והיכא דאפקיד ישראל חמירא גבי חברי' כו'. מזבן ליה לא"י כי הא דאמר כו' ומה שבנתים ליתא. כן הוא בנוס' כת"י:
שהכל מצווים עליו לבערו. זה הלשון מקורו בב"ק ד' צ"ח אמר רבה גזל חמץ ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצווים עליו לבערו. והנה זה הדין שכתב רביע כתב ג"כ הטור וש"ע סימן תמ"ג דאם לא מכר הנפקד חייב לבערו בזמן איסורו אפי' לא קיבל עליו אחריות. וכ' הב"י שלמד זה מהא דיוחנן חקוקאה. ואינו מובן דהתם הפקיד קאמר וסתם פקדון בקבלת אחריות מיירי כדתניא בד' ו' הפקידו אצלו זקוק לבער. אבל הוכחת רבינו ברורה. וטעמו של דבר כ' הב"ח ומג"א משום שלא יעבור עליו המפקיד בב"י. וזה הטעם בב"ק שם ודאי ניחא שהרי הגזלן חייב באחריות ומונח ברשותו ועובר בב"י. והא שהוכיח רבינו משם לכאן. היינו משום דלכ"ע המפקיד ביד ישראל שלא קיבל אחריות המפקיד עובר בב"י. ואפי' הרמב"ן בפי' החומש פ' בא שלמד מהמכילתא דהמפקיד ביד א"י אינו עובר. לא פטר אלא בבית א"י אבל ביד ישראל אפילו קיבל עליו אחריות חייב המפקיד וכל שכן כשלא קיבל הנפקד אחריות. והרא"ש פ"א דפסחים כ' יש מן הגאונים שאמרו ישראל שהפקיד חמצו אצל א"י או אצל ישראל חבירו וקבל הנפקד עליו אחריות הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד אע"פ שהוא שלו כיון שאינו ברשותו והביאו ראיה ממכילתא דתניא כו' יצא חמצו של ישראל ברשות א"י כו' ומבואר דאותם גאונים ס"ל דהמכילתא מיירי אפי' בבית ישראל רק אם קבל עליו הנפקד אחריות ומש"ה תני בבית א"י משום דמסתם לא יקבל ישראל חמצו של חבירו באחריות ולעבור עליו בב"י. ואין לפרש דעת הגאונים ז"ל דתרתי אמרי ביתו של א"י אפי' בלא אחריות וע"ז הביאו ראיה ממכילתא. ובביתו של ישראל באחריות פטור המפקיד מסברא. אי אפשר לומר כן שהרי הרא"ש כ' ע"ז בזה"ל ונ"ל דדבר פשוט הוא דאע"פ שהנפקד קבל עליו אחריות מכ"מ עיקר הממון של הבעלים הוא כו'. וההיא דמכילתא מיירי בנכרי שהלוה לישראל על חמצו עכ"ל. ואי איתא מאי שייך הא דמכילתא לדלקמיה. אלא כמש"כ דמפרשי המכילתא באחריות ואע"ג דרישא דתני במכילתא שם יצא חמצו של א"י ברשות ישראל כו' מיירי דוקא בלא קבלת אחריות מכ"מ הא כדאיתא הא כדאיתא. ובזה מסולק ק' הט"ז והגר"א על ישוב הרא"ש דמיירי בהלוה על חמצו והקשו דרישא ע"כ לא מתוקמא בהכי. ולק"מ שהרי להגאונים ג"כ לאו בחד גווני מיירי הני תרי בבי. הא מיהא לכ"ע מפקיד ביד ישראל שלא קיבל אחריות עובר המפקיד בב"י. ולא נצרכתי לברר זה אלא משום שהפר"ח בסי' ת"מ לא כ"כ. ולמד מדכ' התו' ד' ו' א' ד"ה יחד דהמקבל אחריו' על חמץ של א"י והחמץ אינו בביתו פטור. דה"ה דחמץ של עצמו בבית אחרים. וה"ה בבית ישראל. ושניהם אינם עוברים עליו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. ולמד כ"ז מהמכילתא הנזכר ומש"ה הוסיף הפר"ח בסי' תמ"ג ודחה דינו של הש"ע דהנפקד חייב לבערו. וכ"ז במח"כ שגגה. והתו' לא הוכיחו זה מהמכילתא. אלא