תפילה — פרק כ״ג

בסיום שחרית ודיני קדיש / ובא לציון

בלאחר מכן אומרים 'קדושה-דסדרא', היינו פסוקי "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ" וכו', "ברוך כבוד ה' ממקומו", "ה' ימלוך לעולם ועד", עם תרגומם לארמית. ותקנו לומר 'קדושה-דסדרא' כדי שכל מתפלל יזכה ללמוד בכל יום כמה פסוקי נביא, ותרגמו את הפסוקים לארמית, כדי שכל העם, שהיה רגיל בלשון הארמית, יבין את משמעותם. הפליגו חכמים בשבח אמירתה, שאחר חורבן בית המקדש היא מן הדברים שבזכותם העולם עומד (סוטה מט, א). ופירש רש"י, שיש באמירתה שתי מעלות גדולות: האחת, מעלת לימוד התורה; והשנייה, שאותם הפסוקים עוסקים בקדושת ה'. בשחרית של שבת, אין צורך לומר קדושה דסדרא, שכבר יוצאים ידי לימוד בנביא בקריאת ההפטרה. ומכל מקום כדי שלא לבטל את אמירתה, נהגו לאומרה לפני תפילת המנחה, כדי להוסיף בשבת עוד לימוד, ובמיוחד לימוד העוסק בקדושת ה'.

ביש אומרים שתקנו לומר 'קדושה-דסדרא' בשעה שגזרו על ישראל שלא לומר קדושה, והיו השוטרים שומרים על המניינים עד אחר חזרת הש"ץ, ואחר שהלכו נהגו לומר 'קדושה-דסדרא'. וגם אחר ביטול הגזירה לא נתבטל מנהג אמירתה (שבולי הלקט מד, ב"י קלב, ב).

בנמצא אם כן שאנו אומרים קדושה שלוש פעמים בתפילת שחרית. בתחילה בברכת 'יוצר המאורות', ושוב בחזרת הש"ץ, ובשלישית ב'קדושה-דסדרא'. וכן מצינו שהרבה דברים חשובים תקנו לומר שלוש פעמים, כדוגמת 'תהלה לדוד' (אשרי) בכל יום, וכן 'ויכולו' בליל שבת.

בכמו בקדושה כך גם ב'קדושה-דסדרא', הציבור אומר ביחד את פסוקי 'קדוש' ו'ברוך', ולשם כך צריך החזן לומר בקול את המשפט המקדים לפסוקי הקדושה. יחיד המתפלל לעצמו, מוטב שיאמר פסוקים אלו במנגינה של קריאה בטעמים, כדי לחוש לדעה הסוברת שהואיל ומדובר בקדושה צריך לאומרה במניין, אבל כשהוא קוראם בטעמים, הרי הוא כקורא בתורה ואינו צריך מניין. ומי שאינו יודע לקוראם בטעמים, יאמרם בלא טעמים, שהעיקר להלכה שגם יחיד יכול לומר 'קדושה-דסדרא', מפני שהוא רק מספר כיצד המלאכים מקדשים את שמו יתברך.

בכהמשך ל'קדושה-דסדרא' הנהיגו הגאונים לומר עוד פסוקים ובקשות על כפרה, אמונה ותורה. יש שנהגו לומר את כל הנוסח שלפנינו (סידור רב עמרם גאון), ויש שאמרו נוסח קצר יותר (סידור רס"ג). בתקופת הראשונים כבר נהגו הכל להוסיף את הנוסח שלפנינו, עם שינויים קלים בין העדות.

באחר 'קדושה-דסדרא' אומר החזן 'קדיש תתקבל', שבו בנוסף על עיקר הקדיש מבקשים שתתקבל תפילתנו. ולכן צריך החזן להקפיד שלא לדבר מחזרת הש"ץ ועד אחר קדיש זה.

