לאכול וכו' דיני המצוה וכו'. מצוה זו הוא למנין הרהמ"ח ראשונה במצות עשה של אכילה והדינים מבוארים בר"מ פ"ח מהק"פ וקצת בפ"ח מה' חו"מ. והנה החיוב לאכול כזית ובכזית יי"ח כמו בכה"ת גבי מצה ע' פסחים ובכ"מ אין מספר ואם אוכל הכזית שלא כד"א עמ"ל פ"ה מה' יסה"ת נסתפק במצות עשה אי יוצא שלא כד"א ובאחרונים האריכו בזה אך ה"נ הדין כן ואם כרך בסיב ובלע לא יצא ע' פ' בתרא דפסחים גבי מצה וה"ה לכל מ"ע ואם בלע כזית פסח ודאי יצא כמו בבלע מצה דיצא ה"ה לכל מ"ע ומה שמבואר ד"ז בש"ס ור"מ וש"ע גבי מצה היינו משום דבעי להשמיענו דבלע מרור לא יצא דטעם מרור בעינן וכן בלען שניהם כא' ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא אבל כל מ"ע דאכילה שוים בד"ז. והנה מבואר בר"מ פי"ד מהמ"א גבי איסורים דמה שבין השינים אינו מצטרף לכזית ובין החניכים מצטרף דהנאת גרונו סגי וכן אכל ח"ז והקיאו וחזר ואכל עוד ח"ז או אפילו אותו ח"ז שהקיאו חזר ואכלו (אם לא נמאס מאוכל אדם ע' פגה"נ ובתו' יומא) חייב מלקות גבי איסורים ודינים אלו בחולין ספגה"נ. נ"ל ברור דאף דמבוארים דינים אלו גבי ל"ת מכל מקום במצות עשה דאכילה ג"כ הדין כן כמו במ"ש תורה לא תאכל הוי זה בכלל אכילה ה"ה גבי מ"ע דכתיב תאכל הוי נמי בכלל אכילה אם אכלן בדרכים הנ"ל ואף דהמ"ל לענין שלא כד"א מסתפק בזה אי מ"ע שוה לל"ת וכן שם פי"ד גבי כרכן בסיב מסתפק כיון דאינו נזכר אלא גבי מצה דהיא מ"ע והיאך הדין לענין ל"ת מכל מקום כבר האריכו האחרונים דהם שוים לדינא אם כן לכל הדינים הנ"ל הם שוים כנ"ל.
ואם אכל את הפסח אכילה גסה ע' נזיר כ"ג דב' מיני אכילה גסה יש דאם קץ במזונו א"י כלל ובמ"ל פ"ה מה' יסה"ת מביא ענינים אלו לענין אכילה גסה ואין להאריך.
ואם אכל כזית בכא"פ יצא כמו במצה ולענין איסור ויותר מכא"פ ל"י ושיעור כא"פ אם בדידי' משערינן או באנשים בינונים ובאיזה אכילה משערין אם במין זה שהוא אוכל או בסתם אכילה ע"ל מצות גה"נ ומצות עינוי יוה"כ ועשה שוה לל"ת כמש"ל וע"ל ותמצא נחת.
ואם אין לו שיעור כזית אם מצוה לאכול פחות משיעור אם הוא חייב מן התורה כמו לאו דח"ש אסור מן התורה כן ה"נ ח"ש מצוה איכא א"ד לאו מצוה היא כלל ואינו דומה לח"ש גבי איסורים עמ"ל פ"א החו"מ ה"ז ובמהרי"ט אלגאזי דמ"א הביא דעות בזה אם מצוה לאכול ח"ש גבי מ"ע ולקמן בסדר ויקרא הבאתי קצת ראיה לד"ז והאריכו בזה האחרונים ואין להאריך.