מדכתיב בבתיכם גבי לא ימצא דנ"ל קבלת אחריות דקאי בב"י. ש"מ דקבלת אחריות ואינו בביתו פטור. וכמו שהוכיח הרמב"ן זה הדין בחמץ שלו מהמכילתא. ה"נ הוכיח ר"ת גבי קבלת אחריות ומהברייתא דילן יחד לו ביתו כו'. ומה שהוכיח עוד הפר"ח לעקור זה הדין דהמפקיד עובר בב"י מדאי' גבי הא דיוחנן חקוקאה אר"י כמאן אזלא הא שמעתא כרשב"ג. ואי איתא הא גם לרבנן חייב לבער כדי שלא יעבור עליו המפקיד בב"י. גם הא ליתא דהראי' הוא מדהרשהו למכור בשעה חמשית. אבל בשעה ששית ודאי לכ"ע חייב לבער. ואין אחר דברי רבינו כלום. ובעיקר הא דהמכילתא יבואר עוד לפנינו:
והנה הגר"א ז"ל בסי' תמ"ג העלה דפקדון חמצו של ישראל אפי' בלא אחריות עובר הנפקד בב"י. מדתני' בד' ה' אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. ואחרים היינו א"י וכפרש"י. משמע הא של ישראל עובר עליו. וכ"כ הגאון הצל"ח בפסחי' דכ"ט ג"כ מאותו דקדוק. לפי זה הנפקד חייב לבער מחמת עצמו ולא מחמת המפקיד. ולא כן נראין דברי רבינו שכ' הטעם שמחויב לבער שהכל מצווים עליו לבערו. הרי דאין הנפקד חייב יותר מכל ישראל. ומשום איסורא דהמפקיד לחוד כב"ח ומג"א. והא שדקדקו ז"ל מדתני' של אחרים ושל גבוה. נראה פשוט דכשם דלא קשה אמאי לא תני של הפקר אלא משום דרבותא אשמעינן אע"ג דגם בלא קבלת אחריות יש לו להזהר בם שלא יאכלום בני ביתו או בהמתו או שלא יהנה מהקדש. וס"ד דדמי לקבלת אחריות קמ"ל דמכ"מ שרי. אבל חמץ הפקר פשיטא. וה"ה חמץ של ישראל שרשאי לבערו ואם אכלם ג"כ פטור מלשלם. ולא עשה הכתוב כאלו הוא ברשותו אלא לבעל החמץ עצמו אבל לא לאחרים פשיטא שאין על הנפקד שום אסור ב"י ולא איצטריך למתני אלא של א"י דס"ד דאפי' בלא אחריות מכ"מ מחויב להזהר שלא תאכל בהמתו ויהא חייב לשלם. והוא דומה לאחריות קמ"ל וזהו פשוט. וראיתי שהצל"ח הביא ראיה מדאמר ראב"י דלר' יהודה יליף שאור דאכילה משאור דראיה. מה שאור דראיה אינו בשל א"י ה"נ שאור דאכילה. והקשה הגאון ז"ל א"כ אפי' של ישראל חבירו שרי וליתני חמצו שלו אסור ושל חבירו מותר. אלא ודאי דגם בב"י עובר הנפקד. ולדעתי אין בזה שום הוכחה דכבר הקשו התוס' על פירש"י היאך אפשר באכילה אם גזל מא"י הרי חייב באחריותו ולא גרע מחמץ שחייב באחריותו דהוי שלו. וצריך לומר דס"ל לרש"י דאין חיוב אחריות בגזלן כלל בשל א"י. וכמש"כ התו' שבועות דף מ"ד א' סד"ה שומר דאפי' ש"ש לא"י לא מחייב דגבי שומרים כתיב רעהו ואיכא למעוטי א"י כמו הקדש עכ"ל. וה"ה גזלן עיקר חיוב אונסין נ"ל מדכתיב בשולח יד בפקדון אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. ובב"מ ד' מ' איתא דזה ג"כ מיותר אלא נפקא ליה משואל בק"ו. ובכ"ז כתיב רעהו ולא א"י. ולא שייך דין אחריות בשל א"י אלא בקבל בפירוש אחריות על עצמו משא"כ שומר סתם וגזלן. אבל בחמץ של ישראל ודאי אי אפשר לאוקמי היתר אכילה. חדא מחמת אחריות. ותו דהוי כהפקר והוא חמץ שלו ממש. ויש עוד מקום לומר דבאמת פלוגתא דתנאי הוא. דלפי הברייתא השנויה בתלמוד דילן נתמעט חמצו של א"י מדכתיב לא יראה לך. שלך אי אתה רואה כו'. ולפי זה ודאי נתמעט כמו כן חמץ הפקר וה"ה של ישראל שהוא הפקר כמש"כ. אבל במכילתא שהביאו הראשונים ז"ל הכי מיתני' בבתיכם ל"נ לפי שנא' בכל גבולך שומע אני כמשמעו ת"ל בבתיכם מה בתיכם ברשותכם אף גבולך ברשותך. יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות א"י אע"פ שיכול לבערו אבל אינו ברשותו. יצא חמצו של א"י שהוא ברשות ישראל וחמץ שנפלה עליו מפולת אע"פ שהוא ברשותו אינו יכול לבערו. אתה אומר לכך בא או לא בא אלא ללמדך בבתים שבעה ובגבולים לעולם [בנ"א יום אחד] כו' למדנו דברייתא זו לא כברייתא דילן דגבולך מיבעי לרבות בורות שיחין ומערות. אלא להיפך דגבולך היה במשמע כל שבכחך לבער אפי' ברשות אחרים. למדנו מבבתיכם דדוקא ברשותו. ומבכל גבולך למדנו דדוקא שבכחך לבער. ונתמעט מבבתיכם חמצו ש"י שהוא ברשות נכרי. ומבכל גבולך נתמעט חמצו של נכרי ברשות ישראל דאע"ג שהוא ברשותו. מכ"מ הרי אינו יכול לבערו דהא"י מעכב עליו. ולפי זה אפי' קיבל עליו אחריות פטור. שהרי מכ"מ אינו יכול לבערו. ולהיפך חמץ של הפקר או של ישראל חייב לבער שהרי יכול לבערו. זהו דרך תנא דמכילתא. ואנו אין לנו אלא דמיתניא בש"ס דילן. והרבה מצאנו ברייתות במכילתא ות"כ וספרי דמתניין להיפך מש"ס דילן וכיב"ז הראנו לדעת בסי' נ"ד אות א'. ומעתה לאוקימתא דראב"י אליבא דר' יהודה באמת נימא כהברייתא דמכילתא ואנן קיי"ל כאוקימתא דרבא. [אלא שא"כ אינו מדוקדק הא דקאמר בגמרא שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה כו'. ולהמכילתא לא מידרש מלך]:
והשתא שזכינו לכך נתיישב דעת הרמב"ם ז"ל שכ' דהמפקיד לעולם עובר בב"י אפי' הפקיד באחריות. והקשו על זה מהמכילתא. וכמש"כ לעיל. ונ"ל דודאי הוא להיפך מהמכילתא. אבל ס"ל דברייתא דילן פליגא והא דכתב בבתיכם היינו גבי לא ימצא שהוא אזהרה על חמצו של א"י בזה ודאי המופקד בבית ישראל דוקא עובר עליו בב"י וכדתניא ובל יקבל פקדונות מן הא"י וכ"כ הרמב"ם פ"ה מה' חו"מ ה"ג א"י שהפקיד חמצו אצל ישראל אם קבל עליו ישראל אחריות כו' מבואר הא אם קבל ישראל אחריות על חמץ של א"י ולא קבל החמץ בפקדון בביתו אינו עובר. והיינו כמש"כ לעיל בשם ר"ת ז"ל. ואע"ג דלא מפרש הברייתא דיחד לו בית כר"ת כמש"כ באות ג' בס"ד. מכ"מ בעיקר הדין דבבית אחר שרי ודאי לא פליגי וכ"כ המג"א סי' ת"מ ס"ק א'. נחזור לענין שלמדנו מדברי רבינו דישראל המפקיד חמצו אצל ישראל והנפקד לא קבל אחריות המפקיד עובר בב"י ולא הנפקד וכדעת הב"ח ומג"א. ואם קבל אחריות או המפקיד בבית א"י תלוי במחלוקת הראשונים ז"ל. וכבר ישבנו דעת הרמב"ם שלא יקשה מהמכילתא. והא שהוכיח הרמב"ן מדכתיב גבולך. זה יש ליישב דהא מודה הרמב"ם שאם הוציאו לרה"ר נהי שלא קיים השבתה. מכ"מ אינו בב"י וב"י. שהרי רק המפקיד עובר. ולא המוציא למקום הפקר: