מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםתפילה — פרק ד׳
אהחזן וקדיש של אבלים / הראוי להיות שליח ציבור
אהחזן מנהיג את התפילה. פעמים שכל הקהל אומר איתו את התפילה והוא קובע את הקצב, ופעמים שהוא לבדו אומר את התפילה והקהל עונה אחריו אמן, כבחזרת הש"ץ ואמירת הקדישים. לפיכך צריך שיהיה החזן הגון, בעל שם טוב, עניו, רצוי לחביריו, קולו נעים ורגיל לקרוא בתורה, בנביאים ובכתובים (תענית טז, א; שו"ע או"ח נג, ד).
אבמיוחד יש להקפיד על כך בימים נוראים ובימי תענית, שאז אנו מתפללים ומתחננים לפני הקב"ה שימחל לנו על חטאינו ויצילנו מן הצרות ויקרב את גאולתנו, ואם יהיה פגם בחזן, תפילת הציבור לא תעלה יפה (רמ"א או"ח תקפא, א).
אבזמן חז"ל אסור היה לכתוב סידורים, משום שרק דברים שבכתב, היינו תנ"ך, הותר לכתוב, אבל דברים שבעל פה, ובכללם תפילות וברכות שתיקנו חכמים – אסור היה לכתוב (תמורה יד, ב). ואז תפקידו של החזן היה חשוב מאוד, מפני שהוא היה צריך לזכור את כל התפילה על פה ולאומרה בקול רם, כדי להוציא את הרבים ידי חובתם. והיו בוחרים חזן קבוע לתפקיד נכבד זה, וכל מה שאמרו לגבי החזן בתעניות שייך גם לגבי החזן הקבוע. ולכתחילה היה צריך שכל אחד ואחד מן הציבור יסכים למינוי החזן, מפני שהוא היה מוציאו ידי חובתו. אולם כיום, שלכולם יש סידורים והם מתפללים מתוכם, תפקידו של החזן פחות חשוב, ואין נוהגים לבחור חזן קבוע לכל השנה, אלא בכל יום אדם אחר עובר לפני התיבה, ולכן פחות מדקדקים בבחירת החזן (שו"ע או"ח נג, יט, משנה ברורה נג, נג).
אואף על פי כן צריכים הגבאים להשתדל שהחזנים העולים לפני התיבה יהיו הגונים, שומרי תורה ומצוות, ושהציבור יסכים שיהיו שלוחיו, מפני שהם אומרים בשליחותו את חזרת הש"ץ והקדישים (עי' כה"ח נג, פו). בתפילות שבת ויום טוב, שבהם נוהגים שהחזנים שרים ומזמרים חלקים מהתפילה, צריכים להשתדל שהחזנים יהיו בעלי כשרון מוזיקלי וקול ערב.
בהחזן וקדיש של אבלים / חזנות לשם שמים
בהחזנים צריכים לכוון בשירתם לכבוד שמים, אבל אם הם מאריכים בחזנות וכל כוונתם להתגאות בקולם היפה, עליהם הכתוב אומר: "נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ" (ירמיהו יב, ח). שהם עושים מהתפילה הקדושה קרדום להתגאות בו. ואף מי שכל כוונתו לשם שמים, לא יאריך מדי, כדי שלא יטריח את הציבור (רשב"א, שו"ע או"ח נג, יא).
באסור לחזנים לכפול את המילים בברכות ובקדיש, משום שיש בכך שינוי ממטבע שתיקנו חכמים. ואם כפילת המילים יצרה שינוי במשמעות הברכה, הרי שאותן המילים נחשבות להפסק, וצריך החזן לחזור על הברכה מתחילתה. ואם אין בכך שינוי משמעות, אינו צריך לחזור על הברכה, מפני שלא הפסיק בעניין אחר (ועיין באג"מ או"ח ב, כב, יבי"א ו, ז).
באין למנות לחזן קבוע או לחזן בימים נוראים זמר שרגיל לשיר שירים שתוכנם מכוער (רמ"א או"ח נג, כה).
בנחלקו הפוסקים אם מותר להשתמש בניגונים של שירים מכוערים לתפילות ופיוטים. למעשה, כאשר מילות השיר המכוער אינן מוכרות לקהל – אפשר להקל, ויעשו במנגינה שינויים כדי להתאימה לתפילה. אבל אם השיר מוכר לקהל, אין להשתמש במנגינתו לתפילה, מפני שבשעה שיזמרוהו יזכרו בנושא המכוער של השיר וכוונת המתפללים עלולה להיפגם.
גהחזן וקדיש של אבלים / מינוי החזן
גהחזן הוא שליח הציבור, לפיכך אסור לאדם לתפוס את החזנות בלא שהציבור, או הגבאי שהוא נציגו, יבקש זאת ממנו. ומי שעשה עצמו חזן בניגוד לרצון הציבור – אין עונים אחריו אמן (רמ"א נג, כב).
גכשיבוא הגבאי לבקש מאחד המתפללים לעבור לפני התיבה, מן הנימוס שיסרב תחילה, כדי שלא יראה כמי שרוצה להתגאות בחזנותו. וכשימשיך הגבאי לבקש, יכין את עצמו כמי שמוכן לעלות אלא שעדיין ממתין שמא ימצאו ראוי ממנו. וכשיבקש בשלישית, יתרצה ויתחיל להתפלל. ואם המבקש הוא אדם גדול – יעלה מיד, שאין ראוי לסרב לגדול (ברכות לד, א; שו"ע או"ח נג, טז). ונראה שמי שסרב לגבאי באחת התפילות הקודמות, כשיבוא הגבאי לבקש ממנו שוב בתפילה הבאה, יחשיב את עצמו כמי שפונים אליו עתה בפעם השנייה, ויכין את עצמו לעמוד אלא שימתין לראות אם יש שם ראוי ממנו, ואם יבקש ממנו שוב, יעמוד מיד.
גהיודע להתפלל ומסרב יותר ממה שאמרו חכמים, פוגע בכבוד התפילה ובכבוד שמים. וכן מי שחננו ה' בכשרון שירה וקול ערב, לא יהיה סרבן בשבתות ובימים טובים, שבהם התפילות מעוטרות בשירה וזמרה. ואם הוא מסרב להתפלל מתוך עקשות או עצלות, ואינו משבח לה' בקולו, ראוי לו שלא בא לעולם (ספר חסידים תשס"ח). ואמרו חכמים על נבות היזרעאלי שהיה קולו ערב ונאה, והיה עולה ברגלים לבית המקדש שבירושלים, והיו כל ישראל מתכנסים לשומעו. פעם אחת לא עלה מפני שרצה לשמור על כרמו, ובעוון זה נתפס, והעידו עליו בני בליעל שמרד במלך, ואבד מן העולם (פסיקתא רבתי כ"ה).
דהחזן וקדיש של אבלים / הלבוש הראוי לתפילה, פוחח ושנתמלא זקנו
דאמרו חכמים (מגילה כד, א) שפוחח, שהוא מי שמלבושיו אינם מכסים את גופו באופן מכובד, לא יקרא בתורה ולא יעבור לפני התיבה. לפיכך, אין למנות לחזן מי שלבוש בחולצה ללא שרוולים, או במכנסיים קצרים.
דאבל מי שיש לו חולצה עם שרוולים קצרים המגיעים עד קרוב למרפק – יכול להיות חזן. ואם השרוולים שלו קצרים מאוד ואינם מגיעים עד קרוב למרפק, יכסה את זרועותיו עד המרפק בטלית.
דלמנהג אשכנזים, לכתחילה החזן צריך להתעטף בטלית לכבוד התפילה, וכן נוהגים גם בתפילת ערבית (מ"א יח, ב). ולמנהג ספרדים, החזן אינו צריך להתעטף בטלית. אמנם כאשר החזן אינו לבוש בלבוש מכובד, כגון שאין לו חליפה, נכון שיתעטף בטלית (הרב אליהו). אם התפילה בלילה, החזן שמתעטף בטלית אינו מברך עליה, משום שלדעת הרא"ש צריך לברך על טלית בלילה, ולדעת הרמב"ם אין מברכים, וספק ברכות להקל. ויש מדקדקים להתעטף בטלית של חבר, תוך שהם מכוונים שלא לקנותה, וכיוון שטלית שאולה פטורה מציצית, לכל הדעות אין מברכים עליה (ט"ז תקפא, ב).
דעוד אמרו חכמים שאין למנות לחזן קבוע מי שעדיין לא נתמלא זקנו, שאין זה כבוד הציבור וכבוד התפילה שנער שעוד לא גמר להתבגר יהיה חזן קבוע, אבל בדרך ארעי גם נער שעדיין לא התחיל להצמיח זקן רשאי לירד לפני התיבה. ואם הגיע לגיל שמונה עשרה וכבר התחיל לצמוח לו קצת זקן, יכול להתמנות לחזן קבוע, וכן מי שהגיע לגיל עשרים, למרות שלא צמח לו זקן, מותר למנותו לחזן קבוע, שהואיל וברור לכל שהוא גדול, אין בכך גנאי לציבור ולתפילה (שו"ע או"ח נג, ו-ח).
דלפי זה כתבו כמה אחרונים (פמ"ג ובאו"ה), שנער צעיר שאחד מהוריו נפטר, אם לא נתמלא זקנו, לא יהיה חזן קבוע בתפילת שחרית ומנחה, אלא יסתפק באמירת קדיש. אבל בתפילת ערבית, שאין בה חזרת הש"ץ, יוכל להתפלל באופן קבוע.
ההחזן וקדיש של אבלים / תפילת אבלים
ההאבל על אחד מהוריו אומר קדיש בשנה הראשונה. ויש מזה תועלת גדולה לנפטר, להצילו מדינה של גיהנם, שכיוון שבנו שהשאיר אחריו בעולם הזה מקדש את השם באמירת קדיש, מתרבות זכויותיו. אומרים קדיש גם אחר הורים שהיו צדיקים גמורים, וכן אחר מי שנהרג על קידוש השם. ועל אף שמובטח להם שהם בני עולם הבא, מכל מקום יש לנשמתם נחת רוח ועליית מדרגה מהקדיש שבניהם אומרים אחריהם. וברור שצריך לומר קדיש אחר הורים רשעים, כי הם נצרכים לו מאוד, כי הוא מיקל מעליהם את דינה של גיהנם. ואפילו אחר מי שאיבד את עצמו לדעת אומרים קדיש, ולמרות שאמרו חכמים שאין מתאבלים עליו, ואין לו חלק לעולם הבא, מכל מקום הקדיש שבניו אומרים אחריו מועיל לתקן במקצת את נשמתו.
האם הבן יודע לעבור לפני התיבה, טוב שיהיה חזן בימות החול, שיש מזה יותר תועלת לנפטר. ואם קשה לו, ישתדל לעבור לפני התיבה מ'אשרי' שאחר התחנון עד לסוף התפילה. ובמיוחד טוב להיות חזן בתפילת ערבית, שאז מתגברים הדינים בגיהנם, ובמיוחד במוצאי שבת, שאז חוזרות הנשמות לגיהנם. וכל זה בתנאי שאכן הבן יודע להיות חזן, אבל אם אינו יודע לבטא את המילים כראוי, או שקולו משונה, או שהוא מקצר או מאריך מדי, עדיף שלא יהיה חזן אלא יסתפק באמירת קדיש. ואם יתעקש להיות חזן כנגד רצון הציבור, במקום לקדש את השם יתחלל שם שמיים על ידו, ויגרום צער לנפטר. ובכלל צריכים האבלים לדעת, שעם כל החשיבות של החזנות ואמירת הקדיש, החשוב והמועיל ביותר לעילוי נשמתו של הנפטר, שבניו ירבו בלימוד תורה, צדקה ושאר מצוות.
הבשבתות וחגים המנהג שהאבלים אינם עוברים לפני התיבה, שאין נותנים ביטוי לאבלות בשבת וחג (רמ"א יו"ד שעו, ד). ורבים נוהגים שאף בראש חודש וחנוכה אינם עוברים לפני התיבה. גם כאשר הציבור חפץ שהאבל יעבור לפני התיבה בשבת או חג, למנהג אשכנז לא יעבור, ולמנהג ספרד – יעבור.
היש קהילות שרבו בהם האנשים שאינם יודעים לעבור לפני התיבה, ועל כן תקנו שהאבלים לא יעברו לפני התיבה, אבל בתפילת ערבית ראוי שלא למנוע את האבלים המסוגלים להיות חזנים מלעבור לפני התיבה (משנה ברורה נג, סא).
והחזן וקדיש של אבלים / עד מתי נוהגים לומר קדיש, ויום היורצייט
ומנהג אשכנזים, שהאבלים יורדים לפני התיבה ואומרים קדיש במשך אחד עשר החודשים שאחר הפטירה, מפני שדין הרשעים בגיהנם שנים עשר חודש, ואם יאמרו על הנפטר קדיש כל שנים עשר החודשים, יראו כמחשיבים אותו לרשע (רמ"א יו"ד שעו, ד). ומנהג ספרדים, להפסיק רק שבוע אחד בתחילת חודש השנים עשר, ואח"כ ממשיכים לעבור לפני התיבה ולומר קדיש עד יום השנה (ברכ"י שם). קדיש שאחר שיעור שאינו במסגרת התפילה יכולים האבלים לומר בכל החודש השנים עשר (רב פעלים ח"ד יו"ד לב). על מי שידוע שהיה רשע, כגון מי שאיבד עצמו לדעת או מומר, אומרים קדיש כל שנים עשר החודשים (פ"ת יו"ד שעו, ט).
וגם ביום היורצייט (יום פטירת אב או אם) נוהגים לומר קדיש ולירד לפני התיבה. ומנהג ספרדים, שמערב שבת שלפני היורצייט מתחילים לומר קדיש עד יום הפטירה, ומי שמרוצה לציבור, טוב שגם יהיה חזן (כה"ח נה, כג). וגם בין האשכנזים יש שנוהגים לרדת לפני התיבה בשבת שלפני היורצייט ובערבית של מוצאי אותה השבת (פני ברוך לט, ב). אבל אין הם יכולים לדחות אבל בתוך שנתו או מי שיש לו יורצייט באותו יום ממש (פס"ת קלב, כו). יום היורצייט נקבע לפי יום הפטירה ולא לפי יום הקבורה. ואף בסיום השנה הראשונה נקבע היורצייט ביום הפטירה.
זהחזן וקדיש של אבלים / סדרי קדימה
זבעבר נהגו באשכנז שרק אחד היה אומר קדיש, ואזי כשהיו כמה אבלים שנצרכו לומר קדיש, היה צריך לקבוע את סדר הקדימויות ביניהם. אבל כיום נוהגים אשכנזים כספרדים, שכל הנצרכים לומר קדיש – אומרים אותו ביחד. ואפילו אם יצא שכל הציבור יאמר קדיש ולא יהיה שם מי שיענה אחריהם אמן, אין הדבר פוסל את הקדיש, אלא שלכתחילה טוב שיהיו שם שניים שיענו אחריהם אמן (כה"ח נה, לא). כאשר שניים ויותר אומרים קדיש, ישתדלו לאומרו יחד, מילה במילה, ולשם כך טוב שאומרי הקדיש יעמדו יחדיו. ואם בית הכנסת גדול וקשה להם להתקבץ למקום אחד, אפשר בדיעבד שבכל אזור יהיה אומר קדיש אחד, ואלה שסביבו יענו אחריו.
זכשיש שני אבלים שיודעים לעבור לפני התיבה ומקובלים על הקהל, צריך לילך לפי סדרי העדיפויות. זה הכלל: הנמצא באבלות שבעה קודם למי שנמצא באבלות שלושים, והנמצא באבלות שלושים קודם למי שבשנת אבלותו. ויום היורצייט שווה לאבלות שלושים. ואם יש שם שני אבלים השווים בזכותם, יחלקו ביניהם את התפילות. ואפשר שיחלקו את תפילת שחרית, אחד יתפלל את עיקר התפילה עד אחר תחנון, והשני מ'אשרי' עד סוף התפילה, ולמחרת יחליפו (באו"ה קלב, מאמר קדישין).
חהחזן וקדיש של אבלים / אמירת קדיש על מי שאין לו בן גדול
חאיש או אשה שנפטרו והשאירו אחריהם בן קטן, אף שלא הגיע למצוות, הוא יאמר עליהם קדיש. ולשם כך נתקן קדיש יתום, שהרי לגדול – עדיף שירד לפני התיבה לעילוי נשמת הוריו, אבל לקטן שאינו יכול להיות חזן – תיקנו קדיש (רמ"א יו"ד שעו, ד). ואפילו אם הקטן לא הגיע עדיין לחינוך, מקריאים לו את הקדיש, והיתום יחזור אחר המקריא מילה במילה, והקהל יענו אחריו אמן. (לפי כוונות האר"י, יש להקפיד שגדול יאמר יחד עם הקטן את קדישי היתום הכלולים בי"ב הקדישים שצריך לשמוע בכל יום. ועיין בהמשך כג, י).
חאיש או אשה שנפטרו ולא זכו להניח אחריהם בן, או שיש להם בן אבל אינו ירא שמים ואינו מוכן לבא לבית הכנסת לומר אחריהם קדיש, אם יש להם נכד ירא שמים – יאמר הנכד במשך כל השנה את הקדיש. כשאין נכד שיכול לומר קדיש ויש להם חתן, יאמר החתן קדיש. הנכד או החתן רשאים לומר קדיש כאשר אחד מהוריהם נפטר, או כשהוריהם מסכימים שיאמר קדיש. אבל מי שהוריו מקפידים עליו שלא יאמר קדיש בעוד שניהם חיים, לא יאמר קדיש על סבו או חותנו.
חכשאין לנפטר חתן, יאמר האב על בנו קדיש. כשהאב אינו בחיים, יאמר עליו קדיש אחיו או אחיינו.
חכשכל הקרובים הללו אינם יכולים לומר אחריו קדיש, ישכרו מכספי ירושתו אדם ירא שמים שיאמר אחריו קדיש, וטוב לשכור מי שעוסק בתורה. אם יש במשפחתם מי שעוסק בתורה, הוא קודם לאדם זר. ויש חשיבות לתשלום עבור הקדיש, כדי להבטיח את קיום אמירתו. ועוד, שאם ישלמו למי שעוסק בתורה או לעני מטופל בילדים, תתווסף לנפטר על ידי כך עוד זכות.
חילד קטן שנפטר, אם כבר הגיע לגיל חינוך, אביו אומר עליו קדיש (פ"ת יו"ד שעו, ג). ויש נוהגים לומר קדיש אף על תינוק קטן (עיין פני ברוך לד, ל).
חהמשכיר עצמו לומר קדיש, יכול להשכיר עצמו עבור כמה אנשים, ובתנאי שיצא לו לומר לפחות קדיש אחד ביום עבור כל אחד מהנפטרים (אג"מ יו"ד א, רנד; ועי' פני ברוך לד, כג-כח).
חבן מאומץ, נכון שיאמר על הוריו קדיש. וקל וחומר שאם אין להם בן אחר, שמצווה שיאמר קדיש על הוריו המאמצים. גר צדק, טוב שיאמר קדיש על הוריו הגוים (שו"ת זקן אהרן יו"ד פז).