ואכילת הפסח מצוה בפ"ע ואינו תלוי במצה ומרור עיין ר"מ פ"א מהק"פ ואפילו אין לו מצה ומרור יוצא ידי אכ"פ לבד ומכל מקום לכתחלה אי מצוה לכרוך הפסח עם מצה ומרור לאכלם ביחד ע' פסחים קט"ו דהלל הי' כורכן ביחד ופירש"י ורשב"ם דהי' פסח מצה ומרור וע"ש דאף לרבנן מותר לכרוך אלא דאין חיוב בדבר וע"ש בתו' ומלחמות ה' ויבואר במק"א על כל פנים מבואר שם השתא דלא איתמר הלכתא כהלל ולא כרבנן ע"ש חיישי' גם לד' הילל אם כן לפ"ז צריכין לכרוך פסח מצה ומרור אבל הר"מ פ"ח מהחו"מ ה"ו כ' ואח"כ כורך מצה ומרור וכו' ואחר וכו' מברך על אכה"פ ע"ש דמיירי בזמן המקדש ומכל מקום לא כ' אלא כורך מצה ומרור ולא כ' דכורך הפסח נמי ואדרבא מבואר בדבריו דהפסח אוכל אח"כ ע"ש ובהשגות הראב"ד ולחם משנה שכתב דכוונת הראב"ד להשיג זה אמאי לא כ' הר"מ כורך הפסח נמי על כל פנים אם כורך הפסח ג"כ אף אם אינו צריך מכל מקום יצא כמבואר שם בש"ס הטעם דמצות אין מבטלין זא"ז אבל אם אוכל דבר הרשות או אפילו מצוה דרבנן עם מצוה דאורייתא אתי דבר הרשות או דרבנן דנחשב רשות לגבי מצוה דאורייתא ומבטל למצוה דאוריית' וא"י ידי מצוה ע"ש בש"ס וזבחים ע"ח.
וצ"ע אם אוכל כזית פסח ואוכל בב"א פחות מכזית מצה ומרור להשיטות שהבאתי לעיל דגם פחות מכשיעור מצוה מן התורה איכא כמו באיסורין אפשר דעכ"פ יוצא ידי אכילת הפסח דפחות מכשיעור נמי מצוה הוא ואין מבטלת הפסח דמצות א"מ זא"ז א"ד דמ"מ קלישא המצוה ומבטלת למצוה דאורייתא כמו מצוה דרבנן דנחשבת רשות לגבי דאורייתא או אפשר כיון דעכ"פ ח"ש הוא מצוה דאורייתא לשיטה זו עדיף מדרבנן וא"מ זא"ז וביו"ד סי' רל"ט ש"ך סקי"ט הביא דיעות דאיסור דרבנן חמור מח"ש אף דאסור מן התורה לענין שבועה כיון דח"ש לא מפורש בתורה ע"כ איסור דרבנן דהוא בלאו דלא תסור חמור ע"ש אם כן כיון דחזינן דדרבנן הוי רשות לגבי דאורייתא כ"ש ח"ש אף דהוי דאורייתא מכל מקום קיל מאיסור דרבנן ומכל מקום צ"ע וד"ז דשבועה צריך אריכות גדול ואין כאן מקומו.
וע' זבחים ע"ח ע"ט דאפילו רשב"ל דסובר איסורים מבטלין זא"ז ותלוי בדין אם מצות מבטלין זא"ז ופליג על ר' אלעזר דסובר כשם שמצו' אין מבטלין זא"ז כך איסורין א"מ. מכל מקום איסורים א"מ זא"ז אלא במינים שוים כמו פיגול ונותר דשניהם שוים בטעמא אבל אם אין שניהם שוים בטעמא כיון דנ"ט ברוב דאוריית' א"מ זא"ז וע"ש דיוצא י"ח מצה בעושה עיסה מן האורז ומן החיטים אם יש טעם דגן ולא מבטלה אורז למצה ובתוד"ה אלא הקשו היאך אמר הילל לא לכרוך בזה"ז מצה ומרור דרשות דהיינו המרור בזה"ז מבטל למצה הא באינו מינו א"מ ותי' דבמרור חוזק המרירות מבטל הרשות למצוה וע"ש בסוף הסוגיא ברש"י דהי' כורך פסח מצה ומרור ופירש"י ולא אמרינן דהמרור מבטל להמצה ולא כתב דיבטל זה לזה מוכח ג"כ דדוקא מרור או אפשר דבר חריף ע' מנחות גבי דאפיש לה תבלין אם כן לפ"ז אם אוכל עם מ"ע איזה דבר הרשות א"מ המ"ע ה"נ גבי פסח רק אם אכל מרור אבל אם אכל דבר אחר אפילו של רשות יצא ודוקא דבר שאינו מינו אבל אם אכל מינו כגון שאכל בשר חול עם הפסח ממין בשר הפסח מבטל הרשות להמצוה אך אם אכל בשר אחר קודש עמו יצא דמצות א"מ ואף רבנן ס"ל דמצות א"מ עיין במלחמות בפסחים ובתוס' בסוגי' שם.
ולכאור' ק"ל כיון דלשיטתם דוקא מרור מבטל טעם אחר אבל שני מינים אחרים אינם מבטלין וא"מ רשות למצוה בשא"מ אם כן היאך אמרי' בפסחים היכי עביד אכיל מצה והדר אכיל מרור ואח"כ כורך שניהם זכר למקדש וכו' וע"ש בתו' ור"נ שפירשו הא דלא אכיל מצה ואח"כ יכרוך מצה ומרור כיון דכבר אכל מצה אם כן כשיאכל אח"כ מצה ומרור ה"ל מצה רשות שכבר אכל ומבטל המצה למרור דהוא מצוה דרבנן וקשה לדבריהם המרור מבטל למצה אבל המצה א"מ המרור דבא"מ א"מ רשות למצוה אם כן הדק"ל דלמה יאכל מרור תחלה וצ"ע. גם גוף הגמ' איני מבין כיון דאמרינן דרשב"ל דסובר דפיגול וכו' דאיסורין מבטלין מיירי במין במינו אבל בשא"מ מודה רשב"ל דאינו מבטל אם כן מאי קאמר בסוף הסוגי' רשב"ל פליג על ר"א דסובר כשם שמצות א"מ כך איסורין וכו' ומאן תנא דמצות א"מ הילל דתניא אמרו עליו על הילל הזקן שהי' אוכלן ביחד וכו' מנלן דרשב"ל פליג [אפשר] דמודה בכה"ג להילל דיכרוך דאפילו אי אמרינן מצות מבטלין זא"ז מכל מקום פסח מצה ומרור אין מבטלין דהוי מבשא"מ. ולומר דסברת הש"ס כיון דרשב"ל ס"ל במין במינו מבטל אם כן ה"נ מחמת חוזק המרירות מבטל מנלי' להש"ס זה דהתוס' ע"כ צריכים ליישב זה ע"ש אבל הש"ס מנ"ל זה ע"ש ובתוס' וצ"ע וגם מנ"ל להש"ס דהילל סובר א"מ זא"ז דלמא אף על פי דמבטלות מכל מקום מין בשא"מ אין מבטלות כמבואר כאן וכה"ג הק' התוס' שם דלמא אכל הרבה ע"ש.
עוד כתבו שם בתוס' לתרץ הא דאמר הילל לא יכרוך וכאן אמרינן עשה עיסה מן החיטים ומן האורז יצא ועוד דהתם כשאוכל כזית מצה דכי מבטל לי' מרור ליכא טעם כזית מצה אבל כשאוכל הרבה שרי עכ"ל ונראה דאין זה תירוץ בפ"ע על קושיתם בלא התי' הראשון דחוזק המרירות דאם הוא תירוץ אחר והדרי מסברתם דחוזק המרירות אם כן מאי מקשה בש"ס כאן על רשב"ל דסובר מבטלין מעשה עיסה הא רשב"ל מיירי דאינו אוכל אלא כזית מכ"א ע"כ מבטל אבל כאן אוכל הרבה כתירוצם וגם מה שדייקו התוס' דכי מבטל לי' מרור נראה דכוונתם דמרור מבטל למצה ולא המצה למרור כתירוץ הראשון אך דזה אין קושיא דהגמ' מיירי שם בזה"ז ע"כ מבטל המרור דהוי רשות אבל המצה הוי מצוה ע"ש מכל מקום נ"ל דהתוס' לא חזרו מסברתם דדוקא מרור רשות מבטל מחמת חוזק המרירות וחידשו דאף גבי מרור אם אוכל מצה הרבה אף מרור אינו מבטל רק בכזית מבטל והא ראיה דבתירוץ הראשון מסיימין דהתם חוזק המרירות אבל כאן גבי אורז וכו' נראה דמתרצים הקושיא שהקשו מכאן להתם אבל בתי' השני לא מסיימים אבל גבי אורז רק כתבו הדין שם אבל אם אוכל הרבה שרי נראה דהתוס' כ' לחדש דין ותיבת ועוד שכ' אינו תי' ומי שהורגל בלשון התוס' ימצא כן בכ"מ דועוד אינו תירוץ אחר רק בתירוץ זה חידשו עוד. ועוד מי לא עסקינן באורז ג"כ דאינו אוכל אלא כזית ע' בראשונים השיטות בעיסת אורז וחטים ובפתיחה הכוללת לפמ"ג או"ח אלא פשוט כאשר כתבנו וכלשונם כאן בתוס' הוא ג"כ במנחות כ"ג ע"ש.
עוד כתבו התוס' בפסחים אף דמרור מבטל למצה מכל מקום מעט תבלין לא מבטל למצה ע"כ שרי מצה מתובלת במנחות ע"ש וצ"ל ג"כ דבשמים דינן כמרור דהוו חריף ע"י חוזק התבלין דאל"ה אפילו הרבה א"מ ולא הוי קשה להתוס' כלל דשאני מרור כמ"ש כאן בזבחים ומנחות ע"כ הי' הסברא פשוטה אצלם דתבלין דינם כמרור והנה הסוגיא בפסחים וזבחים עמוקה מאוד ואני לומד כעת בלי עיון רק לפ"ר ואכתוב דינים העולים ממ"ש.
אם אכל כזית פסח עם מינו כגון בשר חול ודאי מבטל הבשר חול הטעם דפסח דרשות מבטל מצוה וא"י בכזית פסח וה"ה לכל מ"ע אך דעומדים אנחנו כאן בפסח אבל אם אוכל הפסח עם א"מ אף עם דבר הרשות מכל מקום אינו מבטל כמבואר כאן דאם נ"ט ברוב דאורייתא א"מ וה"ה לכל מ"ע אך לשיטת רש"י שסובר טכ"ע לאו דאורייתא אם כן אפילו מבשא"מ ג"כ אינו יוצא דמבטלין אך בפסח כיון דהוי קדשים דהוי טכ"ע דאורייתא ע' בסוגיא דזרוע בשלה בחולין ברש"י ותוס' באריכות אם כן יצא ידי פסח ודוקא במין שאינו מרור אבל אם אוכל מרור או מין תבלין מבטל בכ"ע המצוה מחמת חוזק המרירות או חימוץ התבלין ודוקא קצת מרור ותבלין אבל מעט דמעט אין מבטלין בכ"ע כמ"ש התוס' פסחים שהבאנו לעיל וכ"ז דוקא אם אוכל עם דבר הרשות אבל אם אוכל עם מצוה אחרת בכ"ע א"מ דמצות א"מ והלכה כהילל וגם חכמים לא פליגי עליו כמ"ש במלחמות וגם חוזק המרירות אינו מזיק ע"כ יוצא בכ"ע ואם אוכל הרבה יותר מכזית מצוה הדבר הרשות א"מ המצוה אפילו חוזק המרירות או מין במינו כמ"ש התוס' דהרבה אין מתבטלין והבאנו לעיל ומצוה דרבנן לגבי מצוה דאורייתא כדבר הרשות חשיב לכל הנ"ל.
וח"ש מצוה אי הוי כדבר רשות או מצוה נסתפקנו לעיל.
וכל (זה) דיני ביטול א' לחבירו דוקא בלעסו אבל אם בלע מצוה ודבר הרשות אין דבר הרשות מבטל המצוה עש"ס פסחים בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא בלע מצה ומרור כאחד ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא ועבתו"ס דקט"ו ע"ב ד"ה ידי וא"ת כיון דידי מרור ל"י אם כן הדר הו"ל מרור רשות ולמה לא יבטל המצה ג"כ דדבר הרשות מבטל כמבואר שם דבזה"ז לא יכרוך ותי' דל"ש ביטול א' לחבירו אלא בלעיסה דאז מבטל טעם אחד את חבירו אבל בבלע ל"ש זה ע"ש וכ"כ הר"נ שם. ואפ"ל דע"כ לא כ' התו' והר"נ כן אלא במצה ומרור דהוי מבשא"מ וא"מ זא"ז רק מחמת חוזק המרירות כמש"ל אם כן בבלע ולא לעסו ל"ש חוזק המרירות והחוש יעיד ע"ז אם כן אינו מבטל טעם המצה בבלע אבל מין במינו או למ"ד נ"ט ברוב לאו דאורייתא אפשר דגם בבלע בשעת הבליעה מבטל טעם א' לחבירו כי בודאי אף בבלע מרגיש טעם דאל"ה בודאי הו"ל שלא כד"א אע"כ מרגיש טעם אם כן מבטל טעם א' לחבירו רק במבשא"מ דכתבנו דהטעם דחוזק המרירות מבטל ל"ש בבלע כי בבלע אין חוזק המרירות כנלע"ד.
וצ"ע שלא ביארו לנו הראשוני' והר"מ דינים אלו בפירוש אם אוכל מ"ע עם דבר הרשות במינו או שלא במינו מה דינם וצ"ע כעת. ונלע"ד דדוקא במצות עשה אבל אם אוכל איסור עם דבר הרשות ודאי איסורא איכא אפילו עם דבר מר וע"כ ל"א הכא דמבטלין איסורין זא"ז היינו לענין מלקות אבל איסורא איכא ובפרט במבשא"מ אף בחוזק המרירות מכל מקום א"מ את האיסור עיין היטב ותבין. ואיני מבין מה שאומרים העולם בשם הגאונים ר' יונתן ור' יצחק הורוויץ הקושיא של התוס' קידושין דידחה עשה דמצה ל"ת דחדש והקשו הא בימי אבלו של מרע"ה נשתכחו השיעורין ודלמא אכל יותר מכשיעור ותירצו דאכל [עם] מרור ועל הכשיעור א"מ המרור למצה דמצות א"מ זא"ז. אך על יותר מכשיעור המרור מבטל והדברים מפורסמים. ובאמת לא מצינו שבאיסור יבטל המרור מחמת חוזק המרירות ובמק"א פלפלתי בדבריהם ולא באתי כאן רק למזכרת.
והנה נרא' מד' הרהמ"ח מדסתם דזמן אכילת הפסח כל הלילה וכ"ד הר"מ פ"ח שכתב ודין תורה שיאכל כל הלילה אבל דעת התוס' שפסקו כראב"ע דמה"ת אינו נאכל הפסח אלא עד חצות וע"ש במ"ל והדברים ארוכים בראשונים אבל מדרבנן אינו נאכל אלא עד חצות הלילה ככל הקדשים עיין ר"מ כאן ואפילו לא אכל עד חצות בודאי לא יאכל אח"כ כי חכמינו זכרונם לברכה עקרו כ"פ מ"ע בשוא"ת מפני סייג ופשוט.
וער"מ שם על איזה בשר נימנין על הפסח לצאת י"ח נימנין על המוח שבראש אבל לא על המוח שבקוליות דא"א להוציא המוח בלא שבירת העצם וכו' וגידין הרכין שסופן להקשות אף על פי שהם רכים עתה מכל מקום א"י בהם וע"ש בר"מ וראב"ד וסוגיא דכל הנאכל ויש הרבה להאריך אך לבאר כל פרט צריך חיבור מיוחד על כל מצוה ואני ל"ב רק כעורר ומ"ש הרהמ"ח שלא לצאת מן החבורה ע' מצוה ט"ו ב"ה:
מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים