שאילתא זו נשנית בפרשה תצוה. ובכת"י היא כתובה שם. ולא כאן. ובפי' כת"י היא בשני המקומות כמו לפנינו. והנה היא רשומה בפ' בהעלותך וסמוכה לפרשה זו בשביל לשון בהעלותך את הנרות והדרש שתהא שלהבת עולה מאליה כו' כמבואר בסמוך. אבל א"כ השאילתא הסמוכה לזה אינה במקומה שאין לה שייכות כי אם לפ' נשא. וגם בערוך ערך גח הובאת בשם שאילתא דפ' נשא. ע"כ העיקר דשני השאילתות מקומם בפ' נשא. וסמוכה לפ' סוטה דהבעל מקפיד ומקנא לה. ולזה סמך רבינו הא דאל יטיל אימה יתירה בתוך ביתו. וע' שלהי גיטין כשם שדעות במאכל כו' וזו היא מדת פפוס ב"י שהיה נועל בפניה ויוצא. ופרש"י ומדה שאינה הוגנת היא שמתוך כך איבה נכנסת ומזנה תחתיו. וע' ירו' סוטה וברמב"ם שלהי ה' סוטה שלא יקנא כו' ולא יטיל עלי' אימה כו' הרי דסמוכים לעד לעולם שני ענינים אלו. והנה פירשנוה בס"ד בפ' תצוה. וגם פה נעיר על איזה דברים ונשנה פרק זה בס"ד:
לאדלוקי שרגא ליקרא דשבתא. בפ' תצוה ביארנו דרבינו בשיטת בה"ג קאי דהדלקת הנר קבלת שבת היא. והראינו המקור לזה מהא דאמר עולא המדליק צריך שידליק ברוב היוצא. והטעם מבואר בספ"א שמא יכבה וידליק אח"כ ואי איתא דלא הוי בזה קבלת שבת מאי איכפת לן. איברא עיקר דינו של בה"ג אינו אלא למאי דס"ל דיש תוספת מה"ת וא"כ מהני קבלה וממילא אמרינן בהדלקת הנר לשבת הוא קבלה. אבל לשיטת הרי"ף ורמב"ם דלית להו תוספת שבת כלל כאשר יבואר בסי' קס"ז בעזרו ית"ש. ממילא א"א לומר שיהא הדלקת הנרות קבלה לאסור במלאכה. ומש"ה לא הזכירו זה הדין. וכ"כ הה"מ שלהי ה' חנוכה בפי' לענין הדלקת נר שבת בזה"ל ולא מצאתי בדברי רבינו קבלה אוסרת בע"ש ואף לא תוספת כו'. וא"כ צריך באור הא דהרמב"ם הביא הא דעולא בה' שבת פ"ה כ"ה. ונראה דיש להרמב"ם כוונה אחרת בהא דעולא דבהא דתנן פתילת הבגד שקיפלה ולא הבהבה ר"א טמאה היא ואין מדליקין בה ר"ע אומר טהור' היא ומדליקין בה ומפרש הש"ס פלוגתא דהדלקה בשבת שאחר יו"ט ובשלש ע"ש מצומצמות וכ"ע ס"ל מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים וכדעולא דא' צריך שידליק ברוב היוצא. והרמב"ם בפי' המשניות במקום הא דעולא כ' בזה"ל. ויש לנו עיקר אחר כי הדלקת הנר בשבתות ויו"ט צריך קודם שידליקם להבהב קצתם ר"ל מן הפתילות ואז ידליק אותם כי בזה ההבהבה יאירו הנרות יותר כו'. ולכאורה תמוה. דטעם הבהוב הפתילות הוא אוקימתא דרבא ולא משום יו"ט. וגם פליגי בזה ר"ע ור"א. אלא ס"ל להרמב"ם דהא דעולא ג"כ אינו שמא יכבה אלא משום דמיירי בפתילה שאינה מהובהבת כדתנן וכ"ע ס"ל דבלא רוב היוצא אינה מאירה כ"כ. אבל אי הוי מהובהבת א"צ להדליק ברוב היוצא ובזה יתבאר הסוגיא יפה דרש"י פי' במשנה דהא דר"א סובר קיפול אינו מועיל היינו משום שלא הובהבה. הרי מפרש דמשום טומאה נקיט הכי ובמהובהבת מודה ר"א. וקשה. לי א"כ לימא דפליגי ר"א ור"ע לענין הדלקת שבת בתקוני מנא ביו"ט שהרי מיירי ביו"ט שחל בע"ש. ולר"א דקפול אינו מועיל נעשה בזה שמדליק ביו"ט כלי ואסור ולר"ע קפול מועיל ונעשה אתמול פתילה ושרי ביו"ט. ועוד יש להקשות דכמו לר"ע דס"ל קפול מועיל הוא אפי' יותר משלש ע"ש מצומצמות כמבואר בגמרא ה"נ לר"א כשהובהבה. וא"כ ה"ה כשהחל להדליקה. ואפי' יותר משלש על שלש מצומצמות ר"א מודה דנעשית פתילה. וא"כ מאי אירי' שלש ע"ש מצומצמות אפי' יותר נמי אסור משום נולד. וידעתי שאפשר ליישב אבל כ"ז אינו קשה אלא לפרש"י דהבהבה גורם לבטלה מבגד לכ"ע. איברא לפי דברינו י"ל דהא דתנן ולא הובהבה לא משום טומאה נקיט לה דמאן דס"ל קפול אינו מועיל אפי' הבהבה והחל להדליקה לא בטלה מתורת בגד ומיושב הכל. ולא תנן ולא הבהבה אלא משום איסור הדלקה דאלו הובהבה לא בעינן שיהא ברוב היוצא אבל לא הובהבה בעינן כדעולא. ופליגי סוגי' זו בטעמא דעולא עם סוגי' דספ"א הנ"ל. ולפי זה צ"ל אוקימתא דרבא דר"א ור"ע פליגי אם מדליקין בפתילה שאינה מחורכת היינו אפי' אם נדלק ברוב היוצא. ובזה האופן פליג ר"ע דשרי אפי' אינה מחורכת. אבל אם לא הדליק ברוב היוצא לכ"ע בעינן חירוך. והיינו שנהגו העולם לחרך הפתילה. והתו' ורא"ש הקשו ע"ז המנהג ולדברינו מנהג ישראל תורת הרמב"ם היא וכדי שלא יהיו נצרכים ליזהר להדליק. ברוב היוצא. הא מיהא להרמב"ם יש טעם אחר בדעולא משום דסתם פתילה אינה מחורכת ולא משום קבלת שבת. עוד יש להוכיח שיטת רבינו ובה"ג דהדלקת נר הוי קבלה. מלשון המאמר הדלקת נר בשבת חובה רחיצת יו"ר ערבית רשות. ומ"ש דנקיט בהדלקת נר לשון בשבת וברחיצת יו"ר ערבית הא שניהם בערב שבת נעשין. אלא משום דהדלקת נר קובע לשבת. איברא להרמב"ם י"ל בא"א. דהדלקה מצוה שיעשה לכבוד שבת כמו בנר חנוכה. ואי הדליק שלא לכ"ש מחויב לכבותה ולחזור ולהדליקה לכ"ש. משא"כ רחיצת ידים ורגלים אינו כן מש"ה דייק בהדלקה לשון בשבת. אבל רבינו לא ס"ל הכי אלא בשבת גם כן אם היה דלוקה מע"ש שלא לכ"ש א"צ לכבות ולהדליק לכ"ש. וכאשר יבואר לפנינו באות ג' מחלוקת רבינו עם הרמב"ם בזה. ועתה לרבינו הדקדוק במקומו דהדלקה קובע לשבת: והנה ידוע הויות הראשוני' בהא דאיתא ס"פ במה מדליקין תקיעה שלישית להדליק את הנר ושוהה כדי לצלות דג קטן כו' והכי תדר"י שם הרי שאין הדלקת נר אוסר מלאכה. וע' בר"ן מה שיישב. ולי נראה דלהרי"ף ורמב"ם דס"ל ברומי' דהני סוגיות בתוספת שבת דמחלוקת תנאי היא כמש"כ באורך בסי' קי"ב בס"ד. ואם כן יש לומר דבהא גופא פליגי ר"י הנשיא עם ר"נ ותדר"י דר"י הנשיא א' שלישית לחלוץ תפילין. וממילא יהא רביעית להדליק את הנר כפרש"י ובזה יהיה מקבל שבת. ור"נ ותדר"י ס"ל שאין הדלקת הנר ק"ש ופסק הרמב"ם כוותייהו ע"פ פסק דמ"ק ד' ג' דאין לשבת תוספת וכמש"כ בסי' הנ"ל באורך. אבל רבינו ובה"ג דס"ל דיש תוספת לכ"ע. ס"ל דבהא גופא פליגי אי הדלקת הנר הוי ק"ש או לא. ולפי"ז הלכה כר"י הנשיא שהוא רבי דהלכה כמותו מחבירו וגם משמעות מנהג ישראל שהביאו בתו' מסוגיא דסנהדרין ס"פ ד' מיתות הכי. ובירושל' ב"מ ר"פ הפועלים אי' עד כדי שיצלה דג קטן וידליק את הנר וכ"ה בב"ר פע"ב. הרי דמנהג ישראל היה כך שהדלקת הנר מלאכה אחרונ' לא כתדר"י. וע' תענית דף כ"ה בבתו של רחב"ד שהיתה עציבה בי שימשי במה שנתחלף לה חומץ בשמן והדליקה. הרי שלא היתה רשאה עוד לחזור ולהדליק שמן כרבינו ובה"ג. ומכ"מ לא ק' משם לדעת' הרי"ף ורמב"ם דתנאי היא. וס"ל לרחב"ד הכי דיש תוספת לשבת וממילא הדלקת נר קבלה ואנן לא קיי"ל הכי:
מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים