משפחה — פרק ט׳

בפדיון בכורות / בכמה פודים

בפדיון הבן הבכור צריך להיות בחמישה שקלים בשקל הקודש, שנאמר (במדבר יח, טז): "וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף, חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא". משקל הכסף הטהור שהיה בחמישה שקלים בזמן התורה, הוא כ-85 גרם כסף טהור. ויש אומרים (כנה"ג, ב"ח ועוד), שהואיל ויש חשש שמא נפלה טעות מסוימת בחשבון, רבים נוהגים להחמיר ולהחשיב את חמשת השקלים כמאה גרם כסף טהור.

בואף שנאמר בתורה, שכדי לפדות את הבכור, צריך לתת לכהן חמישה שקלים בשקל הקודש, מצד הדין אין צריך לתת לכהן דווקא כסף, ואפשר לתת לו גם שווה כסף, העיקר ששווי הדבר שייתן לכהן יהיה בשווי של חמישה שקלים של זמן התורה. וכפי שהסברנו, משקלו של כל שקל היה קרוב לעשרים גרם כסף טהור. ואם כן למעשה, אפשר לתת לכהן ממש כסף טהור במשקל של מאה גרם, או דבר שערכו שווה מאה גרם כסף, כמו למשל פמוטים, גביעי כסף, או אפילו פירות ובגדים וכדומה בשווי זה. והכל תלוי כמובן במחיר הכסף של אותו היום (בכורות מט, ב , שו"ע יו"ד שה, ג).

בלמרות שאפשר לפדות את הבכור גם בשווה כסף, בשלושה דברים אי אפשר לפדות את הבכור, ואלו הם: קרקעות, עבדים ושטרות (שו"ע יו"ד שה, ג). משום שהדבר שפודים בו את הבכור צריך להיות דומה לכסף, דהיינו שאפשר יהיה לטלטל אותו ויהיה לגופו ערך ממוני. ואם כן, יצאו מהכלל הזה קרקעות שאי אפשר לטלטלם, וכן שטרות שאין גופם ממון, אלא הם מבטאים הסכמה ממונית שבין שני האנשים (בכורות נא, א). ולכן אין לפדות בצ'ק, משום שהוא נחשב כשטר, כלומר הצ'ק מבטא התחייבות של בעל חשבון הבנק כלפי מקבל הצ'ק, שבשעה שיבוא לבנק, יקבל מחשבונו את הסכום הנקוב בצ'ק.

בלגבי שטרות כסף של ימינו, נחלקו הפוסקים. יש אומרים שדינם כשטר התחייבות של המדינה, וכיוון שאין גופם כסף אין לפדות בהם (תשובה מאהבה ח"ב תד ועוד), ויש אומרים שהואיל והמדינה הגדירה אותם ככסף ממש, דינם ככסף וכשרים לפדיון (חסד לאברהם קמא יו"ד צה). להלכה נפסק, שאין לפדות את הבכורות בשטרות של כסף (ערוה"ש שה, יח).

גפדיון בכורות / סדר הפדיון ומשמעותו

גכך הוא סדר פדיון בכורות: לאחר תחילת הסעודה, נותן האב את בנו הבכור לכהן, והכהן פונה אל האב בשאלה: מה אתה רוצה יותר, את בנך בכורך או חמישה סלעים (כך נקראו שקלי הקודש בימי חכמים) שאתה חייב לתת כדי לפדותו? והאב משיב: את בני בכורי אני רוצה יותר. לאחר מכן האב מברך שתי ברכות: א) בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶר קִדְּשָנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָנוּ עַל פִּדְיוֹן הַבֵּן. ב) בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶהֶחֱיָנוּ וְקִיְמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לִזְמַן הַזֶה". ומיד אחר כך אומר לכהן: "הנה לך חמישה הסלעים שהתחייבתי בהם", ונותן לכהן את דמי הפדיון. אחר כך נוטל הכהן כוס של יין ומברך "בורא פרי הגפן" ושותהו. יש נוהגים שהכהן לוקח הדס, ומברך עליו "בורא עצי בשמים" ומריח ממנו (מנהג ספרדים), ויש שלא נהגו ליקח הדס (מנהג אשכנזים). לאחר מכן הכהן מברך את הבן בברכת כהנים ומחזירו לאב (טור עפ"י מנהג הגאונים).

