ספר חרדים מצוות עשה התלויות בלב אות לה).

יזוכן כתב בספר 'חיי-אדם' (סז, ג): "הכיבוד הוא במחשבה ובמעשה ודיבור… היינו שידמה בעיניו שהם גדולים ונכבדי ארץ, אף שבעיני שאר בני אדם אינם חשובים כלל. וזה הוא עיקר כיבוד, שאם לא כן, הרי כתיב (ישעיהו כט, יג): בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי".

יזשאלה: מי שסבור שהוריו כעסנים ורגזנים, או תאבי ממון, או נוטים לשקר, או מקפחים, כיצד יוכל לכבדם במחשבתו? האם מצווה עליו לעשות שקר בנפשו, להתעלם מתכונותיהם הרעות ולתקוע בדעתו כי הם באמת צדיקים וישרים?

יזתשובה: מצווה לדון כל אדם לכף זכות (שבועות ל, א), שנאמר (ויקרא יט, טו): "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ", וכפי שאמרו חכמים (אבות א, ו): "הוי דן את כל האדם לכף זכות". היינו לראות את הטוב שבו, ולדעת שלמרות שיש בו גם רע, הטוב שבו הוא העיקר. וגם כאשר אפשר לפרש מקרה מסוים לטוב או לרע, מצווה לפרש אותו לטוב. ובזכות זה, גם אותו ידונו לטוב בשמיים, שהואיל והוא מדגיש את הטוב ורואה אותו כעיקר, גם כשידונו אותו יראו בעיקר את הטוב שבו (שבת קכז, ב). ואם כך כלפי כל יהודי, על אחת כמה וכמה שצריך אדם לדון את הוריו לכף זכות, שכן גם מצוות כיבוד הורים מחייבת זאת.

יזוקיום מצווה זו מועיל מאוד לבן, שכן הוריו של אדם הם שורשיו, וכשהוא רואה בהם דברים טובים, הרי שהוא מתחבר אל שורשיו הטובים, ומכוח זה הוא מעצים את כוחותיו הטובים וממשיך את כל חייו בטוב. ואם יראה בהם את הרע, הרי שהוא מעצים גם את הרע שבקרבו, וממילא ממשיך את חייו ברע.

יזאמנם כאשר ברור שיש בהורים עוון, אסור לבן להתעלם מכך, ואם יאמרו לו ההורים לעבור עבירה, לא ישמע להם (להלן הלכה כ). ולמרות זאת, עליו לדון אותם לכף זכות, שהפגמים שיש במידותיהם ומעשיהם הם מפני שלא למדו מספיק, או מפני הקשיים הנפשיים או הגופניים שלהם, ואולי הניסיונות שהם מתמודדים איתם קשים מנשוא.

יזומאידך יתבונן בצדדים החיוביים שבהורים, שהרי בכל אדם יש מידה טובה מיוחדת, שבה אין אדם בעולם כמותו. שאם היה אדם אחר כמותו, לא היה הקב"ה בוראו לחינם. ובאותו דבר שהוא מיוחד בו, הוא נחשב ממש לגדול הדור, שעליו כל העולם עומד. וצריך כל אדם להתבונן ולהתעמק בכל הצדדים הטובים שבאביו ובאמו, ועל ידי כך יוכל לכבדם ביותר.

יחכיבוד הורים / טיפול פסיכולוגי שפוגע בכיבוד הורים

יחשאלה: ישנם פסיכולוגים שנוטים לתלות את כל הבעיות של המטופל בהוריו, שלחצו עליו, כעסו עליו ואולי אף היכו אותו. וכיוון שההורים אשמים בכל הצרות והבעיות שהוא מעולל לעצמו ולחבריו, יכול המטופל להשתחרר מהמועקות שלו. לפעמים הפסיכולוג מייעץ להטיח בהורים את האשמות הללו כדי לפרוק את המטען המעיק על ליבו של המטופל. האם טיפול פסיכולוגי כזה מותר?

יחתשובה: אם הטיפול יגרום להרעת יחסי הכבוד והמורא שבין הבן להוריו, הרי שטיפול זה אסור, שכן הוא פוגע במצוות 'כיבוד הורים'. וגם אם היינו בטוחים שטיפול זה מועיל מבחינה פסיכולוגית, אסור להשתתף בו. וכשם שאסור לאדם לגנוב כדי להקל על סבלו, כך אסור לו לעבור על מצוות 'כיבוד הורים' כדי להקל על סבלו. יתר על כן, אנחנו מאמינים שכל המצוות ניתנו לטוב לנו, וכן נאמר (שמות כ, יב): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". ולכן גם אם טיפול זה יועיל לזמן מסוים, בסופו של דבר צערו יגבר, החלל שנפער בליבו ילך ויגדל. הוא יהפוך את עצמו ליתום במובן הנורא ביותר – 'יתמות נפשית'. ליתום יש לכל הפחות דמות שהוא יכול להתרפק עליה בזיכרונו, ואילו לזה לא תהיה אפילו דמות להתרפק עליה. כל אדם זקוק לשורשים. בעל כורחו הוא קשור להוריו. גם אם ירצה – לא יצליח לשכוח את הוריו ולהתנתק מהם. גם אם יעטוף את עצמו בכעס כלפיהם, בתוך ליבו הוא יֵדע שגרם להם צער נורא, שהוריד את שיבתם ביגון, ואף הוא ימות לבסוף בודד ועצוב.

יחאמנם טיפול שמלמד להתייחס להורים כראוי, בכבוד ומורא, ועם זאת להכיר בחולשות שלהם מתוך יחס של הערכה וחמלה, מותר ורצוי. שכן אין מצווה שהילדים יחשבו שכל מה שהוריהם עושים וחושבים הוא מושלם וקדוש. להיפך, הילדים צריכים ללמוד לבחון את המציאות ביושר כדי לבחור בטוב. אם לא כן לא יוכלו לקיים את ההלכה שקובעת, שאם ההורים מבקשים מבנם לעשות עבירה, אסור לו לשמוע בקולם (שו"ע יו"ד רמ, טו; להלן כ).

יחכיוצא בזה כתב ב'שערי-תשובה' (א, מ), שצריך אדם להתוודות גם על עוון אבותיו, שנאמר (ויקרא כו, מ): "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם". שכן הילדים נוטים להמשיך במנהגי הוריהם, כגון שאם אביהם בזבזן או כעסן, הם עלולים להיות כמותו. ורק על ידי שיתוודו ויחליטו בליבם שלא לנהוג כאביהם, יוכלו לפתוח דף חדש. ואם לא יתוודו, הרי שהם אשמים בכך שהם ממשיכים באותם מעשים לא טובים שעשו הוריהם.

יחלפיכך, גם מי שסבור שהוריו טעו בחינוכו, כי כעסו עליו והיכוהו, או ויתרו לו והרגילוהו להיות עצלן – צריך לדון אותם לכף זכות. להבין את המצוקות שהעיקו עליהם, ולהחליט בליבו שלא לחזור על טעויותיהם, ולהתבונן בהערכה, איך למרות הקשיים הצליחו לעשות דברים יפים וטובים בחייהם. לנסות לראות איך הכל היה לטובה (ברכות ס, ב), ואפילו הדברים שהיו נראים בעיניו כרעים, בדיעבד פיתחו אותו, עשו אותו רגיש, מחושל, מעמיק, וסללו את דרכו לטובה. ועוד ירבה להתבונן בצדדים הטובים שבהוריו, שעל ידי כך יוכל להעריכם ולכבדם כראוי. באופן זה יוכל להתחבר לטוב שקיבל מהוריו ולהמשיך לפתח את עצמו באופן השלם (עי' בהערה 8 על היחס כלפי הורים מכים).

יטכיבוד הורים / הורים מתעללים

יטאמנם צריכים להבחין בין הורים שמפריזים בכעס וחינוכם קפדני יתר על המידה, אבל כוונתם הבסיסית היא חיובית, שאותם חייבים לכבד ולדון לכף זכות, לבין הורה שמתאכזר באופן סדיסטי כלפי ילדיו. התנהגות סדיסטית מסוכנת גופנית ונפשית, ולכן מוכרחים לעצור אותה. ואת הילד שסובל מהתעללות סדיסטית צריכים לחזק ולעודד, לומר לו שהמכות שספג אינן באשמתו. קל וחומר כאשר מדובר בגילוי עריות. וכמובן שצריך להציל ילדים אלו מהסכנות הנשקפות להם. (צריך להיזהר להבחין בין התנהגות מגונה ומכוערת לבין גילוי עריות, ויש ששוגים בזה ויוצרים בעיות קשות).

יטאמנם גם במציאות נוראה ומסובכת שכזו, צריך לנסות למצוא דרך לדון את ההורה הרשע לכף זכות, להסביר לילד שאף כי מעשיו של ההורה אסורים בתכלית, ובשום אופן אסור לחזור עליהם, מכל מקום כפי הנראה ההורה הרשע חולה במחלה קשה, גופנית או נפשית, ולכן חטא. ככל שהילד יבין יותר שההורה שהתעלל בו הוא חולה, כך יוכל יותר להפריד בין המעשים הנוראים שעשה, לאותם רגעי חסד שבהם התנהג כהורה רגיל. על אותם הרגעים יוכל להתרפק כל ימיו, הם יוכלו להיות היסוד החיובי שמכוחו יוכל לבנות את יחסיו הטובים עם הילדים שיהיו לו בעתיד.

ככיבוד הורים / כיבוד הורים ושמירת מצוות

כנאמר בתורה (ויקרא יט, ג): "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ". מכאן, שאם אמרו לו הוריו: חלל את השבת, אל ישמע בקול הוריו, ולא יחלל את השבת. שהרי גם הבן וגם ההורים מצווים בכבוד המקום (יבמות ה, ב). ומזה למדו חכמים (ב"מ לב, א), שגם לגבי שאר מצוות התורה, אם אמרו ההורים לבן שיעבור על אחת מהן, ואפילו על מצווה מדברי חכמים, אסור לו לשמוע בקולם, הואיל ולהם עצמם אסור לומר כן, כי אף הם עצמם מצווים בכבוד המקום (שו"ע יו"ד רמ, טו).

כלפעמים קורה, שההורים מסתכסכים עם אדם מסוים, שכן או קרוב משפחה. והמחלוקת הולכת ומעמיקה, מעלבונות קטנים לניתוק קשרים. עד שההורים תובעים שגם בנם ינתק את הקשרים שהיו לו עם אותו אדם. והבן לעומת זאת לא מעוניין להשתתף במריבה של הוריו, ולדעתו יש לקיים יחסים טובים עם כל אדם. ההורים מצידם מגייסים לטובתם את מצוות כיבוד הורים, ומאשימים את הבן בבוגדנות, ובזניחת ההורים למען איזו דודה מנוולת או שכן רשע… והשאלה, מה הבן צריך לעשות במקרה כזה.

כפסק ה'שולחן-ערוך' (יו"ד רמ, טז): אב שציווה את בנו שלא ידבר עם פלוני, והבן רוצה להתפייס עמו מיד, אין לו לחוש לדעת אביו. מפני שאסרה התורה לשנוא או להתנהג בשנאה כלפי שכן או קרוב, אלא להתייחס אל כולם באהבה, שנאמר (ויקרא יט, יז-יח): "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ… וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'". ולכן אסור לבן לשמוע בקול הוריו.

ככיוצא בזה, אם ההורים מתנגדים שילדיהם ילכו לחתונה של אחד מקרובי משפחתם שמסוכסך איתם, אסור לילדים לשמוע בקולם, ועליהם לקיים את המצווה לשמח חתן וכלה בניגוד לרצון ההורים. וכאשר יש ספק אולי יש צדק בטענת ההורים, יש לשאול חכם.

כשאלה: כיצד צריך לנהוג בן שאביו מבקש ממנו לקנות עבורו קופסת סיגריות? מצד אחד למדנו (פנה"ל ליקוטים ח"ב ט, ח) שיש איסור מן התורה לעשן סיגריות, משום שזה מזיק לבריאות, ואסור לסייע לדבר עבירה; ומאידך ישנה מצווה לכבד אב ואם.

כהשיב הרב חיים דוד הלוי, שהואיל ונפסק שכיבוד הורים אינו דוחה את מצוות התורה, אסור לבן להיענות לבקשת האב ולקנות עבורו סיגריות. ואמנם לדעת רוב הפוסקים אין בזה איסור מן התורה של "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא יט, יד), מפני שהאיסור מן התורה הוא רק כאשר בלא הסיוע לא היתה מתבצעת העבירה, וכאן גם ללא הבן יכול האב להשיג סיגריות. מכל מקום, אסור מדברי חכמים לסייע לדבר עבירה, ולכן אסור לבן לקנות עבור אביו סיגריות (עשה לך רב ו, נח).

ככעיקרון אכן כך שורת הדין, אולם אם הדבר יגרום לסכסוך גדול, ופגיעה חמורה ביחסי האהבה והכבוד שצריכים להיות בינו לבין אביו, מפני שההימנעות מקניית הסיגריות לא תובן על ידי האב, עדיף שהבן יקנה לאביו סיגריות.

כאכיבוד הורים / באילו נושאים חייבים לשמוע בקול ההורים?

כאענף ממצוות כיבוד הורים הוא שלא לסתור את דבריהם, היינו שלא לומר לאביו או לאימו בדרך של התנצחות "אתם טועים"! אבל מותר להתדיין עמם בדרך כבוד.

כאוכן מצווה לשמוע בקולם ולמלא את רצונם, אלא שאין זו חובה, ואם השמיעה בקולם מתנגשת בדבר שחשוב לבן, אינו חייב לשמוע בקולם. לדוגמא: כאשר האם מבקשת מבנה הגדול ללבוש סוודר ביום חם, מתוך דאגה מופרזת שמא יתקרר… הבן אינו חייב לשמוע בקולה. אמנם אם ילבש את הסוודר יקיים מצווה, ששמע בקולה ושימח אותה. אבל למעשה הוא אינו חייב ללובשו, כי עיקר מצוות כיבוד הורים הוא לסייע להם בדבר שיש להם ממנו תועלת אישית, כגון שמלבישם או מאכילם או מביא להם תרופות, אבל השמיעה בקולם אינה חובה, וכיוון שמאוד לא נוח לו ללבוש סוודר ביום חם, אינו חייב לשמוע לה. גם מצד מצוות מורא הורים אינו חייב לשמוע לה, כי עיקר המורא הוא שלא לפגוע בכבודם. לפיכך בדבר שאינו נוגע להם ישירות, אין חובה לשמוע בקול ההורים.

כאאמנם ילד שסמוך על שולחן הוריו, חייב לשמוע בקולם, מפני שהם אחראים עליו ויודעים מה טוב לו. וגם לאחר גיל מצוות, כל זמן שהילדים גרים אצל הוריהם, עליהם להתחשב בבקשותיהם, שאין ראוי להסתייע בהם ולא להתחשב ברצונם. ובוודאי שבכל מה שקשור לסדרי הבית חובה עליהם לשמוע בקול הוריהם.

כאכאשר ההורים מבקשים מהבן שיקיים מצווה, הרי שהוא חייב לקיים את המצווה גם מצד מצוות כיבוד הורים, וכאשר הבן נמצא ברשות הוריו, גם אם יבקשו ממנו לקיים מנהג שאינו חובה, עליו להתאמץ לשמוע בקולם.

כאהיה הבן רוצה להתענות בתעניות נדבה וההורים מבקשים ממנו שלא יתענה. אם הוא הגיע לגיל בר מצווה, מצד הדין הוא אינו חייב לשמוע בקולם, שהרי התענית נוגעת לו עצמו, אלא שאם ישמע בקולם יקיים מצווה. וכיוון שאין עליו חובה להתענות, וכל חפצו להתקדש ולעשות את רצון אביו שבשמיים, כתבו כמה פוסקים שטוב לו יותר שיהדר במצוות כיבוד הורים מאשר יתענה בתעניות רשות. אבל אם ההורים מבקשים שיבטל איזו מצווה או אפילו מנהג שמוזכר בשולחן ערוך, לא ישמע בקולם. שאף הם מצווים בכבוד שמיים, ואין לשמוע להם לבטל מצווה או מנהג (שו"ע או"ח רמ, טז; 'בית-לחם-יהודה', לעיל הלכה יג).

כאאם ההורים תובעים מבנם שילמד דווקא מקצוע מסוים, כגון רפואה, ואילו הוא רוצה ללמוד מחשבים. אם ישמע בקולם יקיים מצווה. אך הוא אינו חייב לעשות כן, כי זו החלטה שקשורה לחייו ואינה קשורה ישירות לענייני הכיבוד או המורא. ואף אם ההורים יטענו שבנפשם הדבר, ואם ילמד מחשבים במקום רפואה יוריד את שיבתם ביגון שאולה, אינו חייב לשמוע בקולם, כי אין זה דבר הקשור ישירות אליהם. ואם הוא בטוח שעדיף לו ללמוד מחשבים, כי מקצוע זה מתאים לו יותר ובו יוכל להצליח, עדיף שילמד מחשבים. ועליו להציג זאת בפני ההורים בדרך ארץ ולא בחוצפה. וההורים חייבים ללמוד להכיר בעצמאותם של ילדיהם, כדי שלא יטעו ויקימו שערורייה סביב כל החלטה עצמאית שלהם.

כאבמיוחד כאשר מדובר בהחלטות הקשורות למצוות וערכים, כגון שהבן רוצה ללמוד תורה וההורים מתנגדים, או שהבן רוצה להתגייס ליחידה קרבית וההורים מתנגדים, או שהבן רוצה להתיישב בישוב חלוצי וההורים מתנגדים, או שהבן רוצה לעלות לארץ וההורים מתנגדים – בכל המקרים הללו צריך הבן לקיים את המצווה, שכן בכל עת שיש התנגשות בין מצווה ממצוות התורה לרצון ההורים – מצוות התורה קודמת. וכן לעניין חתונה, כמבואר בהלכה הבאה.

כבכיבוד הורים / הורים שמתנגדים לנישואים

כבלעיתים נוצרות בעיות קשות מאוד סביב חתונת הבן. הבן בחר לו את בת זוגו, וחושב שתכונותיה מתאימות לאופיו ולשאיפותיו, וכן דעת הבחורה. אולם ההורים מתנגדים, ולדעתם בחירתו מוטעית. לעיתים ההורים כל כך תקיפים בהתנגדותם, עד שהם מאיימים בניתוק הקשרים, תוך איומים בקללות-חורבן שיפלו על ראשם של בני הזוג הצעיר. ונשאלת השאלה, האם צריך הבן לשמוע בקול הוריו ולאבד את בחירת ליבו, או שעליו לעשות כרצונו תוך התעלמות מדעת הוריו? וכן לעיתים המקרה הפוך, שההורים מתנגדים להחלטת בתם, והשאלה האם הבת צריכה לשמוע בקול הוריה?

כבההלכה היא שלמרות שהדבר כואב מאוד להורים ונוגע לעתיד משפחתם, בעניין הנישואים אין הבן או הבת צריכים לשמוע בקול הוריהם (רמ"א יו"ד רמ, כה). ואמנם כוונת ההורים לטובה, אולם לכל אדם ישנה בחירה חופשית להחליט על עתידו ועל חייו. נכון שלפעמים נגרמות מזה טרגדיות משפחתיות, אבל אין לזה פתרון, ההחלטה חייבת להיות בידי החתן והכלה. הבן או הבת אינם רכוש של ההורים, הם בני אדם עצמאיים הזכאים להחליט בעצמם על עתידם. כמובן שחובה על הבן והבת לשמוע ולהתייעץ עם הוריהם, לדעת שמן הסתם כוונתם טובה, ופעמים רבות שהם צודקים, אבל ההחלטה צריכה להיות של בני הזוג עצמם.

כבפעמים רבות לאחר שמסבים את תשומת לב ההורים להלכה זו, המצב משתנה לטובה, ובמקום דיבורים של איומים ישנה התייעצות רצינית. אבל אם למרות הכל, ההורים מתנגדים ומודיעים על ניתוק קשרים, גם אז אין הבן או הבת צריכים לבטל את דעתם מפני דעת הוריהם. וכפי שלמדנו (בהלכה כ), גם אם ההורים דורשים מהאחים שלא ישתתפו בחתונה, לא ישמעו להם, שאין שומעים להורים בניגוד למצוות התורה.

כגכיבוד הורים / האם ליצור קשר עם אב גרוש בניגוד לרצון האם?

כגשאלה: אני בן להורים גרושים. בן שלוש הייתי כשהתגרשו. כל ימי גדלתי אצל אימי, ורק לעיתים נדירות פגשתי את אבי. אימי גידלה אותי במסירות ובאהבה, אולם נטעה בי עוינות כלפי אבי והשתדלה לנתק אותי ממנו. בדרך כלל הייתי שומע ממנה שהוא דוחה את התשלומים שהוא צריך לשלם לה עבורי, ולא אכפת לו ממני. כיום אני בשנות השלושים, שנים ארוכות לא שמעתי ממנו דבר. גם כאשר היה מתקשר אלי אחת לכמה שנים, היו שיחות קצרות, כך שאינני יודע אם הוא רוצה קשר עימי. אני מתלבט האם רצוי שאצור עמו קשר, כאשר ברור לי שאם אימי תדע שיצרתי עמו קשר, היא תיפגע מאוד.

כגתשובה: חובה עליך ליצור קשר עם אביך. הרי מצוות כיבוד הורים מחייבת התייחסות של כבוד, וניתוק קשר הוא חוסר כבוד מוחלט, ומנוגד בתכלית למצוות כיבוד הורים. אמנם במקרים חריגים בהם הקשרים מביאים תמיד למריבות קשות, יש מקום ליצור מרחק מסוים מההורים כדי שלא להיכשל באיסור חמור של פגיעה ישירה בהם. אולם גם אז אין מדובר על ניתוק מוחלט. וכאשר אין וודאות שהקשר ייצור עימותים עם האב, חובה לנסות ליצור עימו קשר.

כגואין לטעון שאולי האב אינו מעוניין בקשר עם הבן, ועל כן הבן פטור מהמצווה. מפני שרק כאשר הדבר ברור מעבר לכל ספק אין צורך לנסות ליצור קשר, אבל כאשר יש סיכוי שהאב מעוניין בקשר, חובה לנסות ליצור עימו קשר. ומי יודע, אולי האב מאוד מעוניין בקשר עם בנו, אבל מפני שהבן תמיד התרחק ממנו, הבין שאינו רצוי ומתוך חשש לתגובה קשה כבר אינו מנסה ליצור קשר. ואולי הוא אינו יודע כיצד ליצור קשר עם הבן. ומי יודע כמה שנים עוד יחיה, ואולי ימות והבן ישאר מתוסכל כל חייו על שהחמיץ את ההזדמנות ליצור קשר סביר עם אביו.

כגגם כאשר האם מבקשת מבנה במפורש שלא להתקשר לאב הגרוש, אסור לבן לשמוע בקולה. שכן למדנו שיש לכבד הורים בתנאי שאינם מצווים לעבור על אחת מהמצוות, אבל אם יבקשו לעבור על אחת המצוות – אין לשמוע בקולם (שו"ע יו"ד רמ, טו). ולכן גם כאשר האם דורשת מבנה שלא יכבד את אביו – אסור לו לשמוע בקולה.

כגאלא שעליו להשתדל להפיג את חששותיה, לומר לה שהוא מעריך מאוד את התמסרותה כלפיו, שהוא יודע שהיא גידלה אותו ואת כל חייה השקיעה למענו, ולעולם יהיה אסיר תודה לה על כך. ואין בקשר עם האב שום ביטוי להתרחקות ממנה ח"ו.

כגואם ניתן להעריך שהאם לא תשתכנע מדברים אלו, מותר לבן להסתיר מפניה את הקשר עם האב, וכפי שאמרו חכמים שמותר לשנות מן האמת מפני השלום (יבמות סה, ב). אולם בכל אופן, גם אם תדע על כך ולא תתפייס – חובה על הבן ליצור קשר עם האב ולכבדו, שנאמר: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמות כ, יא; דברים ה, טו).

כדכיבוד הורים / איסור הכאה והאם מותר לבן לתת זריקה לאביו

כדלעיתים אנו שומעים על מקרים מזעזעים של בנים המכים את הוריהם. כדי להסביר עד כמה הדבר חמור, יש להזכיר שוב את מה שכבר למדנו, שציוותה התורה שלא להכות אדם מישראל (החינוך תקצ"ה). עוד הוסיפו חכמים ואמרו שכל המגביה ידו כדי להכות את חבירו, אע"פ שלא הכהו, נקרא רשע (סנהדרין נח, ב). וכל זה אמור במכה אדם רגיל, אבל המכה את אביו או את אימו והוציא מהם דם, עובר על איסור חמור בהרבה, שעונשו מיתה, שנאמר (שמות כא, טו): "מַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת". ואם לא הוציא מהם דם, הרי הוא עובר על האיסור הכללי שלא להכות אדם מישראל, ובנוסף לכך ביטל שתי מצוות של כיבוד הורים ומורא הורים (לעיל הלכה ג).

כדכפי שלמדנו (בהלכה טו), כדי שלא יגיע חס וחלילה מקרה בו יכה אדם את אביו, אמרו חכמים שיש לנדות אב שמכה את ילדו המבוגר, שכן ישנו חשש שהבן יתרגז ויחזיר לאביו מנה אחת אפיים, עד שיצא ממנו דם, ונמצא שהאב גרם לבנו לעבור על האיסור החמור (שו"ע יו"ד רמ, כ).

כדשאלה: האם מותר לבן או לבת לבצע בהוריהם טיפול רפואי העלול לגרום להוצאת דם, או כיוון שישנו איסור מיוחד שלא להוציא דם מההורים, עליהם להימנע מזה, ואפילו הם רופאים?

כדתשובה: מצד אחד ברור שאם הילדים יטפלו באחד מהוריהם, ובתוך כך יצא ממנו דם, אינם נענשים על כך, הואיל ועשו זאת בשגגה ובהסכמתו ולטובתו. אולם מאידך, מסופר בתלמוד על אחד מגדולי האמוראים (רב), שכאשר נתקע קוץ בבשרו, לא הניח לבנו להוציאו, שמא עקב הוצאת הקוץ יצא ממנו דם, ונמצא הבן עובר בשגגה על איסור חובל באביו (סנהדרין פד, ב).

כדלפיכך נפסקה ההלכה שאסור לבן או לבת שהם רופאים, לנתח את אחד מהוריהם, או לקחת ממנו בדיקת דם. ואפילו אם ההורה מבקש שדווקא בנו יטפל בו, משום שהוא סומך עליו, או משום ששכירת רופא אחר תעלה כסף, בכל זאת ישכרו רופא אחר. ורק כאשר אין שום ברירה, כגון שאין בנמצא רופא אחר, או שאין להם כסף לממן את הניתוח, מותר לבן או לבת לבצע את הניתוח באב או באם.

כדוכן הורה שצריך לקבל בכל יום זריקה, אין לבקש זאת מבנו או בתו, שמא בתוך כך יוציאו לו דם. ועדיף שבן הזוג ילמד לתת את הזריקות. אולם במקרה שלא נמצא פתרון מניח את הדעת, ויש חשש שיהיו מצבים שההורה לא יקבל את הזריקה שהוא זקוק לה – מותר לבן או לבת להזריק לאב או לאם.

כהכיבוד הורים / ילדים מאומצים כלפי הוריהם המאמצים

כהשאלה: האם ילדים מאומצים חייבים לכבד את הוריהם המאמצים?

כהתשובה: מצוות כיבוד הורים מהתורה חלה על ההורים שילדוהו (הורים ביולוגיים) ולא על הורים מאמצים (סוטה מט, א). אבל מצד החובה המוסרית, כיוון שההורים המאמצים נהגו בו כבן, אף הוא צריך לנהוג בהם כפי שנוהגים בהורים רגילים. וכן אמרו חכמים (מגילה יג, א): "כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו". ומבחינה מסוימת חובתו המוסרית של הילד המאומץ גדולה יותר. שכן מטבע העולם שהורים מטפלים ומגדלים את ילדיהם, אבל כאשר בני זוג לוקחים ילד יתום או עזוב ומטפלים בו ומגדלים אותו, הרי שחסידותם מרובה יותר, וממילא החובה להכיר להם טובה על כך גדולה יותר. וכן אמרו חכמים (כתובות נ, א), שהמגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומחתנם נחשב "עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת" (תהלים קו, ג). ועוד מבואר במדרש (שמו"ר מה, ו), שיש לקב"ה אוצרות למתן שכר לצדיקים, ובתוכם אוצר מיוחד למתן שכר למגדלים יתומים בביתם.

כהואם כן ברור שהבן המאומץ חייב לנהוג כלפיהם במורא וכבוד כפי שבן צריך לנהוג כלפי הוריו ואף יותר. ואם יזדקקו לעזרה, על הבן המאומץ לעזור להם ככל יכולתו. ואם יהיו חולים, ילווה אותם ויסעדם בכל מה שנצרך, כפי שילדים מחויבים לעשות להוריהם. ולאחר פטירתם – מצווה על בניהם המאומצים לומר אחריהם קדיש. אמנם אם יצטרכו טיפול רפואי שעלול להוריד דם, מותר להם לבקש זאת מבנם המאומץ, כי רק על ילדים ביולוגיים גזרה התורה להיזהר בזה.

כוכיבוד הורים / ילדים מאומצים כלפי הוריהם הביולוגיים

כושאלה: האם ילד מאומץ חייב לכבד את הוריו הביולוגיים שמסרו אותו לאימוץ?

כותשובה: מצווה על בן לכבד את הוריו שהביאוהו לעולם. ואמנם לגבי הורים רשעים, שעוברים עבירות להכעיס, נחלקו הפוסקים אם יש מצווה לכבדם (לעיל הלכה טז). אולם הורים שמסרו את בנם לאימוץ בדרך כלל אינם נחשבים רשעים אלא כמי שעשו עבירות בטעות ובלא דעת. ואם כן, כל זמן שאינם מוגדרים כרשעים, לכל הדעות מצווה לכבדם. וחובת הכיבוד היא לסייע להם כאשר יזדקקו לעזרה, כגון שאם היו חולים יסעדם בחוליים.

כוואין לבן לומר: הרי ההורים לא טיפלו בי ומדוע שאכבדם. מפני שאחרי הכל בזכותם נולד, וכל אדם שמתייחס אל עצמו ואל חייו באופן חיובי, צריך להכיר תודה למי שהביאוהו לעולם. ואם לא יכיר להם תודה, נמצא שאינו מכיר בחשיבות קיומו העצמי. וככל שיכבד יותר את הוריו, כך יכיר יותר בערך עצמו, שמתוך כך שיכבד את שורשיו גם כבודו העצמי יגדל, ועל ידי כך יוכל לחשוף את כשרונותיו המיוחדים. מעבר לכך, גם מי שאינו מבין את טעמה של המצווה צריך לקיימה, שכך ציוונו ה' בתורה.

כושאלה: האם נכון שבן מאומץ יברר מי הם הוריו הביולוגיים?

כותשובה: ככלל, ראוי שבן מאומץ יכיר את הוריו הביולוגיים ובני משפחתו, כדי לקיים את מצוות כיבוד הורים ושאר מצוות האחווה שיש לאדם כלפי קרוביו, וגם מפני החשש שמא מתוך שלא יכירם יבוא להתחתן עם אחותו או דודתו.

כואמנם בזה שההורים הסכימו לוותר עליו ומסרוהו לאימוץ, ויתרו גם על כך שיכבדם, וההלכה היא שהורים שוויתרו על כבודם – כבודם מחול (שו"ע יו"ד רמ, יט), ואין על בנם חובה לחפשם ולכבדם. ואע"פ כן אם יכירם ויכבדם – יקיים מצווה. ואולי ויתרו עליו בשעתם הקשה, ואח"כ הצטערו ועתה הם נכספים לקשר עמו, ולכן טוב שיחפשם. אמנם אם לא יחפשם אין בידו איסור.

כוכאשר יש חשש שהגילוי והחשיפה עלולים ליצור משבר בנפשו – עדיף שלא יחפשם. ומי שמסופק בזה, מוטב שיתייעץ עם אדם חכם, מנוסה וירא שמיים, שמכיר אותו היטב.

כווכן אם ההורים המאמצים עלולים להצטער מזה מאוד, עדיף שלא לברר מי ההורים הביולוגיים, מפני שחובת הבן המאומץ להכיר להם תודה ולכבדם כמו שבן רגיל צריך לכבד את הוריו. וכיוון שאין על הבן המאומץ חובה לכבד את הוריו הביולוגיים שמסרו אותו לאימוץ, מצד המצווה עדיף שלא יצער את הוריו המאמצים מאשר יחפש את הוריו הביולוגיים. ואם הוא מעוניין מאוד למצוא את הוריו הביולוגיים בניגוד לרצון הוריו המאמצים, ראוי שיתייעץ על כך עם תלמיד חכם שמכיר אותם היטב או שמצוי בתחומים הללו.

כזכיבוד הורים / יחס הגר להוריו הביולוגיים

כזגר שהתגייר, כיוון שהפך ליהודי הרי הוא כקטן שנולד, לפיכך, מדין מצוות 'כיבוד-הורים' הוא אינו חייב לכבד את הוריו הביולוגיים. אבל אסור לו לבזותם, וקל וחומר שאסור לו להכותם או לקללם (שו"ע יו"ד רמא, ט). ומצד המוסר מצווה עליו לנהוג בהם כבוד, כדי שלא ייחשב כפוי טובה, שהרי הם הולידוהו וטיפלו בו. לפיכך, בעת שיהיו חולים – עליו לסייע להם. ואם ישמחו בכך, ראוי שיבקש מהגבאי לומר 'מי שבירך' לרפואתם, ולאחר פטירתם יאמר עליהם 'אשכבה' ו'קדיש יתום' לעילוי נשמתם (יחו"ד ו, ס).

כזלעיתים ישנה בעיה, מצד אחד הגר רוצה להתנהג כיאות כלפי הוריו הביולוגיים, ומצד שני אינו רוצה שילדיו ייגררו אחרי דתם ואומתם. לפיכך, צריך הגר למצוא את קו האמצע, שימעט בביקורים עד לאותו השיעור שלא יחשב כפוי טובה כלפיהם. כאשר גרי הצדק עולים לארץ, והוריהם נשארים בחוץ לארץ, הכל מבינים שאינם יכולים להרבות בביקורים אצל ההורים, והבעיה אינה קיימת כמעט. אולם במקרים מיוחדים ראוי לבקרם, כגון שאחד מההורים של הגר מבקש לראות לפני מותו את נכדיו, מצד הכבוד שצריך הגר לרכוש לו, אם יש בידו יכולת כספית, ראוי שיסע עם ילדיו לחוץ לארץ כדי לבקרו (עפ"י אג"מ יו"ד ב, קל).

כחכיבוד הורים / סבא וסבתא

כחמצווה על כל אדם לכבד את סבו וסבתו, בין מצד אביו בין מצד אימו. שכן בני בנים נחשבים כבנים, ועוד שמכלל כבוד האב וכבוד האם שיכבדו את הוריהם. אלא שמצוות כיבוד הורים קודמת וחשובה מהמצווה לכבד את הסבים והסבתות.

כחלדעת רוב הפוסקים, עיקר החיוב כלפי הסבים הוא לקום מפניהם ולהתייחס אליהם בכבוד, אבל אין הנכדים חייבים לסייע להם בכל מה שיצטרכו, כגון אם הסב חולה וזקוק לעזרה באכילתו ומלבושיו, אף שאם יטפלו בסבם יקיימו מצווה גדולה, מכל מקום הנכדים אינם חייבים להפסיק מעבודתם כדי לטפל בו, אלא חיוב זה הינו על הילדים בלבד. ויש אומרים שחובת כיבוד הסבים והסבתות ממש ככיבוד ההורים, רק שלעניין קדימה יש להקדים את ההורים לסבים.

כחלכל הדעות ברור שאם הסבא זקוק לעזרה כספית, ויש לנכד אפשרות לעזור לו, חובה עליו לסייע לו. ואם אינו רוצה לתת מכספו, בית הדין יכול לכופו לתת צדקה לסבו.

כחמותר לנכד לטפל טיפולים רפואיים בסבו, אף שיש חשש שיצא דם על ידי טיפולים אלה. שכן הזהירות המיוחדת מהוצאת דם חלה על ההורים בלבד ולא על הסבים והסבתות (כתב ב'תורה לשמה' רס"ה, שאף שמותר, המחמיר תבא עליו ברכה).

כחגם קריאת שמו של תינוק על שם סבא או סבא רבה, ותינוקת על שם סבתא או סבתא רבה, הוא מכלל מצוות כיבוד הורים. אמנם אין זו חובה, אבל הקורא על שמם מקיים מצווה. בין לנוהגים לקרוא את השם אחר מותם, ובין לנוהגים לקרוא את השם בחייהם (עי' שדי חמד מערכת כ, כלל קד; בן איש חי, ש"ש שופטים כז). לעיתים בגלל רצון זמני לתת שם אופנתי הורים מוותרים על המצווה הזו או דוחים את השם של הסבא להיות שם שני, ומסתבר שברבות השנים, כשיעמדו על חשיבות העברת המסורת, יצטערו על כך. ומי יודע אולי במשך דורות רבים שם זה עבר במשפחה, ועתה בגללם נפסקה השרשרת. עם זאת חובה להדגיש שהזכות הבלעדית לבחירת השם שייכת להורים, והם אינם חייבים לקיים מצווה זו, ואין להוריהם לעורר מחלוקת על כך.

כחאמנם כאשר מדובר בשם משונה, שעלול לגרום לו עגמת נפש כשיגדל, נכון לקובעו כשם שני. ומן הסתם גם הסבא או הסבתא ששמם נעשה עתה מוזר מסכימים לכך, שכן הם רוצים בטובתו של נכדם.

כטכיבוד הורים / אשת אביו, אחים גדולים, חמיו וחמותו

כטחייב אדם לכבד את אשת אביו למרות שאינה אימו, שנאמר (שמות כ, יב): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", ולמדו חכמים שהמילה 'אֶת' באה לרבות את בן זוגם, שאם ההורים התגרשו או התאלמנו, והאב התחתן עם אשה אחרת, חייב בנו לכבדה, שנאמר: "אֶת אָבִיךָ" אף את אשת אביך. וכן אם אימו התחתנה עם בעל אחר, חייב הבן לכבד אותו, שנאמר: "וְאֶת אִמֶּךָ", אף את בעל אמך.

כטדין זה חשוב מאוד, וכבר היו מקרים של אלמנות בסביבות גיל שלושים וחמש, שמצאו בן זוג מוצלח, אולם בעקבות התנהגותם הרעה של ילדיהן המתבגרים, בן הזוג ברח מהבית, והנישואים לא עלו יפה. וכך נהגו כלפי כל ההצעות שהגיעו אח"כ. בינתיים עברו שנים רבות, הילדים גדלו ועזבו את הבית. אז הם כבר לא הפריעו, אבל אימם האלמנה כבר היתה מבוגרת, עברה את הגיל שבו יכלה ללדת, כבר לא הגיעו אליה כמעט הצעות, והיא נשארה בודדה עשרות שנים באשמתם. זהו שצוותה התורה "וְאֶת אִמֶּךָ", לרבות את בן הזוג של האם.

כטעוד למדו חכמים שתוספת ה'ו' במילים 'וְאֶת אִמֶּךָ' באה לרבות שצריך אדם לכבד גם את אחיו הגדול (כתובות קג, א). ואין זה משנה אם מדובר באח גדול מצד האב או מצד האם.

