ומאן דמבשל ביומא דשבתא או לקיט פירי אי בשוגג עבד לאורתא משתרי ליה למיכל מנהון כי נטר בכדי שיעשו כצ"ל. וכ"ה בכת"י ובה"ג פרק מי שהחשיך. ושם כל הענין עד והאי קדרה כו'. ומבואר דעת רבותינו שפסקו כר"י כהרי"ף ורמב"ם וש"ע סי' שי"ח אלא דהוסיפו לאסור למ"ש בכדי שיעשו. והיא שיטת רש"י בחולין ד' ט"ו א' ד"ה רי"א כו' ובעינן בכדי שיעשה דלא נמטו הנאה מיניה. וגם פסק רש"י הכי ומש"ה פי' בביצה דף כ"ד במימרא דר"פ כותי שהביא דורון לישראל דאסור למוצאי יו"ט כדש"י משום שלא יהנה. והקשו התו' בביצה שם ובחולין שם מהא דר' מאיר דישראל המבשל בשבת בשוגג יאכל אע"ג דנהנה ממלאכת שבת. ולטעמייהו קיימי שכ' דהלכה כר"מ. אבל רש"י ס"ל דודאי ר"מ לית ליה סברא זו שלא יהנה כמש"כ בחולין שם בד"ה יאכל כו' דהא דאמרינן בעלמא לערב אסורין בכדש"י לית ליה באמת לר"מ אלא היכא דעביד ישראל איסורא ובמזיד כו'. וס"ל דר"פ ס"ל באמת דהלכה כר"י [מיהו רבינו לא הביא ראיה זו דהלכה כר"י מדר"פ בכותי שהביא דורון ממחובר. דבזה חילק רבינו ובה"ג ורמב"ם על רש"י וכולהו ס"ל טעמא דר"פ משום שמא יאמר כאשר יבואר באות ז' בס"ד. ולית לן סברא שלא יהנה אלא בעשה ישראל אפי' בשוגג]. והרא"ש חולין שם הקשה מסוגיא דגיטין דף נ"ג דמבואר שם טעמא דר"י ג"כ אינו אלא משום דקניס שוגג אטו מזיד וכ"כ התו' חולין דף ט"ו ב' סד"ה כגון שהיה לו חולה והבריא. אבל רש"י כ' באוקימתא דרב אשי בד"ה רי"א כו' דלהכי לאחרים אסור דומי' דיוה"כ משום שלא יהנה כו' והא ליכא למימר רישא נמי דוקא איהו אבל אחריני שרו ביה ואיהו אסיר משום דקניס שוגג אטו מזיד ומתני' דאסר לאחריני דומיא דיוה"כ דלא כר"י דא"כ דקנסא דרישא אטו מזיד הוא אמאי משתרי הוא לאורתא כו' אלא טעמא משום דלא ליתהני מעבירה ל"ש הוא ול"ש אחריני כו' עכ"ל. ביאר רש"י דעתו דאי משום קנסא בעלמא לא הוי אסור לאחריני. וכ"כ רבינו ובה"ג בסמוך והא דקאמר לאחרים ולא לו קנסא בעלמא הוא. הרי דבקנסא לא שייך לאסור לאחרים ואע"ג דהתם קאי בדר"י הסנדלר. מכ"מ בזה הסברא למדנו שפיר הכלל לכולהו תנאי. ומש"ה לר' יהודה ג"כ במזיד אסור לו לעולם ולא לאחרים. אבל בשוגג דאסור בו ביום גם לאחרים לדעת רב אשי ע"כ משום שלא יהנה הוא ולא משום קנסא. וחולק על סוגי' דגיטין וכ"כ מהרש"א שם. ולסוגיא דגיטין באמת י"ל דר"י מתיר גם בו ביום לאחרים. ואנן כרב אשי קיי"ל דאסור לאחרים והוא משום שלא יהנה ממל"ש וממילא אסור בכדי שיעשה. וזהו סברת הירו' פ' כירה והובא מקצתו בתו' עירובין ד"מ והכי איתא התם תני לא תמלא אשה קדרה עששית ותורמסין ותתנם לתוך התנור ע"ש עם חשיכה ואם נתנם אסורים למ"ש עד כדי שיעשו ר' אחא א' במזיד וכר"מ. ר' יוסי א' בשוגג וכר"י א"ר מני יאות א"ר יוסי הנוטע בשבת בשוגג יקיים במזיד יעקר דר"מ רי"א בין בשוגג בין במזיד יעקר מפני שהניית שבת עליו וכאן מכיון שאת אמר עד כדי שיעשה כמו שלא נהנה מחמת שבת כלום. הרי מבואר טעמא דר"י משום שלא יהנה ממלאכת שבת. וגם אסור בכדי