שולחן ערוך הרב — אורח חיים 41

אדִּין הַנּוֹשֵׂא מַשְּׂאוֹי אֵיךְ יִנְהֹג בַּתְּפִלִּין וּבוֹ סָעִיף אֶחָד: הַנּוֹשֵׂא מַשּׂאוֹי עַל רֹאשׁוֹ — צָרִיךְ לַחֲלֹץ תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ עַד שֶׁיָּסִיר הַמַּשׂאוֹי. וַאֲפִלּוּ דָּבָר קַל, כְּגוֹן מִטְפַּחַת — אָסוּר לְהַנִּיחַ עַל הָרֹאשׁ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תְּפִלִּין, שֶׁגְּנַאי הוּא כְּשֶׁיֵּשׁ עַל הָרֹאשׁ דָּבָר אַחֵר שֶׁאֵינָהּ מַלְבּוּשׁ וְאֵין דַּרְכָּהּ לִהְיוֹת עַל הָרֹאשׁ. אֲבָל דָּבָר שֶׁדַּרְכָּהּ לִהְיוֹת עַל הָרֹאשׁ כְּגוֹן כּוֹבַע וּמִצְנֶפֶת — מֻתָּר, אֲפִלּוּ אִם מֻנָּח עַל הַתְּפִלִּין. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם הוּא מַשּׂאוֹי כָּבֵד אַרְבָּעָה קַבִּין וְהַתְּפִלִּין נִדְחָקוֹת — צָרִיךְ לַהֲסִירָן: