שביעית ויובל — פרק ח׳

באוצר בית דין / הקטיף והביעור

ביש סוברים שתקנת 'אוצר בית דין' לא התקבלה, מפני שעל פי התקנה שליחי בית הדין צריכים לקטוף את פירות כל השדה, ואילו התורה אסרה לקטוף בשביעית את פירות כל השדה כדרך שקוטפים בכל השנים, שנאמר (ויקרא כה, ה): "וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר". בנוסף לכך, לפי התקנה שליחי בית הדין מכינים כמויות גדולות של יין ושמן, ולשם כך סוחטים את הענבים בגתות ואת הזיתים בבתי הבד, ואילו חכמים אסרו זאת, והתירו לסחוט את הענבים והזיתים בכלים קטנים בלבד (לעיל ג, ג).

באולם נראה למעשה, שהאיסור הוא שיחיד יקטוף את כל הפירות לעצמו, אבל מותר לבית הדין בשליחות הציבור, למנות פועלים שיקטפו את כל היבול עבור כולם, כשם שמותר לכמה אנשים לשכור פועל אחד שילך לשדה ויקטוף עבור כל אחד ואחד מהם פירות לתצרוכת ביתו. וכן האיסור לסחוט את הענבים בגתות ואת הזיתים בבתי הבד חל רק על אדם יחיד, שיש חשש שיסחט שם כמויות גדולות עבור מסחר שאסור בפירות שביעית, אבל מותר לשליחי בית דין לעשות זאת בשליחות בני העיר.

באמנם אסור לבעלי השדות ושליחי בית הדין למנוע מאנשים לבוא לשדות לקטוף פירות לתצרוכת ביתם.

בגם כאשר יִכלו הפירות מהשדה, אין ה'אוצר' צריך לבער את הפירות שברשותו. מפני שכפי שלמדנו למעשה, הביעור הוא חלוקת הפירות לכל (לעיל ד, י), וכיוון שהפירות שבידי ה'אוצר' נועדו לטובת כלל הציבור, הרי הם כמבוערים ועומדים. ואמנם נציגי ה'אוצר' שומרים עליהם, אבל שמירה זו היא עבור הציבור, כדי שכל מי שירצה, יוכל לקבל פירות תוך שהוא משתתף בהוצאות הטיפול בהם. אמנם על מי שלקח פירות מה'אוצר', חלה החובה לבערם מביתו ולהפקירם בעת שיכלו מהשדות. אלא שהואיל וסייע לבית הדין ושילם עבור הטיפול בהם, מן הראוי שלאחר שיפקירם יסייעו לו לחזור לזכות בהם (כמבואר לעיל ד, יא).

גאוצר בית דין / מלאכות אסורות

גאם 'אוצר בית דין' היה מסתפק בקטיפת הפירות וחלוקתם, היה ניתן לקיימו על פי רוב הפוסקים. אולם כדי שיצמחו על העצים פירות רבים וטובים, שיהיה משתלם לקטוף אותם ולהובילם לצרכנים, צריך בדרך כלל לבצע במטעים טיפולים רבים של דישון, ריסוס, גיזום ועוד פעולות רבות. משום שבחקלאות המודרנית כל עץ ושיח מוציא כמות גדולה ויפה של פירות, פי כמה ממה שהיה מקובל בעבר, ובלא כל הטיפולים הללו, יצמחו על העצים והשיחים פירות מעטים וקטנים באופן משמעותי מהמקובל. ואזי תהיה בעיה כפולה: ראשית, כיוון שהפירות יהיו קטנים ופחות יפים, רוב הצרכנים יעדיפו שלא לקחתם. ואפילו אם יוזילו את מחירם מאוד, עדיין יתקשו למצוא אנשים שירצו לשלם עבורם. שנית, כיוון שהפירות שגדלים על העצים יהיו מועטים באופן ניכר, לא ישתלם לשכור פועלים כדי לקוטפם. ואם יעלו את מחירם כדי לשלם לפועלים שקטפום, לא ימצאו כמעט אנשים שירצו לשלם עבורם.

גאמנם תומכי 'אוצר בית דין' ובראשם בעל 'חזון איש' חידשו הלכה, לפיה כל המלאכות שהותרו לצורך קיום העץ מותרות גם לצורך הפירות שעל העץ. על פי זה התירו כמעט את כל המלאכות, כדי שהפירות יגיעו לרמה שישתלם לקוטפם ולשווקם.

גאלא שכפי שלמדנו (ב, ב-ג), דעה זו מנוגדת למהלך הסוגיות בגמרא ובראשונים, שבהן מבואר, שכל המלאכות האסורות מדברי חכמים אסורות תמיד, זולת מקרים בודדים שבהם מותר לבצען לצורך קיום האילן. ואילו לשיטה זו יוצא שרוב המלאכות מותרות, זולת מקרים שאין בהן צורך ויש להימנע מהן. וכן הורה מרן הרב קוק זצ"ל, שאסור לעשות שום פעולה לצורך קיום הפירות. ולא זו בלבד, אלא שהאיסור בזה יסודו בביטול מצווה מהתורה. שכן כל מה שאמרו שיש מלאכות שאסורות מדברי חכמים, והן מותרות לצורך קיום האילנות, הכוונה למלאכות שנעשות כדרך ארעי בשעה שיש בהן צורך מיוחד, שאז אין בהן הפרה של המצווה הכללית לשבות מעבודת השדה. אבל כאשר אדם עובד בשדה כדרך קבע, כפי שנצרך כדי להצמיח את פירות 'אוצר בית הדין', גם אם עשה רק מלאכות שלא נזכרו בתורה, הוא מבטל מצוות עשה מהתורה שצוותה לשבות בשביעית.

גאמנם אפשר לפתור בעיה זו על ידי שכירת נוכרים שיבצעו את כל העבודות לצורך הצמחת הפירות (כמבואר לעיל ה, ט).

דאוצר בית דין / ירקות באוצר בית דין

דלגבי ירקות שצריך לזורעם מחדש בכל שנה יש בעיה נוספת, הואיל ואסור לזרוע בשביעית. לפיכך הציעו שה'אוצר' ישכור את החקלאים כדי שיזרעו בשדותיהם את הירקות לפני תחילת השנה השביעית, ויקטפום בשביעית, ונציגי ה'אוצר' יגבו מהציבור תשלום עבור העבודה שבעלי השדות ביצעו בשליחותם.

דכפי שלמדנו (לעיל ג, ד), לדעת הרמב"ם, כל תבואה, קטניות או ירקות שצומחים בשביעית בשדה ישראל אסורים באכילה משום גזירת ספיחים. אולם לדעת הר"ש והרא"ש, אין גזירת ספיחים חלה על ירקות שהחלו לגדול בשישית, הואיל ובאותו זמן מותר לזרוע, אמנם כיוון שלוקטים את הירקות הללו בשביעית, חלה עליהם קדושת שביעית.

דוכן נראה למעשה, שהואיל וגזירת ספיחים מדברי חכמים, אפשר לכתחילה לסמוך על הסוברים שכל שהחל לנבוט לפני השביעית, כיוון שנזרע בהיתר גמור, לא חלה עליו גזירת ספיחים. באופן זה יש פתרון לאספקת ירקות למשך המחצית הראשונה של השנה השביעית ולא למחצית השנייה ותחילת השנה השמינית.

האוצר בית דין / יצוא פירות לחוץ לארץ

הכפי שלמדנו, יש רוצים להימנע משימוש ב'היתר המכירה' ולקיים את כל החקלאות בארץ במסגרת 'אוצר בית דין'. אלא שהואיל ואסרו חכמים להוציא בשביעית פירות שיש בהם קדושת שביעית לחוץ לארץ, וכמחצית מהתוצרת החקלאית נמכרת בדרך כלל בחוץ לארץ, לכאורה אין לבעיה זו פתרון.

הואע"פ כן סוברים תומכי 'אוצר בית דין' שהואיל ומדובר בשעת דחק והפסד מרובה, מפני שאם שנה אחת לא ייצאו פירות, יתפשו המתחרים את מקומם וייגרם לחקלאים נזק גדול מאוד, ניתן לסמוך על סברות שונות ולהתיר את ייצוא פירות השביעית המקודשים לחוץ לארץ, כמבואר בהערה. ואף שבשעת הדחק אפשר לסמוך על סברות אלו, יותר נכון לסמוך על 'היתר המכירה', שעליו ניתן לסמוך בזמן הזה לכתחילה, ואילו על ההיתרים הללו אפשר לסמוך רק בשעת הדחק.

ואוצר בית דין / מסחר

והתורה אסרה לסחור בפירות שביעית כדרך שסוחרים כל השנים, שנאמר (ויקרא כה, ו): "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה", פירשו חכמים: "לְאָכְלָה ולא לסחורה" (ע"ז סב, א). גם כאשר מוכרים מעט פירות, אסרו חכמים למכור במשקל או במידה, או במקומות קבועים בשוק או בחנויות, כמו בשאר השנים, כדי שיהיו נמכרים בזול ויזכרו שהם פירות שביעית.

ולפיכך יש סוברים שאסור למכור את פירות ה'אוצר' בחנויות לפי מידה או משקל, והעושים כן עוברים על איסור מסחר בשביעית (לעיל ד, ו). ומה שהתירו בתוספתא הוא לחלק את הפירות לכל בני העיר בחינם, ומן הסתם שכר העובדים שקטפו והביאו את הפירות שולם מקופת הקהל. בנוסף לכך, כיוון שהתשלום הוא עבור הפירות, הכסף מתקדש בקדושת הפירות (כמבואר לעיל ד, ז), ויש חשש שרבים יכשלו לנהוג בכסף מנהג חולין.

ומנגד יש סוברים, שאיסור מסחר חל רק על פירות שנמצאים בבעלות של אדם מסוים, והתשלום הוא על הפירות עצמם. ואילו במסגרת ה'אוצר' הפירות אינם ברשות אדם מסוים אלא ברשות הציבור כולו, ושליחי בית הדין מארגנים את הפירות כדי שכל הציבור יוכל ליהנות מהם. וממילא התשלום אינו על הפירות אלא על העבודה הכרוכה בטיפול בפירות ובהבאתם לציבור, ובכלל זה עבודת הריסוס, הדישון, הגיזום, הקטיף, האריזה, ההובלה, החלוקה והארגון. ולכן גם מותר למדוד את הפירות, כדי לדעת כמה לשלם על העבודה שהושקעה בהבאתם לחלוקה. ולכן גם אין קדושת שביעית נתפשת בכסף שמשולם ל'אוצר', כי התשלום אינו על הפירות עצמם אלא עבור הטיפול בהם (עי' לעיל ד, ז).

וואמנם היה ראוי שפירות ה'אוצר' יחולקו במקומות ציבוריים ולא בחנויות שנועדו למסחר, אולם כאשר הדבר קשה לביצוע, אפשר בדיעבד לחלקם בחנויות, תוך הפרדה ברורה בינם לשאר הפירות, כדי שיהיה ניכר שאינם בכלל המוצרים שנסחרים בחנות. ואמנם לכתחילה היה ראוי לחלקם ליהודים שיקפידו לנהוג בהם קדושה כהלכה. אולם בדיעבד, כשם שאין מעמידים בשדות שומרים שימנעו מיהודים שאינם מדקדקים בהלכה או מגויים לקטוף מפירות השביעית, כך אין צריך למנוע זאת בחנויות. אבל בחנויות שבהם רוב הקונים גויים או יהודים שעלולים שלא לנהוג בהם קדושה ולאבדם, אסור לחלק פירות אלו.

ויש סוברים שמותר לנציגי ה'אוצר' לגבות תשלום שווה או אף יקר במעט ממחיר הפירות הרגילים, משום שעלות הטיפול בפירות השביעית גבוהה יותר, שבשביעית חלק מעבודות השדה, כדוגמת זמירה, צריכות להיעשות בשינוי שמאריך את עבודת הפועלים. בנוסף לכך, ההשגחה על פירות ה'אוצר' יקרה יותר, הואיל וצריך יותר משגיחים שידריכו את החקלאים בהלכות העבודה בשביעית, יקבעו את מחירי הפירות לפי חישוב העבודה שהושקעה בהם, ויפקחו על חלוקת הפירות שנעשית על פי הוראות בית הדין.

ולהלכה נראה, שרק כאשר פירות ה'אוצר' מחולקים עבור מחיר נמוך באופן משמעותי מהמקובל בשוק, אין בהם איסור סחורה, שכן המחיר הנמוך מבטא את העובדה שמדובר בפירות הפקר, והתשלום הוא עבור הטורח שבשימורם וחלוקתם. אבל כאשר המחיר קרוב למחיר המקובל בשוק, הרי שמדובר במסחר. ולכן כשאפשר לגבות יותר – גובים יותר, וכשלא ניתן לגבות יותר – גובים פחות. למעשה, גם בתי הדין משתדלים להוזיל את מחירי הפירות שבאחריותם מתחת למחיר השוק.

זאוצר בית דין / בעיית המסחר והמחירים

זכפי שלמדנו, התנאי העיקרי לקיום 'אוצר בית דין', שהתשלום עבור פירות ה'אוצר' יהיה נמוך באופן משמעותי ממחיר פירות דומים שנמכרים בשוק מ'היתר המכירה' או מפירות שיובאו מחוץ לארץ. אלא שבפועל, בתי הדין מתקשים לעמוד בכך, ופעמים רבות הם נאלצים לגבות מחיר גבוה ממחיר השוק כדי לכסות את העלויות שלהם. וכאן בית הדין נכנס לדילמה, אם יסבסד את מחירי הפירות, ימצא את עצמו בחובות, ולא יצליח לשלם שכר לחקלאים ולמשווקים בשליחותו. אם יגבה את מחיר העלות של העובדים מטעמו, מחירי פירות ה'אוצר' יעלו וממילא יתמעטו הקונים אותם, ושוב לא יהיה לבית הדין כסף לשלם לעובדים עבורו.

זכמדומה שעל פי כללי הכלכלה ו'תורת המחירים' אין לבעיה זו פתרון. כשם שמשק קומוניסטי פחות יעיל ממשק קפיטליסטי, ועלויות הייצור בו יקרות מעלויות הייצור במשק קפיטליסטי, כך העלויות של בית הדין תהיינה גבוהות מהעלויות של השוק החופשי. שכן התחרות החופשית היא שגורמת לבעלי השדות ולמשווקים לשקוד תדיר על ייעול עבודתם, כדי להוזיל עד כמה שאפשר את מחירי הפירות. וכאשר הניהול מופקד בידי אנשים שאינם מרוויחים מהייעול באופן אישי ואינם צריכים לעמוד בתחרות כדי לשרוד ולהרוויח, הכרח הוא שניהול העבודה יהיה פחות יעיל ומחירי הפירות שלו יעלו. וככל שה'אוצר' ינהל מערכת גדולה ומורכבת יותר, כך עבודתו תהיה פחות יעילה. אמנם אם ה'אוצר' יתמקד במעט חקלאים אחראים, וישווק את הפירות באופן ישיר לאנשים שמוכנים לטרוח עבור קבלת פירות ה'אוצר', יוכל לחלק את הפירות במחיר זול באופן ניכר, ורעיון ה'אוצר' יצא לפועל.

חאוצר בית דין / אין פתרון באוצר בית דין

חהמסקנה העולה מכל זה, שלמרות שניתן להקל בכך ששליחי בית הדין יקטפו את כל פירות המטע, וינהלו את מכירת הפירות (לעיל ב-ג), אין פתרון בשימוש באוצר בית דין לקיום החקלאות והחקלאים בשביעית. ראשית, כדי שהפירות שגדלים במסגרת אוצר בית דין יהיו ראויים לשיווק צריך להתיר מלאכות רבות, שכדרך ארעי אמנם ניתן להתירן לצורך קיום העצים, אבל אסור להתירן לצורך גידול הפירות, וכאשר הן נעשות בקביעות, יסוד איסורן מהתורה (לעיל הלכה ג. ועיין בסוף הערה 4).

חשנית, כל יסוד היתר 'אוצר בית דין' הוא בתנאי שהפירות יחולקו במחיר זול באופן משמעותי, אולם ה'אוצרות' יכולים לעמוד בזה רק כאשר מדובר בחקלאים אחראים במיוחד שמשווקים את תוצרתם באופן ישיר לקהילות מאורגנות, אבל ככל שה'אוצר' ינסה להפעיל מערכת גדולה יותר, כך עלות הפירות תעלה. אם המחיר יתקרב למחיר שאר הפירות, אסור יהיה לשווקו משום איסור סחורה. וגם אם מנהלי ה'אוצר' יסמכו על המקילים בזה, מסתבר שמחיר פירות ה'אוצר' יהיה גבוה ממחיר שאר הפירות, ואזי לא יימצאו קונים לפירות.

חוזאת בנוסף לבעיה הקשה של ייצוא פירות שביעית לחוץ לארץ, שאף שמצאנו אפשרות להקל בזה בשעת הדחק, יותר נכון לעשות זאת במסגרת 'היתר המכירה', שעליו ניתן לסמוך בזמן הזה לכתחילה.

חעתה ניתן להבין מדוע מרן הרב קוק, ואחריו הרב הרצוג והרב פרנק, לא מצאו יתרון בטיפול בפירות שביעית דרך 'אוצר בית דין'. בנוסף לכך, פתרון זה לא רק שאינו מקרב אותנו לקיום המצווה, אלא אף מרחיק אותנו מהתיקון הנכון. שכן עיקר מגמת השביעית שהחקלאים ישבתו ממלאכה, ואילו במסגרת 'אוצר בית דין' הם כביכול מקיימים את השביעית תוך שהם עובדים בשדותיהם כמו בשאר השנים ואולי יותר. ואמנם תומכי ה'אוצר' סוברים שעיקר השמיטה לחלק את הפירות לכל, אולם כפי שלמדנו לעיל (א, א), עיקר השביעית היא השביתה.

חלפיכך נראה, שיש להורות לחקלאי שמתלבט בין עבודה במסגרת 'היתר המכירה' לעבודה במסגרת 'אוצר בית דין', שיעבוד במסגרת 'היתר המכירה'.

חלגבי הקונים, אם מחיר פירות ה'אוצר' זול באופן משמעותי, יש הידור בהעדפתם. ואם הם שווים במחירם לפירות הרגילים וקל וחומר אם הם יקרים, יש להעדיף את הפירות של 'היתר המכירה' משום איסור סחורה.