גסיום שחרית ודיני קדיש / הממהר לצאת מהתפילה מתי יצא ועל מה ידלג

גאמירת 'תהִלה לדוד' (אשרי) ו'קדושה-דסדרא' עדיפה על אמירת תחנון, שהפליגו חכמים בשבח האומר 'תהלה לדוד' בכל יום שלוש פעמים, שהוא בן העולם הבא (ברכות ד, ב), ועל 'קדושה-דסדרא' אמרו שהיא אחד מהדברים שבזכותם העולם מתקיים אחר החורבן (סוטה מט, א). ואילו אמירת תחנון היא רשות (טור קלא, בשם רב נטרונאי גאון). ולכן יחיד המתפלל לעצמו ואין לו זמן לומר את הכל, יעדיף לומר 'תהִלה לדוד' ו'קדושה-דסדרא' (יחו"ד ב, ח).

גוכן מעלת 'תהלה לדוד' ו'קדושה-דסדרא', שיסודם בדברי התלמוד, עדיפה על אמירת שיר של יום, קטורת ועלינו לשבח, שהנהיגו לאומרם בתקופת הגאונים והראשונים (אבני ישפה ט, נח-ס).

גהמתפלל במניין ונאלץ לצאת לפני סוף התפילה, צריך להשתדל להישאר לפחות עד אחר 'קדושה-דסדרא', ואף תפילין לא יתחיל להסיר לפני סיום 'קדושה-דסדרא' (שו"ע או"ח כה, יג). וכשאפשר ימתין עם התפילין עד אחר 'קדיש תתקבל' (משנה ברורה כה, נו). וכל זה אינו אלא בשעת הדחק, אבל לכתחילה יישאר עד לאחר סיום המזמורים שאחר התפילה.

דסיום שחרית ודיני קדיש / שיר של יום

דכיוון שתפילת שחרית ניתקנה כנגד קרבן התמיד, ואחר הקרבת התמיד היו אומרים הלוויים 'שיר של יום', נהגו לאומרו אחר התפילה (מסכת סופרים יח, א). אולם לא תקנו זאת כחובה, והיו שלא נהגו לאומרו. בסוף תקופת הראשונים כבר נהגו הכל לאומרו.

דלפני השיר מזכירים את היום: "היום יום ראשון בשבת", "שני בשבת" וכן בכל יום, כדי לקיים את מצוות זכירת יום השבת בכל ימות החול (עפ"י רמב"ן שמות כ, ח, והאר"י, כמובא בכה"ח קלב, כו).

דבנוסח ספרד מוסיפים לומר לפני 'שיר של יום' מזמור 'תְּפִלָּה לְדָוִד' (תהלים פו), ולקט פסוקים הפותח ב'בית יעקב', ומזמור 'שיר המעלות לדוד' (תהילים קכ״ד:א׳). בימים של שמחה, כשם שאין אומרים "לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד, יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה" (שאחר אשרי), כך גם אין אומרים 'תְּפִלָּה לְדָוִד', מפני שנאמר בו "בְּיוֹם צָרָתִי אֶקְרָאֶךָּ" (פס"ת קלב, יא). גם בסידורים של נוסח ספרד-חסידים מודפסים פרקים אלו, אלא שרבים נהגו לדלג עליהם ולומר רק 'שיר של יום' כמנהג נוסח אשכנז.

דעוד הבדל ישנו בין הנוסחים, שלמנהג אשכנז אומרים תחילה 'עלינו לשבח', אח"כ 'שיר של יום', ולבסוף 'פיטום הקטורת'. ואילו לנוסח ספרד אומרים תחילה 'שיר של יום', אח"כ 'פיטום הקטורת', ולבסוף 'עלינו לשבח' (וכסדר נוסח ספרד סידרתי את ההלכות).

דהנוהג כנוסח אחד שמתפלל עם חזן מנוסח אחר, יש אומרים שמוטב שיתפלל כנוסח החזן, ויש אומרים שמוטב שיתפלל בשקט כנוסח אבותיו, אבל לא ישב בשעה שכל הציבור עומד ב'עלינו לשבח', כדי שלא להבליט את הבדלי הנוסח (ועיין לעיל ו, ה).

הסיום שחרית ודיני קדיש / פיטום הקטורת ועלינו לשבח

האחר 'שיר של יום' נוהגים לומר 'פיטום הקטורת', ולפניו אומרים 'אין כאלוהינו'. שני טעמים לאמירתו: האחד, כנגד הקטורת שהיו מקטירים בכל בוקר וערב בבית המקדש. והשני, כדי שכל יהודי יזכה ללמוד בכל יום מדברי חכמים.

הבזוהר (ח"ב ריב, ב) שבחו מאוד את מעלת אמירת 'פיטום הקטורת', שעל ידה ניצלים מכל מיני פורענויות. ויש אומרים שצריך להיזהר מאוד שלא להשמיט אף סממן מהקטורת, ולכן לא היו אומרים את הקטורת בימי החול, שמא מתוך שממהרים למלאכתם ידלגו על אחד הסממנים (רמ"א קלב, ב). למעשה דעת רוב הפוסקים שאין צריך לדקדק בזה כל כך, אלא שלכתחילה טוב לאומרה מתוך הסידור כדי שלא יטעה וידלג (ב"י, משנה ברורה קלב, יז).

הנהגו לומר בסיום התפילה 'עלינו לשבח', כדי לקבוע בליבנו, קודם שניפרד מהתפילה, את האמונה בה' ואת תקוות הגאולה; וכדי שאח"כ, כשהיהודי ייפגש עם הגויים, במסחרו ועיסוקיו, לא יגרר אחר אליליהם ואמונתם (ב"ח או"ח קלג).

המפני חשיבותה של תפילה זו נוהגים לאומרה בעמידה, ונוהגים לכרוע מעט בעת שאומרים "ואנחנו כורעים" (משנה ברורה קלב, ט).

וסיום שחרית ודיני קדיש / הקדיש ומעלתו

והקדיש מיוחד בזה שעיקרו עוסק בכבוד שמים, ולכן צריך לכוון מאוד בענייתו, ולהיזהר שלא להסיח את הדעת, וקל וחומר שלא לפטפט, בעת אמירתו (שו"ע או"ח נו, א; משנה ברורה נו, א). אמרו חכמים שכל העונה "אמן, יהא שמיה רבא" וכו' בכל כח כוונתו, קורעים לו גזר דינו של שבעים שנה (שבת קיט, ב; תר"י). ובעת שישראל נכנסים לבתי כנסיות ואומרים "יהא שמיה רבא מברך" בקול רם, מתבטלות מהם גזירות קשות (פסיקתא כמובא שם בתוס'). והענייה על הקדיש מעוררת רחמים על ישראל שגלו, שבשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונים "יהא שמיה הגדול מבורך", עולה זכרונם לפני הקב"ה, וכביכול מנענע ראשו בצער, ואומר: אשרי המלך שהיו מקלסין אותו כך בביתו, ומתעורר לפניו רצון לגאול את ישראל (עי' ברכות ג, א).

וכיוון שאנו מקדשים בו את ה', תקנו לאומרו במניין, שהקב"ה מתקדש על ידי עדה מישראל. וניתקן בלשון ארמית, שהיתה שגורה בימי בית שני בפי כל ישראל. וזה תרגומו: יתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולם שברא כרצונו, וימליך בו את מלכותו, ויצמיח ישועתו ויקרב משיחו, בחייכם ובימיכם (של ציבור המתפללים) ובחייהם של כל בית ישראל, במהרה ובזמן קרוב ואמרו אמן. והקהל עונה: "יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא", ותרגומו: יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים. וממשיך החזן: יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמו של הקב"ה, למעלה מכל הברכות והשירות והתשבחות והנחמות האמורות בעולם, ואמרו אמן.

וזהו עיקרו של הקדיש הנקרא 'חצי קדיש'. ואמנם בדרך כלל מוסיפים על עיקרו עוד דברים (כמבואר בהמשך), אבל העיקר הוא חצי קדיש. והענייה עליו חשובה מאין כמוה, ואפילו מי שנמצא באמצע ברכות קריאת שמע, יכול להפסיק כדי לענות עליו. ומצווה לרוץ לשמוע קדיש. ומי שכבר סיים את תפילתו ויש לפניו שני מניינים, האחד אומר קדיש והשני קדושה, עדיף שיצטרף למניין שאומר קדיש, שמעלת הקדיש חשובה ממעלת הקדושה (משנה ברורה נו, ו).

זסיום שחרית ודיני קדיש / סוגי הקדיש

זתקנו חכמים לומר קדיש בסיום כל שלב של התפילה. אחר אמירת קרבנות אומרים 'קדיש דרבנן', אחר סיום פסוקי דזמרה חצי קדיש, אחר נפילת אפיים ותחנונים חצי קדיש, אחר 'קדושה-דסדרא' 'קדיש תתקבל', אחר 'שיר של יום' 'קדיש יתום', ואחר 'פיטום הקטורת' 'קדיש דרבנן' (שבולי הלקט ח). על ידי הקדיש אנו חותמים ומרוממים כל שלב משלבי התפילה אל המגמה העליונה ביותר, שהיא כבוד שמים, ומתוך כך ממשיכים לשלב הבא.

זארבעה נוסחים ישנם בקדיש, ונציינם בשמם: א) חצי קדיש הוא עיקר הקדיש, ונקרא כן כדי להבדילו משאר הקדישים שיש בהם עוד תוספות. ובכל מקום שאין להאריך בהפסק, אומרים חצי קדיש. ב) קדיש יהא שלמא, נקרא גם 'קדיש שלם', ואומרים אותו אחר אמירת פסוקי תנ"ך, ונתווספה בו בקשה שיהא לנו ולכל ישראל שלום וחיים טובים. ומסיימים: "עושה שלום במרומיו וכו' ואמרו אמן". וכיוון שקדיש זה נאמר בדרך כלל על ידי היתומים, הוא נקרא גם 'קדיש יתום'. ג) קדיש תתקבל נאמר על ידי החזן אחר סיום תפילת עמידה. ובו לפני התוספת של 'קדיש שלם' מוסיפים בקשה שתפילתנו תתקבל. ד) קדיש דרבנן אומרים אחר לימוד בדברי חכמים. ובו לפני התוספת של 'קדיש שלם' מוסיפים תפילה על לומדי התורה, שיזכו לחיים טובים וארוכים.

זעניית האמן על התוספות הללו אינה חשובה כעיקר הקדיש, ואין להפסיק באמצע ברכות קריאת שמע ופסוקי דזמרה כדי לענות עליהן.

חסיום שחרית ודיני קדיש / סדר הקדישים שבסיום התפילה

חאחר התחנונים שלאחר תפילת עמידה אומרים חצי קדיש. וביום שאין אומרים תחנונים, אומרים אותו מיד אחר התפילה. והטעם שאומרים חצי קדיש בלבד, כדי שלא להפסיק בין התפילה ל'קדיש תתקבל' שנאמר אחר 'קדושה-דסדרא'. שכל זמן שהחזן עוד לא אמר 'קדיש תתקבל', עדיין לא סיים לגמרי את חזרת הש"ץ. ולכן אין החזן צריך לפסוע שלוש פסיעות בסיום חזרת הש"ץ, ששלוש הפסיעות של הפרידה מהתפילה נעשות על ידו בסוף 'קדיש תתקבל'. ובשני וחמישי שקוראים בתורה, גם אחר הקריאה בתורה אומרים חצי קדיש. ואחר 'קדושה-דסדרא' כבר למדנו שהחזן אומר 'קדיש תתקבל'.

חאחר 'שיר של יום' אומרים 'קדיש שלם', שאותו אומרים אחר פסוקים. ונוהגים האבלים לאומרו, שיש באמירת הקדיש תועלת לעילוי נשמת הנפטר (עיין לעיל ד, ה-ו). ואם אין שם אבל, יאמר אותו מי שאין לו אב או אם. אבל אם אין שם יתום, נוהגים שלא לומר קדיש זה, שהואיל וכבר נהגו היתומים לאומרו אין זה נראה נאה שיאמר אותו מי ששני הוריו בחיים.

