שמחת הבית וברכתו — פרק ט׳

בהפסקת היריון / איסור הפלה בישראל ובבני נח

באף שלעניין איסור הפלה דין בני נח ובני ישראל שווה, ישנו הבדל בחומרת העונש. יהודי שהמית עובר, אינו נענש על כך בבית הדין, ואילו גוי שהמית עובר, חייב מיתה.

בכידוע, בני נח נצטוו בשבע מצוות כלליות, והעובר על אחת מהן חייב מיתה. אחת משבע המצוות היא שפיכות דמים, כפי שנאמר לנח לאחר שיצא מהתיבה (בראשית ט, ו): "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". דרש רבי ישמעאל, שגם ההורג עובר חייב מיתה, שנאמר: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" – איזהו אדם שבאדם – זה עובר (סנהדרין נז, ב; רמב"ם מלכים ט, ד).

בלעומת זאת, בן ישראל שהרג עובר אינו חייב מיתה, מפני שבעת שביארה התורה שעונש הרוצח הוא מיתה, לא רמזה שגם המתת עובר בכלל זה. אמנם ברור שגם לבן ישראל אסור להמית עובר, שכן יש לנו כלל (סנהדרין נט, א), שכל הדברים האסורים לבני נח אסורים גם לישראל, מפני שהתורה באה לקדש את ישראל ולהחמיר עליהם במצוות, ולכן לא יתכן שיהיה דבר שאסור לבני נח ומותר לישראל. ואם למדנו שלבני נח אסור להרוג עובר, הרי שגם לישראל אסור להרוג עובר. ההבדל היחיד הוא בחומרת העונש, שבן נח נהרג על הריגת עובר ואילו ישראל אינו נהרג.

בוצריך לדעת, שבפועל על פי כללי ההלכה, גם בעת שהיתה סמכות לבית הדין להעניש במיתה, רק לעיתים נדירות מאוד היו מוציאים אדם להורג כפי העונש הקצוב בתורה. ואמרו חכמים (משנה מכות א, י), שבית דין שבמשך שבע שנים הוציא אדם אחד להורג נחשב 'סנהדרין חובלנית', ולדעת רבי אלעזר בן עזריה, אפילו אם הוציא להורג אדם אחד בשבעים שנה נחשב 'סנהדרין חובלנית'. ואף שיש עשרות עברות שהעונש הקצוב עליהם בתורה הוא מיתה, לא היה בית דין מוציא להורג אדם בשבע שנים. הרי שעונשי המיתה שנאמרו בתורה, בין לישראל ובין לבני נח, נועדו בעיקר כדי להרתיע ולהצביע על חומרת החטא ועל עונשו בעולם הזה ובעולם הבא, אבל לא כדי שההוצאה להורג תהפוך לדבר מצוי.

בכפי הנראה, התורה החמירה על בני נח בעניין המתת עובר יותר מאשר על ישראל, מפני שמבין הגויים ישנם רבים שנוטים לזלזל בערך חיי אדם, עד שחלקם חשודים על שפיכות דמים, וכדי להציב בפניהם סייג חמור, גזרה התורה שגם על ממית עובר אפשר לגזור עונש מיתה. אמנם נראה שלעניין היתר הפלות במצב של חולי חמור, דין בני ישראל ובני נח שווה, ובכל מצב שמותר לישראל להפיל מותר גם לבני נח.

גהפסקת היריון / האם מותר להפיל לצורך גדול

גכפי שלמדנו, כאשר ההיריון מסכן את חייה של האם, מותר להמית את עוברה (אוהלות ז, ו). השאלה, מה הדין במקרה שלא נשקפת לאם סכנת חיים, אולם ההיריון עלול לגרום לה עיוורון או חרשות, או שהתברר בבדיקות שהעובר חולה ועתיד לסבול כל ימי חייו? שאלה זו התעוררה בתקופה האחרונה, כאשר בעזרת המכשירים הרפואיים, ניתנה בידינו היכולת לדעת פרטים רבים על מצבו של העובר. נחלקו בדבר גדולי הפוסקים:

גלדעת המחמירים, איסור הפלה הוא ענף של איסור רציחה. ואף שלמדנו שהעובר עדיין אינו נחשב כאדם חי, כיוון שהוא נמצא בתהליך התפתחות לקראת היותו אדם חי, וכבר עתה יש בו מקצת נפש, הפוגע בו עובר על ענף של איסור רצח. וכשם שאסור להרוג חולה מסובל בייסורים, כך אסור להפיל עובר. ורק במקרה שההיריון מסכן את חייה של האם מותר להמית את העובר (הרב אונטרמן נעם ו). ויש מי שכתב, שהואיל והמתת עובר נחשבת כרצח, רק כאשר קרוב לוודאי שהעובר יגרום למיתת האם, מותר להמיתו כדי להצילה (הרב פיינשטיין אג"מ חו"מ ב, סט).

גלעומת זאת, רבים סוברים שאיסור הפלה אינו ענף של רצח. יש אומרים שהוא אסור משום חבלה, וכשם שאסור לאדם לכרות איבר מגופו, כך אסור להמית עובר (מהרי"ט ח"א צז; עמוד הימיני לב). ויש אומרים שהוא אסור משום השחתה, וקל וחומר הוא, שאם על השחתת זרע לבטלה ישנו איסור חמור, קל וחומר שאסור להמית עובר שכבר התחיל להתפתח (חוות יאיר לא). עוד אמרו כיוצא בזה, שהאיסור משום מניעת חיים מישראל, שכן נצטווינו לפרות ולרבות (משפטי עוזיאל ח"ג חו"מ מו). בכל אופן, לכל הדעות הללו, כיוון שאין מדובר באיסור חמור של רצח, במקרים קשים מאוד, מותר לבצע הפלה, וכשם שמותר לאדם לכרות איבר מגופו לצורך רפואתו (ציץ אליעזר ח"ט נא, ג, ג).

גלמרות שמסוגיית הגמרא ודברי הראשונים והאחרונים עולה שאיסור הפלה אינו חמור כענף של רצח, פוסקים רבים הורו לחומרא, מפני הערך הגדול של החיים שטמונים בעובר. ויש שהורו כך מפני שלא סמכו על חוות דעתם של הרופאים. למעשה, אף שבשאלות חמורות, במצבים של ספק נוטים להחמיר, בזה נכון להקל. מפני שהחמרה בשאלות אלו עלולה לגרום סבל נורא להורים ולנולדים, ולעיתים הסבל מוביל לפירוק המשפחה. לפיכך, בשעת דחק גדולה שכזו, אפשר לסמוך על דעת המקילים, שדעתם מבוססת יותר. ולכך נטו רבותי ראשי ישיבת 'מרכז הרב'. אלא שכל שאלה שכזו צריכה להישקל בכובד ראש על ידי תלמיד חכם שמכיר את הסוגיה תוך קבלת חוות דעת מרופא ירא שמיים.

דהפסקת היריון / לפני ארבעים יום ושלבי ההיריון הבאים

דככל שהעובר נמצא בשלב התחלתי יותר של התפתחות, ניתן יותר להקל להפילו. ומאידך, ככל שהתפתח יותר, כך דרגת החיים שבו מתגלה יותר, וגם לדעת המקילים רק במקרים חמורים יותר אפשר להקל.

דלפני שעברו על העובר ארבעים יום שלמים, איבריו עוד לא התחילו להתרקם, ואין לו עדיין דין של עובר. ולכן מי שהפילה את עוברה בתוך ארבעים יום, הזכר שייוולד אחריו הוא בכור, כי ההיריון הקודם נחשב כמים בעלמא (יבמות סט, ב). ולכן גם לדעת חלק מהמחמירים, במקום שיש צורך גדול, יהיה מותר לבצע הפלה עד יום הארבעים.

דמהיום הארבעים ואחד, כיוון שאיבריו של העובר החלו להתרקם, המחמירים סוברים שאסור להפיל בלא מצב של ספק סכנת נפשות לאם. ויש מהמחמירים שסובר, שהואיל ועד שלושה חודשים האשה נחשבת כמי שעוד לא הוכר עוברה, אפשר לצורך גדול להפילו (יבי"א ח"ד אה"ע א, בדעת כמה אחרונים).

דלעומת זאת, לדעת המקילים, הואיל והפלה אינה אסורה משום רצח, לצורך גדול מותר להפיל גם לאחר שלושה חודשים. אבל ככל שהעובר מתפתח יותר, צריך סיבה חזקה יותר כדי להתיר את הפלתו. ולכן ההוראה היא להזדרז ככל היותר בביצוע הבדיקות הנדרשות, כדי שאם יהיה צורך להפיל, יהיה הדבר מוקדם ככל האפשר (ציץ אליעזר ט, נא, שער ג; עמוד הימיני ל"ב).

דלאחר שהעובר הגיע לשלב שבו אם ייוולד יוכל לשרוד בכוחות עצמו, גם לדעת המקילים, כמעט ולא ניתן להתיר הפלה. ואם ברור שגם אם העובר יוולד באופן טבעי, לא ישרוד יותר משלושים יום, במקרים מסוימים חלק מהמקילים יסכימו להתיר הפלה.

דכאשר נשקפת לאם סכנת נפשות מהמשך ההיריון, כל הפוסקים מתירים לבצע הפלה. ואפילו אם כבר התחילו צירי הלידה, הורגים את העובר כדי להציל את אמו. אבל אם כבר יצא ראשו או רוב גופו, אין פוגעים בו יותר, מפני שהוא נחשב כבר לאדם, ואין הורגים נפש מפני נפש (אוהלות ז, ו).

ההפסקת היריון / זקס

הטיי-זקס היא מחלה תורשתית שאין לה מרפא. היא נובעת מחוסר באנזים שאחראי על חילוף חומרים מסוימים. הנולדים עימה, לאחר כחצי שנה מלידתם מתחילים לפגר בהתפתחותם הגופנית והשכלית, לאחר מכן מפתחים עיוורון ושיתוק, וכתוצאה מכך, כל הסובלים מטיי-זקס מתים עד גיל ארבע. בעזרת בדיקות ניתן כיום לדעת בוודאות האם העובר סובל מטיי-זקס, השאלה האם מותר להפילו.

הלדעת המחמירים, איסור הפלה הוא ענף של איסור רציחה, וכשם שאסור להרוג אדם חולה, כך אסור להרוג עובר חולה. ולכן אסור להפיל עובר שחולה בטיי-זקס (הרב פיינשטיין באג"מ חו"מ ב, סט). וכן הורו הרב אויערבאך והרב אלישיב. אמנם במקרה שהידיעה שעומד להיוולד לה בן חולה כל-כך, מכניסה את האם למצב נפשי קשה, עד שיש חשש שתחלה בנפשה, גם הם התירו לבצע הפלה, משום שמחלת נפש עלולה לגרום לסכנת נפשות, וחייה של האם קודמים לחיי העובר (נשמת אברהם חו"מ תכה, 15. ולרב פיינשטיין רק כאשר קרוב לוודאי שהאם תמות עקב כך, מותר להפיל).

המנגד, לדעת המתירים, גם כשאין חשש שהאם תחלה במחלה נפשית, כאשר העובר חולה בטיי-זקס מותר לבצע הפלה, משום שככלל לדעתם הפלה אינה נחשבת כרציחה אלא כחבלה. ואם כן עדיף למנוע מהעובר הזה את כל הסבל שייפול בגורלו, וטוב לו יותר שלא ייוולד כלל. וכן עדיף לחסוך מהאם את הצער הנורא, שתראה את פרי בטנה מתייסר ועיניה כלות ללא יכולת לעזור לו (עמוד הימיני לב). וכמובן שעדיף לבצע את ההפלה כמה שיותר מוקדם, אולם בדיעבד, כתב הרב ולדינברג, שעד לחודש השביעי מותר לבצע את ההפלה (ציץ אליעזר יג, קב).

הוכבר למדנו (בהלכה ג) שלמעשה, כיוון שמדובר בשעת הדחק, אפשר לסמוך על דעת המקילים (ועיין בהלכה ח' אודות אמינות הרופאים).

והפסקת היריון / תסמונת דאון

והלוקים בתסמונת דאון סובלים מעודף של כרומוזום אחד, שגורם לפיגור שכלי וגופני בדרגות שונות, ומתבטא גם בתווי פנים וגוף מיוחדים. בקרב בעלי תסמונת דאון ישנה שכיחות רבה יותר של מומים ומחלות שונות, כמו מומי לב, והצרה של התריסריון, נטייה לזיהומים וסרטן הדם. אך למרות זאת הם יכולים לחיות עשרות שנים, ואף להגיע לגיל חמישים. הפיגור השכלי גורם לכך שלא יוכלו להתקיים בכוחות עצמם, אלא יזדקקו לסעד ותמיכה כדוגמת ילדים קטנים. בדור האחרון פותחו שיטות חינוכיות לשיפור יכולת הלימוד והתפקוד שלהם, עד שיש מהם שזוכים להינשא ולהתגורר בדירה משלהם (הגברים עקרים מטבעם). אולם גם במצבים הטובים, הם יזדקקו לתמיכה וסעד בדומה לילדים גדולים. השאלה, האם מותר להפיל עובר שסובל מתסמונת דאון?

ולדעת המחמירים, כשם שאסור להרוג ילד שסובל מתסמונת דאון כך אסור להרוג אותו בהיותו עובר. ואף שיש ביניהם הבדל בדין, שההורג ילד חייב מיתה, וההורג עובר אינו נענש, מכל מקום, איסור הריגת עובר הוא ענף מאיסור רציחה, ולכן אין להתיר לאשה כזו להפיל את עוברה (הרב פיינשטיין באג"מ חו"מ ח"ב סט).

ווהרב גורן אמנם התיר להפיל עובר שחולה בטיי-זקס, כי מצבו רע והוא עתיד למות תוך שנים ספורות מלידתו, אבל לא התיר להפיל עובר שסובל מתסמונת דאון. ורק כאשר ישנו חשש שבעקבות לידתו האיזון המשפחתי יתערער ויסכן את בריאות נפשו של אחד ההורים, התיר לבצע הפלה (תורת הרפואה עמ' 192).

וולדעת המקילים, כאשר קשה להורים להתמודד עם הקשיים הכרוכים בגידול ילד שסובל מתסמונת דאון, והדבר גורם להם צער רב, מותר להפיל. שכן לדעתם הפלה אסורה משום חבלה והשחתה, וכדי למנוע צער גדול מהיילוד החולה ומההורים, מותר לבצע הפלה (ציץ אליעזר ט נא, שער ג; יג קב, ו; יד קא-קב; הרב ישראלי בעמוד-הימיני לב). וכבר למדנו בהלכה ג', שבשעת הדחק אפשר לסמוך על דעת המתירים, אלא שכאן מדובר בבעיה שלא תמיד מצדיקה הפלה, שכן יש משפחות שלמרות הקשיים הגדולים מצליחות להתמודד עם האתגר של גידול של ילד עם תסמונת דאון, וההתמודדות אף מפתחת אותם. לכן יש צורך בשיקול דעת נוסף לגבי מצבה של המשפחה, והתייעצות זו צריכה להיעשות עם תלמיד חכם מובהק.

זהפסקת היריון / כשיש חשש שהעובר בעל מום

זעד כה עסקנו במקרים שבהם ברור שהעובר סובל מחולי מסוים, אולם לעיתים כל שניתן לדעת הוא שיש סיכון שהעובר חולה, אבל הדבר אינו ברור. למשל, במקרה שהאם חלתה באדמת בחודש הראשון להריונה, יש סיכון של 50% שהיילוד יהיה בעל מום. וכן קורה לעיתים שבבדיקת אולטרסאונד עולה חשש שהעובר סובל מבעיות רציניות מאוד, אבל יתכן גם שהוא בריא ושלם.

זלדעת המחמירים, גם אם היינו יודעים בוודאות שהעובר חולה מאוד, אסור להפיל אותו, קל וחומר כאשר יש בכך ספק.

זולדעת המתירים, כיוון שהפלה אסורה משום חבלה והשחתה ולא משום רצח, לצורך גדול מותר לבצע הפלה. לפיכך, גם במקרה של ספק, כאשר יש חשש סביר שהעובר סובל מבעיה קשה שתהפוך את חייו לרצופי סבל – מותר לבצע הפלה (עמוד הימיני לב).

זוכל זה כאשר אין אפשרות להגיע למסקנה ברורה באשר למצבו של העובר. אבל בדרך כלל, אם ימתינו עד לשבוע העשרים ויבדקו שוב את מצבו של העובר, יוכלו לדעת הרבה יותר על מצבו, ואזי אסור להפילו לפני כן. למשל, כאשר האם נדבקה בחודשי ההיריון הראשונים ב-CMV, יש חשש של כארבעים אחוז שגם העובר ידבק בנגיף זה. ובמידה ונדבק, יש חשש של כעשרה אחוזים שהעובר נפגע באופן שאולי מצדיק הפלה לדעת המתירים. לפיכך, מוכרחים להמתין לשבוע העשרים, ואם אז יתברר שהעובר סובל מבעיות חמורות, לדעת המתירים יהיה מותר להפילו (כמבואר בהלכה ד, והערה 6). וכפי שלמדנו בהלכה ג', בשעת הדחק אפשר לסמוך על דעת המתירים, שסברתם מבוססת יותר בגמרא ובפוסקים.

חהפסקת היריון / אמינות הרופאים והתייעצות עם רב

חבכל שאלה הנוגעת להפלה, חייבים לקבל חוות דעת של רופא ישר שמתייחס בחרדת קודש לחיי העובר, ולאחר מכן לשאול רב שמצוי בתחום. למרבה הצער, היו מקרים רבים שבהם רופאים התרשלו במלאכתם, ערכו בדיקות רשלניות, וחרצו את דינו של העובר למוות למרות שהיה בריא ושלם. לעיתים זה קורה כאשר תוצאות הבדיקות מצביעות על ספק, ובלא בדיקה חוזרת נחפזו להורות על הפלה. ולעיתים מדובר בבעיה שאותרה בחודש השלישי להיריון, שכדי לעמוד על מצבה המדויק היה צריך להמתין לחודש החמישי, כמו למשל במקרה של ‏CMV, ומתוך זלזול בחומרת ההפלה, המליצו לבצע הפלה בחודש השלישי בלא להמתין לבדיקות מדויקות יותר.

חשמעתי על אשה שחיכתה שנים עד שזכתה להיריון, ולבסוף לאחר בדיקת היריון הודיעו לה שהעובר שבבטנה מת, ויש לבצע הפלה מיידית. אין צורך לתאר את צערה. למזלה, בעודה ממתינה בוכייה בתור לקראת הגרידה, עבר שם רופא שהכיר אותה מטיפולים קודמים. כששמע את צערה, הציע שיבדוק אותה בשנית, והנה התברר שהעובר חי, ואכן נולדה לה בת שגדלה לתפארת.

חבעקבות מקרים כאלה, ישנם פוסקים שהורו להלכה, שלא לסמוך על רופא חילוני, שמא גם במקרים של ספק ובליקויים נסבלים, יקבע שהעובר פגום מאוד ויעודד את ההורים להפילו שלא בצדק. ורק כאשר אין בנמצא רופא ירא שמיים, הורו להתייעץ עם שני רופאים שיבדקו בנפרד את מצב העובר, ואם שניהם יקבעו שיש לעובר בעיה קשה, יפנו לרב שיפסוק אם מותר להפילו (הרב עובדיה יוסף אסיא א' עמ' 92).

חלמעשה, אף שיש להעדיף רופא ירא שמיים, ואף עדיף ללכת לבית חולים שמחויב לשמירת ההלכה, ניתן לסמוך גם על רופא שאינו מקפיד על שמירת מצוות, ובתנאי שיהיה ברור שהוא מתייחס במלוא הרצינות לחייו של העובר, ובכל מקרה של ספק, יבדוק שוב ושוב עד שיגיע לקבלת התוצאה המדויקת ביותר. ואם יש צורך להמתין עוד מספר שבועות, ימתין ולא יחפז לחרוץ דין.

חואף שכבר למדנו (בהלכה ג), שהעיקר להלכה כדעת המקילים, אין לסמוך על תוצאות הבדיקות הרפואיות, אלא חובה לשאול רב שמצוי בתחום. ראשית, כדי שהרב יוודא בעזרת רופא שהוא מכיר, שאכן חוות הדעת הרפואית אמינה וכל הבדיקות האפשריות התבצעו. שנית, מפני שלא ניתן להקל בשאלה חמורה שכזו בלא דיון אחראי בסוגיה על כל מרכיביה, כגון: חומרת הפגיעה, איכות הבדיקה, מצב המשפחה, גיל העובר וצורת ההפלה. מעבר לכך, מדובר בהחלטה מוסרית כבדת משקל, שקשה מאוד לבני הזוג להתמודד עמה, והתייעצות עם רב אחראי תקל על מצפונם, ותורה להם דרך טובה להמשך בניית המשפחה.

טהפסקת היריון / האם רצוי לבצע בדיקה לגילוי פגמים בעובר

טמבין הפוסקים שמחמירים ואוסרים לבצע הפלה גם במקרה שהעובר סובל ממחלה קשה, רבים הורו שלא לבצע בדיקות לבירור מצבו של העובר, שהרי גם אם יתברר שהוא חולה – לא ניתן יהיה להפילו. ועדיף לסמוך על הקב"ה שכל מה שיעשה הכל לטובה, מאשר לדאוג תמיד מבעיות שאין להן פתרון.

טאבל למעשה, עדיף שנשים יבצעו את הבדיקות הנדרשות. ואף שלפי הדעה המחמירה גם במקרה שיתברר שהעובר חולה, אסור להפילו, מכל מקום למדנו שיש מקילים. ובמקרה של בעיה יוכלו בני הזוג לפנות אל רב שיורה להם אם לנהוג כדעה המחמירה או המקילה. ועוד, במקרה שישנו חשש סביר, שמחמת הצער על לידת הילד החולה, עלולה האם לחלות בנפשה, גם לפי רבים מהמחמירים, מותר לבצע הפלה. משום שמחלת נפש גובלת בסכנת נפשות, וכשיש התנגשות בין חיי האם לחיי היילוד, חיי האם קודמים. ואפילו אם יוחלט ללכת לפי השיטה המחמירה, ההורים יוכלו להתכונן לכך מבחינה נפשית בחודשים שנותרו עד הלידה. לפיכך, טוב לבדוק את מצבו של העובר בעת ההיריון. וכן הורה למעשה מו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל.

טאמנם עדיין יש לברר איזה בדיקות צריך לבצע. למשל, ידוע שככל שהאשה מבוגרת יותר, כך הסיכון שהעובר שלה יסבול מתסמונת דאון גובר. השאלה מאיזה גיל נכון לבצע לשם כך בדיקה? שאלה נוספת: מסיבות שונות יש רופאים שמציעים לבצע בדיקות רבות בהיריון, חלקן עולות כסף רב. האם רצוי שהמעוברת תבצע את כל הבדיקות הללו על כל המתחים והחרדות שמתלווים אליהן? או שעדיף שתעבור את תקופת ההיריון בשמחה ונינוחות, ותסמוך על ה' שעושה הכל לטובה?

טככלל ניתן לומר שאת הבדיקות החשובות לאיתור בעיות חמורות ושכיחות צריך לבצע, ואילו בדיקות שנועדו לאיתור חששות רחוקים אין לבצע, כשם שגם בשאר התחומים, כסכנת תאונות דרכים והרגלי אכילה, אנשים אינם רגילים לחשוש לרמת סיכון שכזו. הסימן לבחינת חשיבות הבדיקה הוא המימון. כאשר הקופה מממנת את הבדיקה, סימן שכך הורה משרד הבריאות על סמך הניסיון הכולל, ונכון לבצעה. וכאשר הבדיקה אינה ממומנת בביטוח הבסיסי, סימן שאינה חשובה כל כך, ולכן אין צורך לבצעה. אמנם כאשר רופא אמין, שכעקרון מקבל את ההדרכה הזו, מוסיף להמליץ על בדיקה מסוימת, שלדעתו חשובה מאוד, נכון לקבל את הדרכתו.

יהפסקת היריון / עובר ממזר

יאשת איש שזנתה או נאנסה ונכנסה להיריון, העובר שייוולד לה יהיה ממזר או ממזרת, שאסור בנישואין עם בת או בן ישראל. ואמנם מותר לממזר להתחתן עם ממזרת, וכן מותר להם להתחתן עם גרים, אבל גם על ילדיהם יחול דין ממזר. השאלה: האם מותר לאשה שעוברה ממזר לבצע הפלה?

יבתשובות חוות-יאיר (ל"א), כתב שלכתחילה אסור לה להפיל את העובר, ואף שהמהרי"ל כתב שאם נולד ממזר, אין אומרים בברית המילה שלו את הברכה "קיים את הילד הזה לאביו ולאימו", כי אין להרבות ממזרים בישראל. אבל לכתחילה גם אין לפגוע בעובר, ומשמע שבמקום צער מיוחד ופגיעה בכבוד המשפחה מותר. לעומת זאת, על פי דעת מהרי"ט (א, צז), שסובר שאיסור הפלה משום חבלה ולצורך גדול מותר להפילו, אפשר ללמוד שגם לצורך גדול של מניעת לידת ממזר, מותר להפיל. ואף הגאון רבי יוסף חיים מבגדאד (רב פעלים אה"ע א, ד), נשאל על אשת איש שזנתה והתעברה, האם מותר לה לשתות סם שיגרום להפלת עוברה. והרב עצמו לא רצה לפסוק בזה, אלא העתיק לשואל את דברי החוות יאיר שממנו עולה שלכתחילה אסור, ואת דברי מהרי"ט ושאלת יעב"ץ (א, מג), שמתירים. ואף שהוא עצמו לא רצה להכריע, מקירות דבריו עולה שדעתו נוטה להקל. וכן כתב הרב עוזיאל (ח"ד חו"מ מז), שמותר לאשה להפיל עובר שהוא ממזר.

יאמנם לסוברים שהפלה אסורה משום ענף של רצח, ברור שאסור להפיל עובר ממזר. וכבר למדנו בהלכה ג', שהעיקר להלכה כדעת המקילים.

יאהפסקת היריון / היריון לא מתוכנן וחשש היריון מחמת אונס

יאאשה שנכנסה להיריון לא מתוכנן שלא במסגרת הנישואין, אסור לה להפיל את עוברה, שהואיל והעובר בריא ושלם, אסור לפגוע בו. אמנם בשעת הדחק, כאשר ההיריון עלול לגרום לה קשיים נפשיים, עד ארבעים יום להיריון, אפשר להקל. שכבר למדנו שלדעת רוב הפוסקים, עד ארבעים יום לא נתרקמו איבריו של העובר, ואין חלים עליו הדינים החמורים של עובר (הלכה ד). ונכון לבצע את ההפלה על ידי נטילת כדורים וכיוצא בזה, שבאופן זה ההפלה נעשית בגרמא ולא באופן ישיר, וחומרת האיסור פוחתת (כמבואר בהערה 7).

יאמשהגיע העובר לגיל ארבעים ואחד יום מעת ההפריה, גם כאשר ההיריון גורם לאם קשיים נפשיים, אסור להפיל אותו. וגם כשהיא יודעת שלא תוכל לטפל בילד, מפני הבושה או מסיבות כלכליות, אסור להפיל אותו אלא תמסור אותו לאימוץ. כי גם למקילים בדיני הפלה, ההיתר הוא כאשר העובר חולה וחייו יהיו רצופים סבל, אבל כאן שהוא בריא – אסור להפילו. וכבר ידוע שיש הרבה אנשים טובים שמעוניינים לאמץ תינוקות, כך שיוכל לזכות לחיים טובים. אמנם כאשר מדובר בנערה צעירה, ולהערכת הוריה ומחנכיה, אם לא תפיל את עוברה, תסטה ממסלולה ותתקשה להקים בית נאמן בישראל, יש מקום לשאלת חכם.

יאלמעשה, אין צורך להגיע לשאלה זו, כי הפתרון הפשוט הוא, שנערה או אשה שנאנסה או התפתתה, תפנה מיד לרופא, כדי שיתן לה גלולה שבכוחה למנוע היריון, כאשר נוטלים אותה בתוך שלושה ימים שלאחר האונס. גם התקן תוך רחמי, אם יוכנס ביום שלאחר האונס – ימנע את ההיריון. ונראה שלכל הדעות מותר לאשה שנאנסה לעשות כן, משום שאין כאן הריגת עובר, אלא מניעת היריון בלבד. זאת ההזדמנות להזכיר שוב עד כמה חשוב שהקשר בין הבנות לאמהות יהיה פתוח, כדי שבמקרים קשים מסוג זה הבת תוכל לפנות לאִמה בבקשת עזרה.

יבהפסקת היריון / לצורך בריאות האם ושיקולים כלכליים

יבכבר למדנו (בהלכה א), שכאשר ההיריון מסכן את חייה של האם, מותר לה להפיל את עוברה.

יבאמנם נחלקו הפוסקים במקרה שההיריון אינו מסכן את חייה, אבל מחריף את מחלתה. כגון כאשר מחלת העיניים או האוזניים שלה תתחזק, עד שאולי תגיע לעיוורון או חרשות. וכן כאשר ההיריון גורם להחרפת מחלה שאינה מסכנת את חייה, אבל גורמת לה סבל נורא. למחמירים אסור להפיל (אג"מ חו"מ ב, סט; שבט הלוי ז, רח; ט, רסו). ולמקילים מותר (תורת חסד אה"ע מב, לב; משפטי עוזיאל ח"ג חו"מ מו; ציץ אליעזר ח"ט נא, שער ג).

יבלעיתים ההיריון עלול לגרום לאשה לחלות במחלת נפש. במקרה כזה הורו כמה פוסקים, שגם לשיטת המחמירים מותר להפיל, כי מחלת נפש בכלל סכנת נפשות, כי היא עלולה לגרום לה לאבד את עצמה (לבושי מרדכי חו"מ לט; רשז"א). בדור האחרון פותחו תרופות טובות לחלק ממחלות הנפש, וכאשר יש חוות דעת של פסיכיאטר לפיה ישנן תרופות שיכולות למנוע את הסכנה, אין היתר (נשמת אברהם חו"מ תכה, 12).

יבולדעת המקילים, גם כשאין חשש שמחלת הנפש תוביל להתאבדות, אם ההיריון יגרום לסבל נפשי גדול מאוד, מותר להפיל. למעשה, בכל שאלה מסוג זה, צריך לשאול תחילה פסיכיאטר ירא שמיים, ועל פי הערכתו לפנות לשאלת חכם.

יבאסור להפיל מסיבות כלכליות, וגם כאשר בני הזוג סוברים שמצבם הכלכלי לא מאפשר להם לגדל ילד נוסף בבית, אסור להם לבצע הפלה. ואף המקילים סוברים שהמפילים משום סיבות כלכליות או חברתיות עוברים באיסור חמור. ובזוהר אמרו על מי שגורם להריגתו של עובר, שהוא סותר את בניינו של הקב"ה, וגורם בכייה בשמים, ובעוונו מתרחקת השכינה מהארץ – וצרות מתרבות בעולם (זוהר שמות ג, ב; ציץ אליעזר ז, מח; ט, נא, סוף שער ג).

יגהפסקת היריון / חולת סרטן שנכנסה להיריון

יגמותר למעוברת שסובלת מסרטן אלים להפיל את עוברה, מפני שההיריון גורם להתפשטות מהירה יותר של המחלה. ואף שההפלה לא תציל את חייה אלא רק תאט את קצב התפשטות המחלה ותאריך את חייה בכמה חודשים, מותר לה להפיל את עוברה, שחייה קודמים לחייו של העובר. וגם חיי שעה שלה חשובים, עובדה שמחללים שבת כדי להאריך את חייו של חולה או גוסס (שאילת ישורון לט). ונראה שגם המחמירים יודו בכך. ואף אם יש סוברים שגם במצב כזה אסור לה להפיל בידיים, מותר לה לבצע את הטיפולים הכימותרפיים המקובלים, אף שהם יגרמו בעקיפין למיתת העובר (עיין בנשמת אברהם חו"מ תכה, א, 15).

יגאמנם אם החולה תרצה, מותר לה להמשיך בהיריון. ואף שהמשך ההיריון יקרב את קיצה, וחובה על כל אדם לעשות את כל מה שבידו כדי להמשיך את חייו, כאן כשהמטרה להעניק חיים לעובר שברחמה, מותר לה להמשיך בהיריון (ציץ אליעזר ט, נא, ג).

ידהפסקת היריון / היריון מרובה עוברים

ידלעיתים בעקבות טיפולי הפריה אשה נכנסת להיריון מרובה עוברים, אם מדובר בשני עוברים, אין בדבר סכנה, שכן גם באופן טבעי יש שיולדות תאומים. גם כאשר מדובר בשלושה עוברים אין בדרך כלל סכנה, ואף באופן טבעי לעיתים אשה יולדת שלישיה. אמנם כאשר מדובר בחמישה עוברים ומעלה, ישנו סיכון גדול שכולם ימותו או ייוולדו מוקדם ויסבלו מתחלואים חמורים.

ידמוסכם על רוב ככל הפוסקים, שמותר להמית מקצת מהעוברים כדי שהאחרים יוכלו לשרוד. יש שביארו זאת מפני שכל עובר הוא רודף לחברו, ויש שביארו מפני שהעוברים עדיין אינם נחשבים נפש, ולכן מותר להמית אחדים כדי להציל את השאר. לפיכך, בהיריון של שלושה עוברים, רק במקרים רחוקים שמתעורר חשש מיוחד של סכנה מותר להמית עובר אחד. בארבעה עוברים, יש לשקול את המצב לאשורו, וברוב המקרים יהיה מותר להמית עובר אחד ולעיתים בשעת הצורך שניים. ובחמישה עוברים, מוסכם שאפשר להמית חלק מהעוברים כדי להבטיח את הישרדותם של השאר. ובכל מקרה ומקרה חייבים לקבל חוות דעת של רופא ירא שמיים ולשאול אחר כך רב.

ידלעיתים בהיריון של תאומים או שלישייה אחד העוברים מתפתח באיטיות, ולהערכת הרופאים אם לא ימיתוהו יש חשש שיגרום להפלת שאר העוברים. ואזי מותר להמיתו כדי להציל את העוברים האחרים, הן מצד שממילא הוא כנראה לא ישרוד, והן כדי להציל את שאר העוברים.