מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםפסח — פרק י׳
אכללי הגעלת כלים / הכשרת כלים
אצוותה התורה שאם ישראל ירצו להשתמש בכלי אכילה של גויים שהשתמשו בהם בטרף, יכשירו אותם כדרך שימושם האסור, שנאמר (במדבר לא, כג): "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ… וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם". למדו מכאן חכמים, שהכשרת הכלים היא כדרך שימושם, אם השתמשו באוּר (באש) – ההכשרה בליבון באוּר. אם השתמשו במים רותחים – ההכשרה בהגעלה במים רותחים, ואם השתמשו בצונן – ההכשרה בשטיפה במים צוננים (ע"ז עד, ב; עו, ב). הרי ששלושה סוגי הכשרה ישנם: ליבון, הגעלה והדחה.
אביארו חכמים, שכאשר מבשלים מאכל טרף בכלי, טעמו נבלע בדפנות, ואם יבשלו בו אח"כ מאכל כשר, טעם הטרף יצא מדפנות הסיר וייכנס למאכל הכשר ויאסור אותו. וכדי להוציא את הטעם שנבלע בדפנות צריך להכשיר את הכלי כדרך שבלע, וזה הכלל המפורסם: 'כבולעו כך פולטו' (פסחים ל, ב). וצריך לבאר, שבכל עת שדיברו חכמים על טעמים שבלועים בכלי התכוונו גם לטעמים שנדבקו לדפנותיו בכוח הבישול או האש. שכן רק לפני כמאתיים שנה נמצאה השיטה לייצר סבון, שעל ידו ניתן לנקות היטב את הכלים. לפני כן, גם כשהשתדלו לנקות את הכלים, ואף נעזרו בחומרים כאפר ובורית שפעולתם דומה במקצת לפעולת הסבון, כמעט תמיד נותרו דבוקים לדפנותיהם שיירים שומניים מהמאכל הקודם. בנוסף לכך, כיוון שבדרך כלל הדפנות היו יותר מחוספסות, דבקו בהן יותר טעמים מאשר בימינו. נמצא אם כן שהוראת המצווה, להכשיר את הכלים כדרך בליעתם, מכוּונת לטעמים שנדבקו ונבלעו בדפנות הכלים (כמבואר בהרחבה בפנה"ל כשרות לב, 1).
אכדין הכשרת כלים משימוש באיסור כן דין הכשרת כלי חמץ לפסח, כדרך שהשתמשו בהם בחמץ – צריך להכשירם לפסח. ואם לא מעוניינים להכשירם לפסח, צריך לנקותם ניקוי רגיל ולהצניעם במקום סגור, כדי שלא יטעו להשתמש בהם בפסח (שו"ע או"ח תנא, א, ועי' לעיל ו, ד, שאין למוכרם).
בכללי הגעלת כלים / בין הגעלה לליבון חמור
בנחזור לבאר את הכלל: 'כבולעו כך פולטו' (פסחים ל, ב). כלי שהשתמשו בו במאכלים שאינם חמים, כיוון ששיירי המאכל נדבקים לכלי ברפיון, ניתן להסירם בקלות על ידי שטיפה במים צוננים, וזוהי הדחה. אבל אם השימוש היה על ידי נוזלים חמים, כגון סיר שבישלו בו תבשיל חמץ, וכן מצקות וכפות שהוכנסו לסיר שבישלו בו חמץ, הטעמים שבמאכל נדבקים ונבלעים בכלי, ורק על ידי מים רותחים אפשר להפליטם, וזוהי הגעלה.
בואם השימוש היה באוּר, היינו על האש, כגון שיפודים או תבניות שאפו עליהם לחמים, כיוון שאין שם נוזלים שמרככים את הידבקות המאכלים בדפנות, הטעמים נבלעים בכלי בכוח חזק, ולכן אין בכוחם של המים הרותחים לפולטם מדפנות הכלי, אלא צריך להכשירם כדרך שבלעו – באוּר, כלומר בליבון.
בצריך להוסיף, שבליעה באוּר מתקיימת דווקא כאשר המאכל על האש, כגון שחותכים בסכין מאפה שעומד על האש, אבל אם הורידו את המאפה מן האש, וחתכו אותו בסכין, למרות שהמאפה יבש, כיוון שכבר אינו על האש, בליעת הסכין נחשבת בליעה קלה, והכשרתו בהגעלה (או"ה הארוך נח, כז; ערך השולחן צד, יג).
בלפני הכשרה בהגעלה צריך לנקות את הכלים, שכן אין בכוחם של המים הרותחים להסיר את כל שיירי המאכלים שנדבקו לדפנות. אבל לגבי ליבון נחלקו הראשונים: יש אומרים שגם לפני ליבון צריך לנקות את הכלים, מפני שאין בכוח האש להסיר את כל מה שדבק בדפנות. ויש אומרים, שיש בכוח האש לכלות את כל מה שדבק בכלי, ולכן אין צריך לנקות כלים שעומדים להכשירם בליבון, וכן נפסק להלכה.
גכללי הגעלת כלים / הכשרה לפסח
גמה שלמדנו שכלי שבלע באוּר צריך הכשרה באוּר הוא כאשר הבליעה היתה של דבר איסור. כגון שיפוד שצלו בו בשר טרף, שהואיל ובלע טעם איסור באוּר, הכשרתו בליבון. אבל אם בעת הבליעה הבשר היה כשר, ורק אח"כ הפך להיות אסור, אפשר להכשירו בהגעלה. לפיכך, שיפוד שצלו בו בשר קרבן, לאחר שעבר יום, בשר הקרבן הופך להיות 'נותר' ואסור באכילה, וגם הטעם הבלוע בשיפוד הופך להיות 'נותר', ולכן אסור להשתמש בשיפוד בלא הכשרה.
גאבל כיוון שבעת שנבלע טעם הבשר בשיפוד, הבשר היה מותר באכילה, אין צורך ללבנו אלא די להכשירו בהגעלה במים רותחים. וזאת משום שההגעלה מוציאה כמעט את כל הטעמים, ומה שאינו יוצא אינו אלא טעם קלוש, וכאשר הבליעה היתה באיסור, צריך להוציא גם טעם קלוש זה, אבל כאשר תחילת הבליעה היתה בהיתר, די בהוצאת עיקר הטעם על ידי הגעלה (ע"ז עו, א; רמב"ן וריטב"א שם).
גלגבי חמץ נחלקו גדולי הראשונים: יש אומרים שבליעת החמץ במשך כל השנה נחשבת לבליעת היתר, שהרי מותר בכל השנה לאכול חמץ, וממילא אין דין הכשרה בליבון לפסח, כי גם כלים ששימושם באוּר, כדוגמת שיפודים ותבניות, אפשר להכשיר לפסח בהגעלה. ויש אומרים, שהחמץ נקרא איסור, ואף שבמשך השנה מותר לאוכלו לכתחילה, לגבי פסח החמץ נחשב תמיד לאיסור, שגם מאכל שהחמיץ לפני פסח שם חמץ עליו ואסור לאוכלו בפסח. ולכן צריך להכשיר שיפודים ותבניות בליבון. וכן נפסק להלכה (שו"ע או"ח תנא, ד). אמנם כשיש סיבות נוספות להקל, סומכים על שיטת המקילים (משנה ברורה תנא, כח).
דכללי הגעלת כלים / ההבדל בין בליעה באוּר לנוזלים, ודין מחבת
דכפי שלמדנו (בהלכה ב) ההבדל בין סירים שנועדו לבישול והכשרתם בהגעלה במים רותחים, ובין תבניות ושיפודים שנועדו לאפייה וצלייה שהכשרתם בליבון – שהבליעה בדרך בישול היא בליעה רכה, ואילו הבליעה באוּר היא בליעה קשה. וזאת משום שמגמת הבישול לערב את הנוזלים שבתבשיל כדי להטעימו ולרככו, וכיוון שהבישול מבוסס על נוזלים – בליעתו רכה. לעומת זאת, מגמת האפייה והצלייה למעט את הנוזלים שבמאכלים ולהקשותם, ולכן בליעתם קשה.
דגם אם קרה שהתבשיל שבישלו בסיר נשרף, הכשרת הסיר בהגעלה, הואיל ותחילת בליעתו היתה על ידי נוזלים. ועוד, שהולכים אחר המגמה הכללית של הכלי, שנועד לבישול ולא לאפייה (רא"ש).
דלפי זה הכשרת מחבת בהגעלה, שכן השמן שמניחים במחבת נועד להוסיף לחלוחית במאכל. וזה ההבדל בין אפייה לטיגון, שהאפייה מייבשת את המאפה ואילו הטיגון מלחלח את המאכל. כך סוברים רוב הראשונים (רא"ש, ראבי"ה, מרדכי ושערי דורא).
דויש אומרים, שהואיל ורגילים לטגן במחבת במעט שמן, פעמים רבות קורה שהשמן נגמר והבליעה הופכת להיות יבשה באוּר. ועוד, שלפעמים מתחילה יש מקומות במחבת שאין בהן שמן, והבליעה שם באוּר. לכן דינה של המחבת כתבנית, והכשרתה בליבון (רשב"א ורבנו יואל).
דלמעשה, אפשר להכשיר מחבת לפסח בהגעלה, ולכתחילה טוב להכשירה בליבון קל, שהוא כדוגמת שימושה בכל השנה. וכך גם נוח להכשירה, שכן מדובר בחימום המחבת כשהיא ריקה עד שתגיע לחום של ליבון קל (כמבואר בהלכה הבאה. על מחבת טפלון להלן ט).
הכללי הגעלת כלים / ליבון
האמרו חכמים שליבון הוא הכנסת הכלי לאש עד 'שישיר קליפתו' (בבלי ע"ז עו א), או עד שיצאו מהכלי ניצוצות (ירושלמי ע"ז ה, טו). כיוון שבדרך כלל הברזל עצמו אינו מתקלף ואינו מוציא ניצוצות באש, נראה שכוונת חכמים שהליבון יגרום למאכלים הדבוקים לכלי להתקלף ממנו או שניצוצות מהם ינתזו.
הרבים סוברים שחום הליבון צריך להיות מסוגל לשרוף ולהבעיר כל מאכל שיכול להידבק לכלי עד שיצא כניצוצות, וזאת למרות שהאש שעליה צלו או אפו את החמץ לא הגיעה לחום כזה (פמ"ג). חום זה הוא כ-350 מעלות עד כ-400 מעלות.
הויש מקילים וסוברים שהכלל 'כבולעו כך פולטו' חל גם על חום האש, שבאותה האש שבה הכלי בלע את טעם האיסור או החמץ צריך להכשירו. שאם למשל בלע בחום של 200 מעלות – יוכשר ב-200 מעלות. לפי דעתם, תבנית שבלעה איסור בחום התנור, אפשר להכשיר בחומו של אותו התנור. למעשה, המנהג הרווח כדעת המחמירים, ובשעת הצורך אפשר להקל. לפיכך, כאשר יש צורך בכלי ואם ינהגו כשיטה המחמירה הוא עלול להתקלקל, אפשר לסמוך על דעת המקילים.
העוד יש ליבון קל, והוא חימום הכלי באש עד שאם יניחו קש על צידו השני – ייחרך, או אם ימתחו חוט דק על דופן הכלי – ייחרך ויקרע מרוב החום. ליבון קל אינו מועיל לכלי שצריך ליבון רגיל, אולם הוא מועיל להפליט את הטעם הבלוע בכלי יותר מהגעלה, והוא גם שורף מקצת מהטעם שבלוע ודבוק בכלי. וכאשר יש ספק אם הכלי צריך ליבון, אפשר להסתפק בליבון קל. ניתן לבצע ליבון קל על ידי הכנסת הכלי לתוך תנור אפייה ולחממו שם על החום הגבוה כחצי שעה.
וכללי הגעלת כלים / כללי ההגעלה
וכפי שלמדנו, כלים שהשתמשו בהם בדרך בישול, צריכים הכשרה בהגעלה, אלא שיש דרגות בחום הבישול, והכלל הוא: 'כבולעו כך פולטו':
וכלי ראשון שעל האש: זו דרגת הבישול החזקה, וכדרך שימושו בחמץ כך הכשרתו – במים רותחים בכלי ראשון שעל האש. ואף אם בעת השימוש בחמץ המים שבכלי הראשון שעל האש לא רתחו, בהכשרה צריך שהמים ירתחו, שכן לא ניתן להעריך את מידת החום שבה הכלי בלע, וכדי לצאת מהספק צריך להגעילו במים רותחים.
וכלי ראשון שאינו על האש: כלי שהתחמם על האש ואח"כ הוסר מהאש או שכיבו את האש שתחתיו – בכוחו לבשל מעט. לפיכך, אפשר להכשיר כלים שנאסרו בכך – בכלי ראשון שאינו על האש שהמים שבתוכו עדיין חמים מאוד.
ועירוי מכלי ראשון: בכוחו לבשל 'כדי קליפה', ואף הכשרת כלים שנאסרו בכך, בעירוי רותחים מכלי ראשון.
וכלי שני: אם עירו את התבשיל שהתבשל על האש לכלי אחר, הכלי האחר נקרא כלי שני. נחלקו הפוסקים אם צריך להכשיר כלים שהוכנסו לתוכו, ולמעשה נפסק שצריך להכשירם בהגעלה בכלי שני (שו"ע או"ח תנא, ה).
וואף בכלי שלישי והלאה, יש מחמירים שכל זמן שחום התבשיל כחום שהיד סולדת בו, הכלי שהוכנס לתוכו צריך הכשרה. ואף שרוב הפוסקים מקילים וסוברים שדי להכשירם בהדחה, משום חומרת חמץ לכתחילה נוהגים להכשירם בהגעלה (שועה"ר תנא, לד). כאשר השימוש היה בחום שאין היד סולדת בו, פחות מ-45 מעלות, אפילו בכלי ראשון, אין צריך הגעלה אלא הדחה בלבד. לכתחילה, רבים נוהגים להכשיר את כל הכלים שהשתמשו בהם במאכלי חמץ חמים – בכלי ראשון שעל האש, למרות שבפועל השתמשו בהם רק בעירוי או כלי שני, משום שחוששים שמא השתמשו בהם פעם בכלי ראשון ושכחו (עי' רמ"א תנא, ו; כה"ח קז). אולם כאשר ברור מה רמת השימוש האסור, אין צורך להכשיר את הכלי ברמה גבוהה יותר.
זכללי הגעלת כלים / אם הולכים אחר הבליעה החמורה או רוב תשמישו
זפעמים רבות משתמשים בכלי אחד בדרגות שונות של חומרה, ואזי השאלה כיצד צריכים להכשירו. יש מחמירים וסוברים שהכשרת כל כלי צריכה להיות כפי תשמישו החמור, שאם פעם אחת השתמשו בו באוּר, למרות שברוב הפעמים השתמשו בו ברותחים, הכשרתו בליבון. וכן כלי שפעם אחת השתמשו בו ברותחים וברוב המקרים בצונן, צריך הכשרה בהגעלה. שאם לא כן, הכלי יוכשר רק מרוב תשמישו ולא מתשמישו החמור (שאילתות, ראבי"ה, מרדכי, או"ה הארוך).
זמנגד, רבים מקילים וסוברים שחובת ההכשרה תלויה בדרך שימושו של אותו כלי. לפיכך, אם רוב שימושו של הכלי ברותחים ורק לעיתים באוּר, הכשרתו בהגעלה. ואם רוב שימושו בצוננים ולעיתים ברותחים, הכשרתו בהדחה (ר"ת, רמב"ן, רשב"א, ר"ן, שו"ע או"ח תנא, ו). ולכאורה קשה, איך ההכשרה כפי רוב תשמישו תכשיר את הכלי מהטעמים שבלע בעת השימוש החמור? אלא שאחר עשרים וארבע שעות, הטעמים שבלועים ודבוקים בכלים נפגמים, וממילא אינם יכולים יותר לאסור את המאכלים שיבואו עמם במגע (כפי שיבואר בהלכה הבאה), ולכן חובת ההכשרה היא כפי רוב תשמישו של הכלי (רשב"א, רמ"ע מפאנו).
זלמעשה, לכתחילה נוהגים להחמיר להכשיר כל כלי כפי תשמישו החמור, ובשעת הצורך, מקילים להכשירו כפי רוב תשמישו. וכאשר יש חשש שההכשרה כפי תשמישו החמור תפגע בכלי, כגון כלי שמיעוט תשמישו באוּר והוא עלול להינזק בליבון, לכתחילה אפשר להכשירו בהגעלה כפי רוב תשמישו.
חכללי הגעלת כלים / מאכלים שבושלו בכלים שלא הוכשרו
חטעה ובישל בפסח בכלי חמץ שלא עבר הכשרה לפסח, אם לא עברה יממה מאז שבישלו בו חמץ, התבשיל אסור בפסח וצריך לבערו. ואם עברה יממה, בדיעבד התבשיל כשר, שכן ישנו כלל שנותן טעם לפגם אינו אוסר, ולאחר יממה (24 שעות), הטעם הבלוע ודבוק בכלים נפגם, וממילא טעם החמץ הפגום אינו אוסר את התבשיל (שו"ע יו"ד קג, ה; או"ח תמז, י).
חואם זה שבישל בכלי החמץ ידע שהוא לא הוכשר ובכל זאת עבר ובישל בו לפסח, גם אם עברה יממה מאז שבישלו בו חמץ, הואיל ועבר ובישל בכלי חמץ שלא הוכשר, קנסו חכמים ואסרו את התבשיל עליו ועל כל מי שבישל עבורם. ולאחרים שלא התכוון לבשל עבורם, מותר לאכול ממנו, הואיל ובפועל אין בו טעם חמץ שאוסרו.
חויש מחמירים וסוברים, שגם אם בישלו בפסח בשגגה בסיר החמץ, ואף עברה יממה מאז שבישלו בו חמץ, התבשיל אסור, מפני שדין חמץ בפסח חמור משאר איסורים, שכשם שאפילו כלשהו ממנו אוסר, כך גם טעם פגום שלו אוסר (רמ"א; לעיל ז, ה, 5).
טכללי הגעלת כלים / ניקוי הכלים והכנתם להגעלה
טצריך לנקות את הכלי לפני הכשרתו בהגעלה, מפני שהמים הרותחים מוציאים את הטעמים הבלועים והדבוקים בכלי, אבל אינם מנקים את הכלי מכל שיירי המאכלים שדבוקים בו. והמכשיר כלי בהגעלה בלא שניקה אותו תחילה, צריך לנקות אותו ולחזור להגעילו (שו"ע או"ח תנא, ג).
טכלי שיש בו חריצים שקשה להוציא מתוכם את שיירי המזון, צריך לנקותו עם הרבה סבון, עד שיהיה ברור ששיירי המזון ששם אינם ראויים למאכל כלב, ואח"כ להגעיל את הכלי. כמו כן סיר שיש לו ידיות, יש לנקות סביבן עם הרבה סבון, כדי ששיירי המאכלים שאולי נותרו שם ייפגמו לגמרי.
טגם את ידיות הכלים צריך להכשיר, מפני שבכלי מתכות, כאשר גוף הכלי מתחמם – נמשך החום גם לידיותיו, ואם הגיעו לחום שהיד סולדת ממנו, נחשב כל הכלי כולל ידיותיו ככלי שהשתמשו בו באיסור, וכולו צריך הכשר. אמנם את הידיות אפשר להכשיר בעירוי מכלי ראשון, מפני ששימושן ובליעתן אינה כחומרת כלי ראשון שעל האש (רמ"א או"ח תנא, יב). גם ידיות של כלי עץ צריך להכשיר, ואף שאינן מתחממות כל כך, פעמים שהתבשיל גולש או ניתז על ידיות הכלים וטעמו נבלע ונדבק בהן. לפיכך צריך להגעיל את הכלי ואת ידיותיו (שו"ע או"ח תנא, יב; משנה ברורה תנא, סח).
טכלים שעלולים להינזק בהכשרה, אין להכשיר. וזו הסיבה שאין אפשרות להכשיר כלי חרס, שהואיל והחרס בולע טעם רב, ההגעלה אינה יכולה להפליט את כל הטעם שבלע. ואמנם ליבון יכול היה להכשיר כלי חרס, שכן הליבון שורף את כל הטעמים שהכלי בלע, אולם כיוון שהליבון עלול לבקע את כלי החרס, יש חשש שלא ילבנו אותו כראוי, ולכן הלכה קבועה היא שאין אפשרות להכשיר כלי חרס. ורק על ידי השלכתו לכבשן האש אפשר להכשירו, משום שבכבשן האש כבר לא ניתן לחוס על כלי החרס, כי האש החזקה בוערת שם בכל עוצמתה, ואזי אם הכלי ישרוד, הרי הוא כאילו נוצר מחדש (שו"ע או"ח תנא, א; משנה ברורה תנא, יג-יד).
טוכן תבניות אפייה, מחבת טפלון וסירי פלא (לעוגות), כיוון שבליעתם באוּר, לא ניתן להכשירם, שכן המנהג הרווח הוא כדעה המחמירה (בהלכה ה), שדורשת להכשירם בחום של כ-350-400 מעלות, ובחום זה הם עלולים להתעקם עד שאנשים יעדיפו לזורקם. אמנם כפי שלמדנו (שם), בשעת הצורך אפשר לסמוך על הדעה המקילה, שניתן להכשיר כלים שהשתמשו בהם באוּר באותו החום שבו אפו או צלו בהם, ובחום זה לא יתקלקלו.
יכללי הגעלת כלים / המתנה עשרים וארבע שעות לפני ההגעלה
ינוהגים שלא להגעיל כלים בני יומם, היינו בתוך עשרים וארבע שעות מאז שהשתמשו בהם באיסור. מפני שבמשך יממה הטעם הבלוע ודבוק בכלי עדיין משובח, ואם לא יהיה במים של ההגעלה פי שישים יותר מעובי דפנות הכלי, מי-ההגעלה עלולים לקבל את טעם האיסור ולחזור להדביקו ולהבליעו בדפנות הכלי, ונמצא שההגעלה לא הועילה. אבל לאחר יממה, הטעם שנבלע ונדבק בכלי נפגם, ואזי גם אם לא יהיה במי-ההגעלה פי שישים כנגד הכלי, הכלי הוכשר, מפני שאז הכלי פולט למים טעם פגום, ואף אם יחזור ויבלע ממנו, אינו נאסר. שכן רק אם הטעם שנבלע בתחילה היה משובח הכלי נאסר, ואז איסורו נמשך גם אחר שהטעם שנבלע בו נפגם, אבל אם בעת שהטעם נבלע ונדבק בכלי היה הטעם פגום – הכלי אינו נאסר.
יעוד יש לחשוש שאם יגעילו באותם המים כלים בשריים וחלביים, יפלטו למי-ההגעלה טעם טוב של בשר וטעם טוב של חלב, ואם לא יהיה במי-ההגעלה פי שישים יותר מאחד מהם, הטעמים לא יתבטלו בשישים ויתערבו זה בזה ויאסרו את מי-ההגעלה ואת הכלים שיגעילו בהם, מפני שיבלעו טעם בשר וחלב ביחד. אבל אחר יממה, טעמי הבשר והחלב שייפלטו מהכלים יהיו פגומים ולא יאסרו את מי-ההגעלה והכלים, מפני שנותן טעם לפגם מותר (שו"ע או"ח תנב, ב, משנה ברורה שם).
יבמקומות הגעלה ציבוריים נוהגים שלא לסמוך על האנשים שישהו את כליהם יממה לפני ההגעלה, וכדי להימנע מתקלות, מוסיפים למי-ההגעלה סבון נוזלי, ועל ידי כך כל טעם שייפלט מהכלים מיד ייפגם, ואף אם יחזור ויבלע בכלים, כיוון שהוא פגום, אינו אוסר את הכלים.
ימצד הדין, אפשר להגעיל כלי מתכת וזכוכית שניקו עם סבון בלא להמתין יממה, הואיל ואינם פולטים טעם. אבל לכתחילה גם בכלי זכוכית ומתכת נוהגים כמו בכלי עץ להמתין יממה או להוסיף סבון נוזלי.
יאכללי הגעלת כלים / הגעלת הכלים בפועל
יאאפשר להשתמש לצורך ההגעלה בכל אחד מסירי המטבח ובלבד שיהיה נקי. מי ההגעלה צריכים להיות רותחים.
יאמשהים את כל הכלי בתוך המים למשך כשלוש שניות. לכתחילה נוהגים לשטוף את הכלים במים קרים מיד לאחר ההגעלה, אבל אין זה מעכב (שו"ע או"ח תנב, ז; משנה ברורה תנב, לד). ולכן כאשר קשה לבצע את השטיפה במים קרים – אין חובה לטרוח על כך.
יאלפעמים הכנסת הכלים מקררת מעט את המים עד שהם מפסיקים לרתוח, ואזי יש להשהות את הכלים במים עד שיחזרו לרתוח. המכניס שני כלים בבת אחת למים הרותחים, צריך לנערם מעט כדי שהמים הרותחים יכנסו ביניהם (עפ"י שו"ע או"ח תנב, ג-ד).
יאכלי שלא ניתן להכניס את כולו למים, אפשר להגעיל תחילה את חציו האחד ואח"כ את חציו האחר (שו"ע או"ח תנא, יא).
יארבים נוהגים לכתחילה להגעיל במים רותחים גם כלים שהשתמשו בהם בעירוי או בכלי שני (עי' לעיל הלכה ו).
יאלסיכום, כך הוא סדר ההגעלה: מנקים את הכלי, מרתיחים מים בכלי גדול ונקי, מכניסים את כל הכלי שצריך הגעלה לתוך המים הרותחים למשך כשלוש שניות, ובכך הכלי מוכשר. נוהגים להוסיף מי סבון למי ההגעלה או להמתין יממה בין השימוש בחמץ או באיסור להגעלה, ובכלים שאינם נקיים חובה לעשות כן. לכתחילה, שוטפים את הכלי במים קרים אחר ההגעלה.
יבכללי הגעלת כלים / הגעלת סירים
יבהגעלת סיר צריכה להתבצע בתוך כלי גדול שניתן להכניס את כולו לתוכו. ואין להסתפק בהרתחת המים בתוך הסיר, מפני שמסתבר שבמשך השנה התבשיל גלש או ניתז על שפת הכלי, ואזי טעם החמץ נבלע ונדבק גם בשפתו העליונה של הסיר, ושפת הסיר אינה מוכשרת על ידי הרתחת המים בתוך הסיר.
יבכשאין כלי גדול שניתן להגעיל בתוכו את הסיר, יש למלא את הסיר שרוצים להכשיר במים ולהרתיחם, ובמקביל להרתיח מים בתוך כלי קטן, וכשהמים שבתוך הסיר ירתחו, יכניסו לתוכם את הכלי הקטן, והוא יגרום לכך שמים רבים יצאו ויישפכו על כל צידי הסיר ויגעילו את שפתו (עי' ע"ז עו, א; ועי' שו"ע או"ח תנב, ו).
יבכאשר ניתן לפרק את הידיות של הסירים, יש מהדרים לפרקן ולנקותן. במקום זאת אפשר לנקות סביבן עם הרבה סבון, עד שיהיה ברור שהטעם שאולי נמצא בחריצים נפגם, ואח"כ להגעיל את הסיר (לעיל י).
יבסירים שיש בשוליהם קפל מתכת, אינם צריכים טיפול מיוחד.
יגכללי הגעלת כלים / בליעה בכבוש והכשרתה
יגכלים שהניחו בהם דברי חמץ קרים, הכשרתם בהדחה, היינו שטיפה. לדוגמא, כוסות ששתו בהן בירה, שכידוע היא חמץ, הכשרתן בשטיפה. מפני שכל זמן שהחמץ אינו חם בחום שהיד סולדת ממנו, שייריו נדבקים לכלי בריפיון, וניתן להסירם על ידי שטיפה. קל וחומר שקערות וצלחות שהניחו בהן עוגיות חמץ, הכשרתן בניקוי, מפני שבנוסף לכך שאינן חמות, הן גם יבשות, ובלא לחות הטעם אינו נדבק לכלי, ורק צריך להסיר את הפירורים שאולי נותרו בהן.
יגאבל אם השאירו את הבירה בכוס למשך יממה (24 שעות), לדעת רבים הרי זו כבישה. שכן אמרו חכמים: 'כבוש כמבושל', כלומר, כבישה מכניסה טעמים במאכלים כמו בישול, ולדעת רבים היא מכניסה טעמים גם בכלים (פנה"ל כשרות לה, ט), ולכן אסור להשתמש בפסח בכלים ששהתה בהם בירה במשך יממה.
יגעל ידי הגעלה במים רותחים ברור שאפשר להכשיר כלים אלו, שאם הגעלה מועילה לכלים ששימשו לבישול, קל וחומר שתועיל לכלים ששימשו לכבישה. וכיוון שבליעה בכבישה היא בליעה קלה יותר, אפשר גם להכשיר כלים אלו בהשריה של שלוש יממות במים. כלומר, בהשריית הכלי במים למשך יממה, החלפת המים והשרייתו שוב למשך יממה, ושוב החלפת המים והשרייתו בהם למשך יממה. אמנם בדרך כלל מהר וקל להכשיר את הכלים בהגעלה במים רותחים, אבל כלים שעלולים להיפגם במים רותחים מכשירים באופן זה.
יגמשקה חריף כוויסקי, לדעת כמה פוסקים, כבר בשמונה עשרה דקות פועל פעולה של כבישה, ומבליע את טעמי הוויסקי בכלי. והרוצה להשתמש בכלי זה בפסח, צריך להכשירו בהגעלה או בהשריה של שלוש יממות במים.