גרבים שאלו, מה פשר שאלת הכהן את האב – במה אתה רוצה יותר, בבנך או בחמשת הסלעים, וכי היכן מצינו שהברירה ביד האב להחליט? הרי הלכה פסוקה, שגם אם האב אינו רוצה לפדות את בנו, ורוצה להניחו ביד הכהן – אינו רשאי. מפני שגם לפני הפדיון, הבן אינו שייך לכהן. פירש בעל 'ערוך-השולחן' (יו"ד שה, לו), שלולא הפדיון, היה הבן הבכור צריך להיות מיועד רק לעניינים שבקדושה, משום שכאשר ניצלו בכורי ישראל ממכת בכורות במצרים, יועדו לעבודת ה', עד שאסור להם לעשות דבר שאינו בקדושה. וזה מה ששואל הכהן את אבי הבן, מה אתה מעדיף יותר, את בנך בכורך שיוכל לנהוג ככל האנשים העוסקים במלאכתם ותפדהו על ידי חמישה סלעים, או שאתה מעדיף את חמשת הסלעים והבן ייועד רק לעניינים שבקדושה. וכמובן שכל אב מעדיף לפדות את בנו כדי שיוכל לנהוג ככל האדם.

דפדיון בכורות / פטר רחם

דשני דינים עיקריים נאמרו לגבי בכור, האחד – שצריך לפדותו מהכהן, והשני – שהוא יורש כפליים מאחיו. אולם ישנו הבדל בהגדרת הבכור בין שני הדינים. ויש ילדים שנחשבים בכורים לגבי דין אחד, ולא בכורים לגבי הדין השני, מפני שהבכור לגבי פדיון תלוי באמו, ואילו הבכור לגבי ירושה תלוי באביו.

דלדוגמא: אדם שיש לו ילדים מאשתו הראשונה, והתחתן שוב עם אשה שעדיין לא ילדה, הבן הראשון שייוולד לו מאשתו השנייה יהיה חייב בפדיון בכורות, כי הגדרת התורה לגבי פדיון בכורות היא: 'פטר רחם', כלומר הראשון שיוצא מרחמה של אמו. אבל לגבי ירושה, לא ייחשב לבכור, מפני שלאביו כבר יש בנים גדולים יותר מאשתו הראשונה, וירושת האב הולכת לפי האב.

דלעומת זאת, אם ההיריון הראשון הגיע לשלב שבו כבר התפתחו איבריו של העובר, ולאחר מכן אירעה הפלה, ולאחר מכן תשוב האם ותתעבר ותלד בן זכר, הוא לא ייחשב בכור לעניין פדיון בכורות, מפני שהוא אינו 'פטר רחם', כי הנפל היה זה שיצא ראשון ממעי אמו. אבל לגבי ירושת האב, גם בן שנולד לאחר הפלה, נחשב בכור לאביו, ועל פי דין תורה הוא יורש כפליים. משום שנאמר בתורה לגבי דין ירושה (דברים כא, יז): "כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה". ולמדו מזה חכמים, שמי שהוא בכור מבחינת האב, דהיינו שליבו של האב כואב עליו במיוחד כשהוא מת, לו משפט הירושה (משנה בכורות ח, א).

דהבכור שנולד בניתוח קיסרי, אין לפדותו פדיון בכורות, משום שהוא לא נולד כדרך שאר הנולדים, והתורה אמרה: "פֶּטֶר רֶחֶם", כלומר פותח הרחם, היינו הבכור שיצא מהפתח הטבעי של רחם אמו, ולא זה שיצא בניתוח קיסרי (שו"ע יו"ד שה, כד).

הפדיון בכורות / בכור לאחר הפלה

הלעיתים נולד למשפחה בן זכר בכור, וכל הקרובים והידידים מצפים שעוד מעט יזמינו אותם לסעודת פדיון בכורות, אבל עובר חודש וההזמנה לא מגיעה. הסיבה לכך, שהיתה לפני כן הפלה, ואם כן הבן שנולד אחר כך איננו (במדבר ג, יב): "פֶּטֶר רֶחֶם", כלומר אינו הבכור שפתח את רחם אמו.

האמנם אם ההפלה ארעה לפני שהתחיל בנפל ריקום איברים, הנולד אחריו חייב בפדיון בכורות, כי רק אם איבריו של הנפל החלו להתפתח, ביציאתו החוצה הוא פותח את רחם אמו והנולד אחריו פטור מפדיון בכורות, אבל אם לא התרקמו איבריו, אין ביציאתו פתיחת רחם. למעשה, אם היתה ההפלה עד היום הארבעים לעיבור, הנולד אחריו חייב בפדיון בכורות (שו"ע יו"ד שה, כג). וכן הסכמת הרופאים שעד היום הארבעים ברור שעוד לא התרחש בעובר ריקום איברים. ואם ההפלה אירעה לאחר מכן, אם ברור שאיבריו של העובר החלו להתרקם, הנולד אחריו פטור מפדיון. וכאשר יש ספק, יש לפדות את הנולד אחריו בלא ברכה. ונכון שאשה שהפילה את עוברה הראשון לאחר היום הארבעים תברר היטב אצל הרופא מה היה מצב העובר, כי יתכן שלמרות שעברו על העובר יותר מארבעים יום, התפתחותו נפסקה לפני כן, והוא לא הגיע לרמת התפתחות של יותר מארבעים יום וממילא לא נוצר בו שום ריקום, לא של איברים ולא של בשר, ואזי לכל הדעות יצטרכו לפדות את הנולד אחריו. עוד יש לשים לב, שהחישוב המקובל כיום במרפאות כולל גם שבועיים לפני תחילת ההריון, ואילו החישוב הקובע להלכה מתחיל מיום ההפריה, שהוא יום הביוץ או היום שאחריו.

ופדיון בכורות / מועד הפדיון

ונאמר בתורה (במדבר יח, טז): "וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה", כלומר את הפדיון צריך לערוך לאחר שימלאו לבכור חודש ימים. ומאחר שסתם חודש הוא שלושים יום, לאחר שיעברו על הבכור שלושים יום והוא יגיע ליומו השלושים ואחד – מצווה לפדותו. אם פדו את הבכור לפני כן, לא קיימו בו מצוות פדיון בכורות. מאידך, לאחר שהגיע ליומו השלושים ואחד, יש לפדותו מיד, ולא לדחות את הפדיון ליום אחר. בחשבון הימים כוללים גם את יום הלידה וגם את יום הפדיון. נמצא שתמיד הפדיון יהיה לאחר ארבעה שבועות ויומיים מן הלידה. למשל, אם הבן נולד ביום ראשון, הפדיון יערך ביום שלישי. ואם נולד ביום שני, הפדיון יערך ביום רביעי.

ויש מהפוסקים שאמרו, שעיקר החשבון תלוי בזמנו המדויק של חודש הלבנה, שהוא עשרים ותשעה ימים ועוד שתים עשרה שעות וכארבעים וארבע דקות (תשצ"ג חלקי שעה שיש בה תתרפ חלקים). כלומר, אם הבן נולד בתחילת היום, לפי שיטתם אפשר יהיה לערוך את הפדיון כבר ביום השלושים, ואם הבן נולד בסוף היום, לא יוכלו לפדות את הבן בלילה של יום השלושים ואחד אלא רק באמצעו (ב"ח וש"ך).

ולמעשה ראוי לחוש גם לשיטה זו, ומעבר לכך שמקפידים שלא לפדות לפני היום השלושים ואחד, לשים לב שמעת הלידה ועד לעת הפדיון יעברו יותר מעשרים ותשע יממות ועוד חצי יממה וארבעים וארבע דקות (פתחי תשובה יו"ד שה, יז; דעת כהן קפ"ה).

ואם אביו של הבכור לא פדה באותו יום, מצווה שיזדרז לפדותו בהקדם האפשרי. ואם האב לא פדה את בנו, מצווה על הבן שיגדל לפדות את עצמו, וכל עוד הוא חי, ברגע שישמע שלא פדו אותו, מצווה עליו להזדרז לפדות את עצמו.

זפדיון בכורות / סעודת מצווה ופדיון בלילה

זיש מצווה לקיים סעודה בעת פדיון-הבן. ונוהגים ליטול ידיים תחילה, לבצוע על הלחם ולאכול ממנו מעט, ולאחר מכן לקיים את הפדיון. כתב בספר 'תרומת-הדשן', שהטעם לקיום הסעודה כדי לפרסם ברבים את מעשה הפדיון. ואפשר להוסיף, שבסעודה זו מפרסמים ומזכירים את החסד שעשה ה' עמנו בעת שהוציאנו ממצרים, והרג את בכוריהם ואת בכורינו הציל. ויש במצווה זו גם ביטוי לקדושה המיוחדת שיש בישראל, שכל בכור באופן טבעי קדוש, וכדי שיוכל לעסוק גם בענייני החול, צריך לפדותו.

זסעודה זו נקראת סעודת מצווה. ולכן גם כאשר אירע זמנה ב'תשעת הימים' שבחודש אב, שנוהגים בהם שלא לאכול בשר ולא לשתות יין מפני האבלות על חורבן בית המקדש, מגישים בסעודה בשר ויין (רמ"א תקנא, י). מעלה גדולה להשתתף בסעודת פדיון הבן, ויש אומרים שכל האוכל ממנה, נחשב כאילו צם פ"ד תעניות (שדי חמד מערכת ס' אות נ"ד).

זמצד הדין, אפשר לקיים את פדיון הבכורות בליל השלושים ואחד או ביומו. אלא שיש שכתבו שהמנהג לערוך את הפדיון דווקא ביום (ש"ך יו"ד שה, יב), ונימקו זאת בכמה טעמים הלכתיים (שעל ידי כך הפדיון יערך תמיד לאחר עשרים ותשעה ימים וחצי וארבעים וארבע דקות, כמבואר בהלכה הקודמת). ויש שכתבו, שגם מצד המנהג אפשר לערוך את הפדיון בלילה (גינת ורדים יו"ד כלל ו' אות י'; שדי חמד מערכת פ' כלל ל"ט). וכך נוהגים, שכל אימת שיש בזה צורך, מקיימים את הפדיון והסעודה בלילה.

חפדיון בכורות / האם הכהן יחזיר את הכסף

חמסופר בתלמוד (בכורות נא, ב) על רבי טרפון שהיה כהן, וכשהיו נותנים לו כסף פדיון בכורות, היה נוהג להחזירו לאחר זמן. כנראה שנהג כך בעיקר כלפי הורים עניים (ערוה"ש יו"ד שה, ל). וכן נהג רבי חנינא הכהן, שהיה מחזיר את כסף הפדיון לאבי הבן. אבל כשפעם אחת החל אבי הבן להסתובב לידו, כדי לרמוז לו שכבר יחזיר לו את כסף הפדיון, נזף בו רבי חנינא ואמר: לא טוב אתה עושה, ואף יתכן שלא יצאת ידי חובת פדיון בכורות, משום שאם אתה בטוח שתקבל את הכסף בחזרה, סימן שלא נתת אותו בלב שלם, ולא קיימת את המצווה. וכן נפסק ב'שולחן-ערוך' (יו"ד שה, ח), שהכהן יכול להחזיר את הכסף לאבי הבן, אולם בתנאי שלא יחזיר תמיד. כי אם יחזיר תמיד, כל ההורים יבואו אליו, ועל ידי כך יקופחו הכהנים האחרים.

חאחד הטעמים למנהג הכוהנים להחזיר את כסף הפדיון, מפני שמתנות אלו נועדו לקיים את הכוהנים בעת שהם ממלאים את תפקידם המקודש, ועתה שבית המקדש חרב והם אינם ממלאים את תפקידם, העדיפו הכוהנים להחזיר את המתנה היקרה. אבל כיוון שמצד הדין החובה נשארה במקומה, על הכוהנים להקפיד לעיתים שלא להחזיר את הכסף, כדי שלא ישכחו את המצווה.

חאחד מהפוסקים האחרונים, בעל 'שאלת-יעב"ץ' (ח"א קנ"ה), רצה לחדש שרק בעבר, כשהיו הכהנים מיוחסים על פי בית דין, היו זכאים לקבל בדין את כסף הפדיון, וכלפיהם נאמרה ההלכה, שאסור להם להחזיר תמיד את כסף הפדיון להורים. אבל כיום שהכהנים מיוחסים על פי החזקה והמסורת בלבד, מותר לכהנים להחזיר תמיד את כסף הפדיון. ואם לא יחזירו, הם נכנסים לחשש גזל, משום שאין ודאות גמורה שהם אכן כהנים. עוד הוסיף, שכדאי לפדות את הבן אצל כמה כהנים, כדי שיהיה בטוח שאחד מהם באמת כהן.

חאבל שאר האחרונים לא קיבלו את דבריו (חת"ס ס"ס רצ"א). וב'ערוך-השולחן' אף יצא כנגד דעתו בחריפות, וכתב שאסור לומר כן, כי זה מקטין את מעלת הכהונה. ועוד, שהחזקה היא יסוד גדול שאפשר לסמוך עליו, וחס וחלילה לעשות בזה אפילו ספק ספיקא. ולכן, גם היום אסור לכהן להחזיר באופן קבוע את כל סכום הפדיון להורים, כדי לא לקפח את הכהנים האחרים, וכדי להדגיש שנתינת הפדיון היא נתינה גמורה, ורק הכהן יוכל להחליט אם לתת בחזרה את כסף הפדיון כמתנה להורי הבכור.

טפדיון בכורות / משמעות הכהונה ודין בכור הנולד לבת כהן או לוי

טמתחילה הבכורים היו צריכים להיות כהנים. ויש בכך רעיון גדול, כי באופן הזה בכל משפחה יהיה אדם שמיועד לעניינים שבקדושה, וכך כל העם, על כל משפחותיו, יהיה קשור לעבודת ה' ולענייני הרוח, באשר לכל משפחה יהיה נציג שישרת בבית המקדש. אבל לאחר שגם הבכורים השתתפו בחטא העגל, ירדו ממדרגתם, ובמקומם נבחר ונתקדש שבט לוי שלא השתתף בחטא. אפשר ללמוד מכאן, שכנראה רעיון הבכורה עדיין גבוה מדי עבורנו, ויש חשש, שבמקום שהבכורים-הכהנים ישפיעו על כלל הציבור, האווירה הציבורית וחיי החול של הציבור הרחב ישפיעו עליהם ויבטלו את ייחודם הרוחני. וכדי לחנך כהנים, שיהיו באמת אנשי רוח, צריכים ליצור חברה מגובשת, שעסוקה כולה בעניינים שבקדושה. ולכן, לאחר שהבכורים חטאו בחטא העגל, נבחר לשם כך שבט לוי שלא השתתף בחטא.

טבאותו זמן, לאחר חטא העגל, כשהחליפו הלוויים את הבכורים בישראל, יצא חשבון הבכורים שבישראל עשרים ושנים אלף ומאתים ושבעים ושלושה, ואילו הלוויים מנו אז רק עשרים ושניים אלף. נמצא שמאתים ושבעים ושלושה בכורים היו צריכים לפדות את עצמם בחמישה שקלים, כי לא נמצאו תמורתם לוויים (במדבר פרק ג').

טומאז, כל בכור שנולד לכהן או ללוי פטור מפדיון, כי אם הם עצמם יכלו להיות תמורת בכורי ישראל, ודאי שאין צורך שהם יפדו את עצמם. אמנם, בכור ישראל נפדה רק אצל כהן ולא אצל לוי, כי כך ציוותה התורה, שרק כהן יכול לקבל את כסף הפדיון.

טגם כשאבי הבכור הוא ישראל, אם אשתו היא בת כהן או בת לוי, אין צריך לפדותו. משום שעיקר הבכורה תלוי באם, שנאמר (שמות יג, ב): "פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל", הרי שתלה הכתוב את החיוב בפתיחת הרחם של ישראלית, ובת כהן או בת לוי אינה ישראלית (בכורות מז, א; שו"ע יו"ד שה, יח). אמנם בת בתו של כהן או בת בתו של לוי, שאביהן ישראל, כבר נחשבות ישראליות, והבן הבכור שייוולד להן יהיה חייב בפדיון. כך יוצא שלעיתים הסבא רבה הכהן יכול להיות הכהן שפודה את נינו, שהוא נכד לבתו ובן לנכדתו שהתחתנו עם ישראלים.

יפדיון בכורות / פדיון בכורות כשאין אב

יכשאין אב, כגון שהוא נפטר לפני הולדת בנו, מתעוררת שאלה, איך יפדו את הבן. שאלה זו קיימת גם במקרה שגויה מעוברת מתגיירת במשך הריונה הראשון, ויולדת את בנה בכורה לאחר הגיור כשהיא כבר יהודיה. שאז למרות שאבי בנה הוא גוי ובתחילת ההיריון גם האם עוד היתה גויה, הבן חייב בפדיון. אמו של הבכור אינה יכולה לפדות את בנה, כי המצווה שייכת לזכרים. והשאלה, האם בית הדין או הרב יכולים למלא את מקום האב ולפדות את הבן, או שעדיף לחכות עד שהבן יגדל ויפדה את עצמו.

יהרמ"א והט"ז (יו"ד שה, י) פסקו, שזולת האב, איש אינו רשאי לפדות את הבן, ולכן צריך לתלות לילד הקטן שרשרת בצווארו שבה יהיה כתוב שהוא בכור שלא נפדה, וכשיגיע לגיל בר מצווה, יפדה את עצמו. אבל רוב הפוסקים כתבו, שעדיף שבית הדין או הרב ישמשו כשליחים של הקטן שנולד ויפדוהו מהכהן, שאם ימתינו עד שהבכור יגדל, יש חשש שיישכח לפדות את עצמו. ועוד, שלכתחילה טוב לפדות את הבן במועד שנקבע בתורה, דהיינו לאחר שלושים יום. ולדעתם, כאשר פודים את הבכור במקום האב, אף מברכים "על פדיון בכורות" (ש"ך, ערוה"ש שה, יג-יד; אגרות משה יו"ד א, קצה).

יויש אומרים, שהואיל והדבר שנוי במחלוקת, עדיף שבית הדין יפדה את הבכור בהיותו בן שלושים ואחד יום ללא ברכה, וכשהבכור יגיע לגיל שלוש עשרה, ישוב ויפדה את עצמו מספק ללא ברכה (חת"ס קצ"ה, ציץ אליעזר ח"א כח, ז).