שיעשה ולא משום קנסא. והכי משמע סתמא דגמרא שבת דל"ח דאי' בעו מיניה מרחב"א שכח קדירה ע"ג כירה ובשלה בשבת מהו כו' נפק דרש להו המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד נא יאכל ולא שנא ומפרש טעם למ"ד ול"ש לאיסורא אמאי ל"ש. ולסוגיא דגיטין דפליגי ר"מ ור"י בקנסא. ור"מ ס"ל דבדאורייתא לא קנסינן שוגג א"מ ובדרבנן קניס שוגג א"מ. הרי מבואר הטעם דבשכח מע"ש שהוא מדרבנן קנסינן שוגג א"מ. אלא סתמא דגמרא ס"ל דלא בקנסא פליגי. וזהו דעת רבינו ובה"ג שפסקו כרב אשי: עתה עלינו לעמוד על פסק הרמב"ם וש"ע כר' יהודה ומכ"מ מותר במ"ש מיד. ולכאורה מבואר מזה דס"ל הטעם דקניס שוגג א"מ. ולא מיבעי לפי המבואר בה' שבת פ"ו בהא דכותי שיעשה בשביל ישראל דאסור בכדי שיעשו משום שמא יאמר לכותי לעשות לו וימצא הדבר מוכן מיד. וכ"כ בפי' המשניות מכשירין פ"ב. הרי לא חיישינן לאיסור הניית שבת א"כ משמע דגם בהא דאסור בישראל המבשל בשבת בשוגג משום קנסא ולא משום הניית שבת. ולא עוד אלא אפי' למאי שהבינו האחרונים טעם המחבר בסי' תקט"ו בהא דכותי שהביא דורון לישראל שאינו אסור אלא במוצאי יו"ט ראשון כדש"י. שהוא משום שלא יהנה דאי מטעם שמא יאמר הוי למיסר אפי' במוצאי יו"ט שני. וא"כ קשה אמאי במבשל בשוגג בשבת אמרינן דמותר מיד ולא חיישינן להניית שבת. מש"ה כתבו המג"א סי' שי"ח סק"ב והגר"א שם סק"ג כסברת התו' עירובין דל"ט ב' דאפי' למאן דחייש שלא יהנה ממל"ש לא גזר בישראל המבשל דלא שכיחא. כ"ז דעת האחרונים בפסק הרמב"ם והמחבר. וכ"כ באמת הרשב"א בתשו' המיוחסת סי' קנ"ב דהלכה כר"י דמבשל משום דקנסינן שוגג א"מ. וע"ז הדרך סובב הולך כל פלפולו של רבינו הגר"א ז"ל והשגותיו על הפסק כאשר יבואר באות הסמוך בס"ד. אבל לענ"ד לא זה הדרך של הרמב"ם ז"ל. והא ודאי גם הרמב"ם מודה להכרח רש"י דאי משום קנסא לא הוי למיסר לאחרים. וכמש"כ הרמב"ם הל' מאכלות אסורות פט"ו דהמבטל איסור במזיד לא קנסו אלא לו ולא לאחר וכ"פ ביו"ד סי' צ"ט. ואל תדחני מחמץ שעבר עליו הפסח דקיי"ל כר"ש דאסור משום קנס ומכ"מ אסור לכל ישראל. דשאני התם דאפי' השהה החמץ באונס אסור כמש"כ הרמב"ם ה' חו"מ פ"א ה"ד. ממילא ה"ה שאסור גם לאחרים. ומגוף משנתנו מוכח הכי דתנן בפרק ב' דפסחים חמץ של כותי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה. מבואר דווקא של כותי אבל של ישראל חבירו אסור. משא"כ בכל דבר שקנסו חז"ל שוגג אטו מזיד לא מצינו שיהא אסור לאחרים. אלא עיקר טעם ר"י לדעת הרמב"ם הוא משום שלא יהנה ממלאכת שבת ומכ"מ לא קיי"ל כוותי' לענין בכדי שיעשה: ואנהרינהו לעיינין בפי' הרמב"ם תרומות פ"ב דתנן המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד ל"י הנוטע בשבת בשוגג יקיים במזיד יעקר. וכ' הרמב"ם המבשל בשבת בשוגג יאכל ר"ל מותר לו לאכול אותו תבשיל למ"ש ואסור לו לאכול בשבת בשום פנים. במזיד ל"י ר"ל מי שעבר ובשל בשבת אסור לו לאכול אותו תבשיל לעולם אבל אחרים מותר להם לאכול אותו