כטיש סוברים שדווקא את האח הבכור צריכים לכבד (בית לחם יהודה), אבל לדעת רוב הפוסקים מצווה שאדם יכבד את כל האחים והאחיות המבוגרים ממנו (ברכ"י יו"ד רמ, יז).

כטואין חיוב כבוד זה ככיבוד ההורים אלא שמצווה להתייחס אליהם בדרך כבוד, אבל אין חובה לסייע להם בכל מה שיצטרכו, ואין איסור לפנות אליהם בשמם וכיוצא בזה.

כטמצד המוסר ודרך ארץ, נכון לכבד גם את הדודים (ברכ"י רמ, יח, בשם רבינו יונה).

כטחייב אדם בכבוד חמיו וחמותו (שו"ע יו"ד רמ, כד). אבל אין כבוד זה ככבוד אביו ואמו, אלא כמו זקנים נכבדים (ב"ח וש"ך כב). מעיקר הדין רשאי לקרוא להם בשמם, הואיל ודין 'מורא' אינו קיים כלפיהם. אלא שצריך לפנות אליהם בדרך כבוד כמקובל, כגון סבא פלוני, או רבי פלוני. ובמקום שהקריאה בשמם נחשבת פגיעה, ימנע מלקרוא בשמם.

לכיבוד הורים / שלא יפלה אדם בין בניו בירושה

לנכון לאדם שלא יפלה את אחד מבניו בירושתו, ואפילו הוא מתחצף כלפיו ואינו מכבדו ואינו מדקדק בקיום המצוות (ב"ב קלג, ב). כי גם כאשר הבן עצמו אינו טוב, יתכן ונכדו יהיה טוב. ואם אביו יקפחו, יצטער הבן ויתרחק יותר ממסורת המשפחה, והחשש שמא לא יחנך את בניו כראוי גובר. הורה שמואל האמורא לתלמידו רב יהודה, שלא יהיה נוכח במקום שמעבירים ירושה, אפילו מבן רע לבן טוב. וכן נפסק ב'שולחן-ערוך' (חו"מ רפב, א). ובמקרים קשים, נכון להתייעץ עם תלמיד חכם כיצד לנהוג.

לאב שעושה אפליה בין ילדיו מעורר מחלוקת ביניהם ומחריב את משפחתו. האח המקופח יאשים את האחים המועדפים שבחנופתם הרחיקו אותו מאביהם כדי ליטול את חלקו בירושה, וייטור להם על כך כל ימיו. גם ילדיו יתרחקו משאר בני המשפחה, והמשפחה תיקרע. מסתבר שגם הבנים שהוא רוצה להעדיף ירגישו בסופו של דבר ריחוק כלפיו. הם אולי ישמחו על כך שקיבלו חלק גדול יותר בירושה, אבל כלפי האב ירגישו ניכור. כי הקשר בין ילדים להוריהם צריך להיות מוחלט ונצחי, קשר שאינו תלוי בדבר. ואם יראו שהקשר של אביהם אליהם תלוי בכבוד או בחנופה כלפיו, לא יזכרו אותו כאבא טוב, אלא כאדם שרגיש מאוד לכבודו, שאפילו עם יוצאי חלציו נוהג בקטנוניות, נוקם ונוטר.

לאמנם יש לחלק בין מי שנכשל בעבירות אבל באופן כללי קשור למסורת, לבין מי שעזב את המסורת לגמרי. מי שנשאר קשור למסורת ראוי שלא לנשלו מהירושה, שכן לגביו יש סיכוי סביר שהוא או בניו יחזרו למסורת ישראל. אבל מי שעזב לגמרי את המסורת עד שהוא נראה כעומד להתבולל בגוים, והסיכוי שבניו יחזרו למסורת ישראל קֶָטֵן – יש מקום לשקול את נישולו מכל הירושה או מחלקה (עי' באג"מ חו"מ ב, נ; דיני ממונות לרב בצרי ח"ג שער ה' ג, יא; פתחי החושן ח"ט ד, א).

לאפשר להציע, שכאשר נראה שבן אחד אינו מתכוון לחנך את ילדיו לתורה ומצוות, יקדיש האב חלק נכבד מהירושה עבור חינוך דתי לנכדיו וניניו. על ידי כך יינתן עידוד לכל ילדיו בלי יוצא מהכלל לשלוח את ילדיהם לחינוך דתי, ומי שישלח את בנו לחינוך חילוני, יפסיד לעצמו את חלקו. ומכל מקום כדאי שחלק מהירושה יחולק בין כולם בשווה, לבטא את הקשר המוחלט שבין האב לכל ילדיו.

לשאלה: האם מותר להעניק חלק גדול יותר בירושה לבן שמלמד בישיבה, ומשכורתו נמוכה יחסית, ויש לו יותר ילדים?

לתשובה: אם המגמה היא להחזיק תלמיד חכם, ואף האחים מסכימים לכך בלב שלם ולא יבואו לידי קנאה, אפשר להוסיף לו בירושה. אבל אם יקנאו בו, כפי שעלול לקרות בדרך כלל, אסור להפלותו לטובה. וכן למדנו בתורה שיעקב אבינו החשיב את יוסף יותר מאחיו והפלה אותו מעט, אבל כיוון שהאחים לא הכירו במעלתו היתירה, התקנאו בו, ובעקבות זאת נוצר קרע נורא במשפחת יעקב (בראשית לז). זהו שאמרו חכמים (שבת י, ב): "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת (כתונת הפסים) שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".

לאמנם בעוד ההורים בחיים הם יכולים לעזור יותר לבן שלומד תורה, ואף יכולים לעשות עמו הסכם יששכר וזבולון. את זה האחים אולי יכולים להבין, מפני שאין כאן הצהרה מוחלטת שבן זה עדיף עליהם. אבל בירושה עצמה, שבה בא לידי ביטוי היחס הסופי והמוחלט כלפי הילדים, אסור להפלות בלא שהדבר יוסכם ברצון שלם על כולם.