מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ו; היוצאים מן הכלל בסבה ומסובב 15
אלר"י דסובר מין במינו לא בטיל שהוא ג"כ מסובב בלי סבה, באיסור תערובות הוא מצד טעם כעיקר וכשיש ששים שאין בזה משום טעם כעיקר מותר, ובכ"ז במין במינו אסור אפילו אחד באלף, יש ג"כ להסתפק, אם החידוש הוא רק בהמסובב, כלומר, שכאן אסור אפילו בלי נתינת טעם כלל, או דהחידוש בהסבה, כלומר שבמין במינו אע"פ שהוא אחד באלף ג"כ לא מתבטל הטעם.
בועיין ב"ברוך טעם" (דין ב') שמביא שיש בזה מחלוקת ראשונים, למשל, דברי התוס' בע"ז (ס"ו א') שכתבו "יש שהיו מפרשים, דכל איסור דהוי במשהו לא אמרינן ביה נותן טעם לפגם מותר, דהא אין לך טעם בטל יותר ממשהו באלף - וכו' - ואין ראיה מכאן - וכו' - ועוד דמשהו מב"מ אינו טעם בטל כלל אפילו באלף כיון שהטעם שונה, אבל לפגם הטעם בטל", שאנו רואים מזה, דקודם חפצו לומר כהצד הראשון והחידוש הוא שבמין במינו מסתעף המסובב שלילת הביטול בלי סבה של טעם כעיקר כלל, ובכן גם לפגם הוא ככה, ולבסוף מסקי דהחידוש הוא בהסבה, היינו שגם טעם משהו שבמשהו לא בטל אבל בנותן טעם לפגם הלא אין אפילו המשהו הזה.
גויש עוד נ"מ, דאם נימא דהחידוש הוא בהסבה וזה נכנס בכלל טעם כעיקר, אז גם ההיתר נהפך להיות איסור כמו בכל טעם כעיקר, אבל אם החידוש הוא רק בהמסובב, הנה אין לך בו אלא חדושו שאנו למדים "מדם הפר ומדם השעיר", שלא נתבטל זה מפני זה וההיתר לא נתהפך להיות איסור, אלא מכיון שהאיסור לא נתבטל אסור גם ההיתר מפני התערובות.
דועי' בהגהות שם, שמביא ע"ז ראיה מדברי התוס' חולין (ק' ע"א) ד"ה כשקדם, שכתבו שם "וא"ת, ל"ל שחתיכות של היתר קבל טעם מן הנבלה אפילו לא נותן טעם נמי דהא במינה אוסרת במשהו? ואומר ר"ת, דניהו דהיא גופא תתסר בכ"ש, מ"מ לא תעשה נבלה לאסור כל האחרות, כיון שהוא עצמו לא נאסר אלא במשהו" וחזינן מזה, דאע"ג דלר"י מין במינו לא בטיל אפילו באלף כשם שבא"מ לא בטל בפחות מששים, בכ"ז אינם מגדר אחד, דבפחות מששים שנאסר מטעם טעם כעיקר אז החתיכה גופא נעשית נבלה ואוסרת כל האחרות, אבל כאן כיון שכל החידוש הוא רק בהשלילה שלא בטל האיסור, אבל ס"ס גם ההיתר לא נהפך לאיסור ול"ש לומר שתעשה נבילה.