חאחר 'פיטום הקטורת' אומרים 'קדיש דרבנן', שתקנו לאומרו אחר לימוד בדברי חכמים. הפליגו חכמים במעלת 'קדיש דרבנן', ואמרו שאחר חורבן הבית הוא אחד מן הדברים שבזכותם העולם עומד (סוטה מט, א). והטעם, מפני שאומרים אותו אחר לימוד תורה של רבים, ואם כן יש בו שילוב של מצוות תלמוד תורה השקולה כנגד כל המצוות וקידוש השם שבאמירת הקדיש (רש"י). גם קדיש זה נוהגים האבלים לומר, וכשאין שם מי שאחד מהוריו נפטר נוהגים שלא לאומרו. אמנם מעיקר הדין, החזן רשאי לאומרו מפני שאינו נקרא 'קדיש יתום'. אלא שהואיל וכבר הורגלו היתומים לאומרו, רבים נוהגים בו כפי שנוהגים ב'קדיש יתום'.

חויש שחוששים לטרחא דציבורא, ואם אין שם אבל, אין אומרים קדיש ויתום וקדיש דרבנן בסוף התפילה.

טסיום שחרית ודיני קדיש / ברכו

טתקנו חכמים למאחרים שהגיעו אחר תחילת ברכות קריאת שמע, והפסידו עניית 'ברכו' עם הציבור, שאחר התפילה יחזור החזן לומר עבורם 'ברכו', והמאחרים וכל הקהל עימם יענו "ברוך ה' המבורך לעולם ועד". וכן נוהגים גם בסוף תפילת ערבית. לפי זה, בשבתות וחגים אין צורך שהחזן יאמר בסוף התפילה 'ברכו', מפני שמסתבר שגם המאחרים הספיקו לשמוע 'ברכו' מהעולים לתורה (שו"ע או"ח קלג, א; מהרי"ץ, משנה ברורה פתיחת סי' סט). על פי טעם זה נוהגים מתפללי נוסח אשכנז, שגם בימי החול שיש בהם קריאה בתורה, שלא לומר 'ברכו' אחר התפילה. אבל בימים שאין בהם קריאה בתורה, נוהגים לומר תמיד 'ברכו', בלא לבדוק אם יש שם מי שנצרך להשלימו, וזאת כדי שלא להטריד את המתפללים לבדוק בכל יום אם יש שם מי שאיחר.

טלפי האר"י אומרים תמיד בסוף התפילה 'ברכו', כי על פי הכוונות יש צורך לומר פעמיים 'ברכו' בכל תפילה, אחד לפני ברכות קריאת שמע, והשני בסוף התפילה. וכן בתפילת ערבית. וכן מנהג נוסח ספרד וחסידים (כה"ח קלג, א).

טלכל הנוסחים מקומו של ה'ברכו' אחר 'קדיש דרבנן', שהוא הקדיש האחרון, וכך גם אחרון המאחרים יספיק לשומעו. ונהגו שאומר הקדיש הוא אומר 'ברכו'. לפעמים אומר את הקדיש האחרון יתום שעדיין לא הגיע לגיל מצוות, ואזי יש להקפיד שאת ה'ברכו' יאמר החזן שכבר הגיע לגיל מצוות (משנה ברורה נה, ד).

יסיום שחרית ודיני קדיש / אם אומרים עוד קדיש אחר "עלינו לשבח"

יאחר 'עלינו לשבח' אין צורך לומר עוד קדיש 'יהא שלמא', מפני שכבר אמרוהו פעם אחת אחר 'שיר של יום', ואין מקום לומר פעמיים קדיש על פסוקים תוך זמן קצר כל כך. וגם לפי כוונות האר"י אין מקום לומר שם עוד קדיש.

יאמנם יש מניינים שבהם האבלים נוהגים לומר בסוף התפילה פעמיים קדיש 'יהא שלמא' על פסוקים: לאחר 'שיר של יום' ולאחר 'עלינו לשבח'. ודין זה תלוי בשאלה האם מותר להרבות בקדישים.

יכתבו הפוסקים שצריך כל אדם לשמוע בכל יום שבעה קדישים, כנגד מה שנאמר (תהלים קיט, קסד): "שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ" (ב"י נה, א; משנה ברורה נה, ה). ועל פי האר"י צריך לשמוע בכל יום שנים עשר קדישים.

יאסיום שחרית ודיני קדיש / דיני קדיש

יאמפני חשיבותו של הקדיש השוו את דיניו לדיני תפילת עמידה. לפיכך אומר הקדיש צריך לעמוד, ונוהגים לעמוד ברגליים צמודות. כשם שאסור לעבור בתוך ד' אמותיו של המתפלל (לעיל יז, יח), כך אסור לעבור בתוך ד' אמותיו של אומר הקדיש, ואיסור זה הוא עד סוף חצי קדיש (ברכ"י, כה"ח נה, ט).

יאיש אומרים, שכיוון שהקדיש נחשב לדבר שבקדושה, גם הציבור צריך לעמוד בעת אמירת עיקר הקדיש, או לפחות עד אחר שיענו "יהא שמיה רבא" וכו' (רמ"א, משנה ברורה נו, ז-ח). וכן צריך לעמוד בעת עניית 'ברכו' (משנה ברורה קמו, יח). ויש אומרים, שאין חובה לעמוד בדברים שבקדושה, אלא מי שעמד בתחילת הקדיש צריך להישאר לעמוד, ומי שישב לפני שהתחילו בקדיש, יכול להמשיך לשבת. וכן נהג האר"י (מהרי"ל, כה"ח נו, כ; קמו, כ-כא).

יאלפני שיגיע החזן לקטע האחרון של קדיש, ינהג כבסיום שמונה עשרה, יכרע ויפסע לאחריו שלוש פסיעות, ואז יכרע לצד שמאל ויאמר: "עושה שלום במרומיו", ויכרע לצד ימין ויאמר: "הוא יעשה שלום עלינו", ויכרע לפניו ויאמר: "ועל כל ישראל ואמרו אמן" (שו"ע או"ח נו, ה; קכג, א).

יאיש נוהגים שהחזן כורע מעט בכל מקום שעונים אחריו אמן, ויש שכורעים במקומות אחרים, ויש שאינם כורעים.

יאחילוקי מנהגים ישנם בעניית "יהא שמיה רבא" וכו'. למנהג אשכנז ותימן (בלדי) מסיימים "לעלם ולעלמי עלמיא", למנהג חסידים ותימן (שאמי) אומרים גם "יתברך", ולמנהג ספרדים ממשיכים לומר עד "דאמירן בעלמא". ועוד הבדל, שאחר "בריך הוא" האשכנזים עונים "בריך הוא". ולמנהג ספרדים, מי שהספיק לסיים עד "דאמירן בעלמא" עונה אמן, ומי שלא הספיק לסיים, לא יענה על "בריך הוא".

יאכשיענה "אמן, יהא שמיה רבא" וכו', יפסיק בין "אמן" ל"יהא שמיה רבא", מפני שהאמן עולה על מה שהחזן אמר לפני כן, ו"יהא שמיה רבא" הוא שבח בפני עצמו (משנה ברורה נו, ב).

יבסיום שחרית ודיני קדיש / קדיש אחר לימוד

יבאחר כל לימוד מצווה לומר קדיש. אם למדו פסוקים – אומרים קדיש 'יהא שלמא'. ואם למדו בדברי חכמים – אומרים 'קדיש דרבנן'. ונהגו שאחר הלימוד בדברי חכמים מוסיפים דברי אגדה, שהם משמחים את הלב, כדי שהקדיש יאמר עליהם מתוך שמחה (ברכ"י נה, א, ועי' משנה ברורה נה, ט). לכן אחר 'פיטום הקטורת' מוסיפים עוד דברי אגדה על השונה הלכות בכל יום, ועל תלמידי חכמים שמרבים שלום בעולם.

יביש סוברים שאין לומר קדיש אלא אם כן עשרה למדו ביחד, בפסוקים או בדברי חז"ל (ערוה"ש נה, ה). ויש אומרים שגם כאשר שניים בלבד למדו ביחד, ומיד כשסיימו נתקבצו לשם עשרה, יכולים לומר קדיש על לימודם (מ"א, משנה ברורה נד, ט; נה, ב). והמנהג שהרוצה לומר קדיש אחר לימודו, אומר בקול רם "רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" וכו', וכיוון שעשרה שומעים את דברי חז"ל הללו, הרי שיש שם עשרה לומדים, ואזי יכולים לומר קדיש לכל הדעות. וכן כשאומרים קדיש אחר אמירת פסוקים, יאמר תחילה בקול רם שלושה פסוקים, ואחריהם יאמר קדיש לכל הדעות.