תבשיל במ"ש כו'. הרי פי' משנתנו כר"י והוא פלא שהרי סיפא הנוטע בשבת מבואר כר"מ. וא"כ למאי דחק רבינו עצמו לפרש רישא אליבא דר"י דלא כמשמעות המשנה כלל. אלא משום דדעת הרמב"ם לפסוק במבשל כר"י ובנוטע כר"מ מש"ה פי' סתמא דמשנתנו לאוקמי על ההלכה. וכיב"ז דרך הגמרא לעקם פי' המשנה כדי לאוקמא על הפסק. ואנקוט חדא בבכורות פרק בתרא מונה פסולי מעשר בהמה ויתום בכלל. ובזבחים ר"פ התערובו' ותמורה פ' כל האסורין מונה פסולי קדשים וגייז פסול יתום. ונראה מבואר דמשנתנו ס"ל כבן עזאי במכילתא פ' בא פי"ח שאמר. יתום כשר לגבי מזבח ואינו נכנס לדיר להתעשר. אבל הגמרא בבכורות שם דנ"ז מפרש משנתנו כתנא כת"כ דפוסל יתום לקדשים והיינו משום דהכי קיי"ל. וכן יש הרבה וע' מש"כ שאילת' ל' אות ד'. וזהו דרך הרמב"ם בכ"מ לעקם פי' המשנ' כדי לפרשה לפי הפסק וכן הכא פי' לפי ההלכה כר"י ומכש"כ דסת"מ בחולין כר"י. ואע"ג דסיפא בנוטע כר"מ מכ"מ אפשר לחלק בין מבשל לנוטע. והוא עפ"י הירו' הנ"ל. דלכאורה קשה טובא אמאי איצטריך הירו' להביא ראי' לסברא דאיסור הניית שבת מהנוטע בשבת לימא כמ"כ מהמבשל בשבת דס"ל לר"י בין בשוגג בין במזיד לא יאכל. אלא ע"כ ממבשל אין ראיה דאסור משום הניית שבת גם למ"ש בכדי שיעשו. ואפשר דלא אסר ר"י בשוגג אלא בשבת עצמו אבל מדתני' בנוטע בשבת בשוגג יעקר. הרי דמשום איסור הניית שבת אסור גם אחר השבת וה"נ גם במבשל אסור במ"ש בכדי שיעשה. והיינו דדייק הירו' בזה"ל וכאן מכיון שאת אמר עד כדי שיעשה כמו שלא נהנה מחמת שבת כלום. פי' אפי' לאחר שבת. למדנו מיהא דיש מקום לחלק באיסור הניית שבת בין בשבת עצמו בין לאחר השבת. והשתא דסתם לן התנא במשנה דחולין כר"י במבשל דאסור בשבת כמו ביוה"כ לא שמענו אלא בשבת עצמו כמו ביוה"כ אבל בכדי שיעשה לא שמענו ומש"ה פי' הרמב"ם רישא דמס' תרומות כר' יהודה וסיפא כר"מ. וממילא גם ברישא לא אסר אלא בשבת עצמו. ותני לן סתמא דחולין לפסוק בשוגג כר"י וסתמא דתרומות לפסוק במזיד כר"י דלא יאכל לעולם. ולא תקשה על פי' המשניות להרמב"ם מהא דאי' בחולין שם תני תנא קמי' דרב המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד ל"י ומשתיק לי' רב משום דתנא כר"מ. אלמא דלא מתפרש זה הל' אליבא דר' יהודה. הא ל"ק דודאי בלא סתמי דסתרי אהדדי משמע לשון משנה דתרומות כר"מ וה"נ משמעות לשון הברייתא. אבל השתא דסתם לן בחולין פרק א' כר' יהודה ע"כ יש לנו לפרש גם משנה דתרומות הכי. זהו דרך הרמב"ם ז"ל ובתר רישא אזיל הוא הרי"ף כאשר יבואר באות הסמוך. נמצא דרבינו ובה"ג ורש"י ורי"ף ורמב"ם כולהו קיימי להו הפסק במבשל כר' יהודה ומשום שלא יהנה ממלאכת שבת. אלא רבינו ובה"ג ורש"י ס"ל כר"י גם לענין בכדי שיעשה. ורי"ף ורמב"ם ס"ל במבשל קיי"ל כר"י ולא בנוטע. ממילא במבשל אינו אסור בכדי שיעשה:
לא לו ולא לאחרים אלא לכותים. כ"ה בכ"י ובה"ג. ור"ל דבהנאה מכ"מ מותר. ושרי למוכרן לכותי.
מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים