ואי אישתלי ועבר על שבועתיה בר קרבן שבועה הוא. ידוע דלא משתעי רבינו אלא בדינים הנהוגים בזמן הזה. ומש"ה לא הביא חיוב קרבן לא בשבועת העדות בשאילתא הקדומה ולא בחלב ודם ובכ"מ. אלא בא רבינו כאן ללמדינו דכל עיקר האיסור באזרוק ולא אזרוק מקרבן הוא דלמדנו. דאי לא אתרבי לקרבן לא הוי נפיק ממשמעותא דלאסור אסר על נפשו לא יחל דברו אלא מידי דהרעה והטבה. אבל השתא דאתרבי לקרבן. ע"כ איכא בי' איסורא. ולא איסורא לחוד אלא אפי' אזהרה למלקות כמש"כ התו' ד' ד' א' ד"ה אבל. דלא אזרוק וזרק חייב לכ"ע. והכי מוכח מגוף הסוגיא דשם דלא משכחי לפרש הא דתנן זהו שבועות בטוי שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן. אלא לאפוקי אוכל ולא אכל. ולא קאמר דבא לאפוקי אזרוק ולא אזרוק. אלמא פשיטא להש"ס דאיכא ביה אזהרה וע"כ משום דליכא קרבן בלי אזהרה. דאע"ג דקרבן עולה ויורד לא בעי כרת ומיתה וכדאי' שם ד' ז' א' מ"ד אשמיעת קול ובטוי שפתים כו'. מכ"מ לאו מיהא בעינן. והכי משמע נמי שם ד' ט"ז ב' טומאה בעזרה מנלן [דחייב כרת ומלקות] אר"א כתוב כו'. וכתבו התו' ד"ה מנה"מ. דמהא דגמירי שהיה לא שמעינן לא מלקות ולא כרת אלא איסורא בעלמא. ולכאורה הרי במשנתינו לא נזכר אלא קרבן. ומנליה להש"ס באמת דאיכא אזהרה וכרת. דילמא על איסורא בעלמא חייב קרבן עו"י. אלא פשיטא להגמ' דבלא אזהרה ליכא קרבן. איברא ראיה זו אינה אלא לשיטת רש"י ותו' דגמירי היינו הל"מ. והכי פרש"י במשנה דשם ד"ה חייב כו' ושעורין הללו הל"מ כו'. אבל לשיטת הרמב"ם דגמירי אינו אלא קבלה איש מפי איש ולא הלמ"מ כמש"כ בקדמת העמק הראשון אות ב'. א"כ טרח הש"ס שפיר מנלן עיקר האיסור בתורה. וגם לפי' השני בתו' ד"ה מנה"מ. דמעיקרא לא בעי כלל לענין אזהרה אלא לענין כרת. וע"כ לא משום דתנן חיוב קרבן שקיל וטרי אלא משום דמרומז חייב כרת במשנתינו. והדברים עתיקים ואכ"מ ואזדא ההוכחה מכאן. ויש עוד להוכיח דקרבן בעי אזהרה מהא דתניא בת"כ והובא בב"ק ד' ק"ה ב' ונשבע על שקר עונש שמענו אזהרה מנין [ובת"כ לפנינו יש חסרון בדפוס. ובסמ"ג ל"ת רמ"ב הובא בשלמות] ומפרש הש"ס דעונש זהו קרבן. הרי דקרבן בעי אזהרה. ואע"ג שכ' התו' שם בזה"ל דבשלמא בעונש שבועה דהיינו קרבן שייך לומר דבעי אזהרה. דבפסח ומילה ליכא קרבן משום דלית בהו לאו אף ע"ג דאיכא כרת עכ"ל. משמע דמפרשי הברייתא אליבא דרבי דס"ל דחטאת קבועה בעי אזהרה משום דנ"ל מג"ש דעליה עליה כמש"כ התו' ביבמות דף ט' ובכ"מ. אבל לרבנן דרבי דלא בעינן אזהרה לקרבן חטאת קבועה. ה"ה דאפשר דלא בעינן אזהרה לקרבן עולה ויורד. אבל א"א לומר כן שהרי הברייתא דת"כ ויקרא תניא אשר לא תעשינה יכול דברים שזדונם כרת ושאין זדונם כרת ת"ל תורה אחת יהיה לכם איתקש כל התורה לעבודת כוכבים כו' הרי סתם ת"כ דלא כרבי. אלא צ"ל משום דקרבן שבועה דליכא כרת בעי אזהרה מיהת. ולא דמי לחטאת קבועה דמביאים על חיוב כרת. מיהו עיקר ההוכחה לא נראה כלל שהרי כמו כן תניא ברישא וכחש בה עונש שמענו אזהרה מנין כו' והכחשה בלא שבועה אינו אלא עונש ממון. והרי עונש ממון ודאי לא בעי אזהרה וכמו שכ' התו' הנ"ל. אלא ודאי אורחא דברייתא הכי תני וכמו כן תני' בפ' קדושים פ"ב ה"א לפי שנ' גניבה ישלם עונש שמענו אזהרה מנין כו' ובבאור הספרי נשא פיסקא א' וקרח פי' א' הארכתי בזה. ואכ"מ. נחזור לענין דמדברי רבינו מיהא למדנו זה שאין משמעות אזהרה דלאסור אסר ע"נ במילי שאין בה הרעה והטבה. ומדאתרבי לקרבן למדנו דאיכא אזהרה זו גם על הני מילי. כמו שהוכחתי מסוגיא דשבועות ד' ד'. ולא תקשה א"כ דקרבן עו"י בעי אזהרה מהא דשקיל וטרי במכות די"ג מנלן דאזהרה שבח"כ איכא מלקות דילמא אתי לקרבן. ומשני דקרבן לא בעי אזהרה. ולפי דברינו ק' אזהרה דשבועת בטוי מניין דלקי עלה ודילמא אזהרה אתי לקרבן הא לק"מ דוליטעמיך לרבי דס"ל דחטאת קבועה בעי לאו. מנלן דאיכא מלקות אלא צ"ל דהאמת משני לר"ע דמיירי אליביה התם ולר"ע חטאת קבועה לא בעי אזהרה. כמבואר שבת ד' ס"ח ב' דר"ע אית ליה דרשה דתורה אחת ולא כדרבי דדריש ג"ש דעליה עלי'. אבל גם בל"ז אפשר ליישב בא"א. ואולי משום דפשיטא דאזהרה אתי גם לשוגג ולקרבן גם למזיד ולמלקות:
ממוצא דברי רבינו שכתבנו דחיוב קרבן מגלה על פי' אזהרה עמדנו על פרש"י מכות ד' כ"ב דאי' שם וליתני שבועה שלא אחרוש ביו"ט ומשני התם לא חיילא עליו שבועה מושבע ועומד מה"ס הוא ופרש"י הוי ליה נשבע לבטל אה"מ ונ"ל מלהרע או להטיב בשבועות ד' כ"ו שאין זו שבועה עכ"ל. ולכאורה תמוה הרי אפי' אי אתרבי לקרבן. מכ"מ אזהרה למלקות ליכא משום שאין איסור חל על איסור. אלא ודאי היה פשיטא לרש"י דאי אתרבי לקרבן כמו לריב"ב בשבועות ולפרש"י שם דאפי' נשבע לקיים איסור שבתורה חייב קרבן. ממילא א"כ הוי בכלל לאסור אסר ע"נ לא יחל דברו. וכ"כ התו' שם ד' כ' ב' סד"ה דכי לא נדר. דלריב"ב חלה שבועה על ל"ת וה"ה בנדרים ופי' דהוי בכלל לאסור אסר ע"נ וגו'. [ולא תקשה ממש"כ תוס' שם ד' כ"ד סד"ה אלא כדרבא. דלמלקות לא בעינן חיוב קרבן. ואע"ג דליכא בלאו והן מכ"מ איכא מלקות. אלמא דלאו הא בהא תליא. לק"מ דהתם ודאי דמשמעות הכתוב דאזהרה חל על האיסור ג"כ בכולל לא בעינן חיוב קרבן כמו לשמואל דבעי לחיוב קרבן שיהא להבא ולשעבר כדאיתא בד' כ"ה מכ"מ מלקות איכא בלשעבר לחודא. דכיון דאזהרה מלא תשבעו בשמי מלשקר נפקא לן מה לי אי איכא קרבן אי לא וה"נ כיון דחל האיסור בכולל לא איכפת לן בקרבן. וסברא זו מוכרח יותר לפרש"י מסוגיא דמכות שם דמקשי תו וליתני שבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביו"ט דמגו דחיילא שבועה בחול חיילא נמי ביו"ט. והקשו התו' דאכתי ליתא בלאו והן כו' ויישבו דמשכחת לה בהן כגון עפר תיחוח כו'. וזה הישוב אינו אלא לפי' התו' שבועות ד' כ"ד הנ"ל דבשלא אוכל נבלות ושחוטות משכחת לה בהן בנבילה סרוחה אע"ג שאינו בר אכילה. ה"נ בחרישה דעפר תחוח. אבל לפרש"י דשם דבנבילות ושחוטות באמת לא משכחת בהן ה"נ לא מתיישבא אלא משום דהכא מיירי למלקות ולא שבעינן לאו והן. והכי מפרש רש"י הא דשבועות ד' כ"ד ב' אמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שלא אוכל תאנים וענבים מיגו דחייל אענבים חייל נמי אתאנים. ופי' למלקות. אבל קרבן פטור משום שאינו בלאו והן. ומה שהקשו התו' שם ד"ה הנ"ל מהא דדף כ"ח ב' דבקרבן איירי. לק"מ לרש"י דהגיה שם בד' כ"ח הנוסחא שבועה שלא אוכל תאנים וענבים וחזר ואמר שבוע' שלא אוכל תאנים וברור דמשום הא גופא הגיה. ולא כמש"כ התו' שם ד"ה שבועה. נחזור לענין דלרש"י בדאיכא כולל חייב מלקות אע"ג דליכא קרבן ומטעם שכתבנו. דכיון דמשמעות אזהרה איכא. לא איכפת לן בתנאי קרבן. ובאמת לדברי התו' במכות הנ"ל דמשמע דס"ל דכל דליכא קרבן ליכא אזהרה אפילו באופן דמצד הסברא חייל אזהרה בכולל. קשה טובא מהא דשבועות דף כ"ה ב' לשמואל במילתא דליתא לשעבר ולהבא. וכבר ידוע קושיא זו. ונראה דהתו' במכות ס"ל דהא דאין שבועה חל בנשבע שלא אחרוש בי"ט לחוד. לאו משום שאין איסור חל על איסור כמו בכה"ת כולה. אלא משום שאין במשמעות לאסור אסר על נפשו אלא אסור חדש ולא שכבר אסור. וכ"כ הר"ן שבועות דף רצ"ה א' בזה"ל דכי אמרינן נדרים חלים ע"ד מצוה ה"מ ביטול מ"ע אבל בקיום מצות ל"ת לא וטעמא דמילתא דכי נדר לבטל מצוה הרי נדרו חידש עליו אסור כו' אבל נדר לקיים מצות ל"ת אין זה אסור חדש עליו מחמת נדרו שיחול ע"ד תורה כו' עכ"ל. וכש"כ לדברי הרמב"ן במלחמות ה' לענין נשבע לקיים מצוה שאין חל באזהרה. שכתב בזה"ל. ואילו בשבועות אינו כן שאפי' לקיים מ"ע אינו חלות לא לקרבן ולא למלקות. דלא יחל דברו כתיב וחפצי שמים אינו בכלל. ואימעוט מלאו דשבועה כו' עכ"ל. והוכיח כ"ז מדברי רבינו כמש"כ לעיל סי' נ"ג אות ט' בס"ד [ובזה פליג הר"ן נדרים ד' ח'. וס"ל דבכלל לא יחל דברו הוי. וא"כ אינו תלוי בקרבן כמו בלהבא ולשעבר]. הא מיהא ס"ל דלקיים מצות ל"ת אינו במשמעות הכתוב כלל. וא"כ מאי מהני לה כולל דמגו דחיילא על היתר חיילא על איסור. הא איסור אינו בכלל לאסור אסר. ובשלמא אי הוי רבוי לקרבן ע"כ הוי בכלל אזהרה זו דלאסור אסר אע"ג שאינו במשמעות. אבל כיון שאינו בלאו והן וליתא בקרבן. ממילא אינו באזהרה. זהו דעת תוס' הנ"ל. ודעת התו' בשבועות ד' כ"ד וכן לפרש"י אינו כן אלא דהאוסר על עצמו האסור כבר הוי ג"כ בכלל לאסור אסר ע"נ. וכפרש"י בשבועות ד' כ'. דנדר חל על שלא אוכל ביוה"כ. ולא אימעוט בשבועה אלא משום אין אסור חל ע"א. ובנדר ליתא זה הכלל כמש"כ הר"ן ושארי ראשונים בשם הירו' פ"א דנדרים. דנדרים חלין על האסורים. ומפרשי לה בכל איסורים אפי' באסורי תורה. וא"כ דהוי בכלל משמעות לאסור אסר. שפיר גם בשבועה חל בכולל. וניחא הכל בעז"ה]. וראוי לדעת דלמש"כ בדעת רבינו מוכח דס"ל כפירש"י ושארי ראשונים ז"ל בשבועות דף כ"א במימרא דרבין אר"א כו' דעל שבועת בטוי אין מוזהרין אלא משום בל יחל דברו וא"כ שפיר איצטריך הוכחה לאזהרה באזרוק ולא אזרוק מהא דקרבן. משום שאין אלו במשמעות לאסור אסר על נפשו. אבל להרמב"ם פ"א דהלכות שבועות והסמ"ג ל"ת ר"מ דכל שבועת בטוי בין לשעבר בין להבא. בכלל לא תשבעו בשמי לשקר. וז"ל הסמ"ג שם נשבע על אחת מאלו ושיקר כגון שנשבע שלא יאכל ואכל. או נשבע שאכל ולא אכל ה"ז שבועת שקר כרבין אר"א עכ"ל. והא דאמר רבין דאוכל ושלא אוכל משום בל יחל. היינו משום בל יחל נמי הוא דאיכא. והרי הא דרבין לאו בפירוש איתמר אלא מכללא. ומכללא אינו מוכח אלא דלשעבר הוא משום לא תשבעו בשמי לשקר הוא ולא משום שוא. אבל בלהבא לא פליג אדרב דימי וא"כ אפי' לקיומי מצוה ולא אזרוק ואזרוק הכל בכלל לא תשבעו בשמי לשקר. א"כ לא בעינן לכל אלו הוכחה לאזהרה מקרבן. שהרי משמעות האזהרה הכי הוא:
סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל תפילין כו' כצ"ל וכ"ה בכת"י. והכי מסיק לה אבל בסוכה ולולב ותפילין כו':
ומנ"ל דלא מיתסר דתני ר"כ אר"ג אמר רב ורב טביומי מתני אר"ג א"ש דכתיב כו' כצ"ל. וכ"ה בגמ'. ובכת"י ומנלן דלא מיתסר. רב כהנא מתני אר"ג אמר רב. ואמרי לה רב טביומי מתני אר"ג א"ש. ובה"ג יש עוד נ"א:
מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים