מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — א; סבה ומסובב 22
אזיקה, יבום וחליצה, בזמן ודאי שהזיקה קודמת, כי תיכף כשמת האח בלי בנים הועמדה עליה הזיקה בעוד שהיבום או החליצה באים רק אחרי כן, אבל בהיות שבסבה עיונית כאמור אין מקדימת הזמן הראיה, כנ"ל, ממילא נופל הספק מהו בזה הסבה ומהו המסובב, כלומר, אם מפני הדין של יבום וחליצה באה הזיקה, באופן שכל מושג הזיקה זהו מש שיש עליה דין של יבום וחליצה שהיא מוכרחת לכה"פ לאחת משני הדברים הנ"ל, או להיפך, שכל הדין של יבום וחליצה בא רק מכח הזיקה, זאת אומרת, שהזיקה כשהיא לעצמה היא מעין מושג של אישות במדה ידועה, וזה מחייב את אחת מאלה, או יבום או חליצה.
בוהחקירה הזו מקורה ושרשה היא בספיקא בכוונת התורה גופא, שהדין של זיקה ויבום נאמר בלשון זה "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה", ומזה עשו חז"ל מושג מופשט של זיקה, אבל בתורה גופה אינו מבואר אם ה"לא תהיה אשת המת החוצה" הוא מסתעף מהדין של "יבמה יבא עליה", ובכן היבום הוא הסבה והזיקה באה בתור מסובב, או להיפך דה"יבמה יבא עליה" הוא מצד "לא תהיה אשת המת החוצה" באופן שהזיקה היא הסבה והיבום בא רק בתור מסובב.
גובספרי ד"מ - דרכי הקנינים (ש"ז) הארכתי בזה הרבה והראיתי, שיש בזה מחלוקת עתיקה בין הבבלי והירושלמי ואח"כ בין רבותינו הספרדים והצרפתים, כי מזה מסתעף עוד ספק בהגדרת הגדר זיקה, אם זהו מושג הוי, כלומר, דיש בה מעין ממשות של אישות בהווה, או דזהו רק מעין מושג של "כל העומד", כלומר, דהמעין אישות שיש בה הוא רק מה שהיא נלקחת ליבום בעל כרחה, ונ"מ מזה בזיקה שלא הגיעה לתכליתה, כלומר, שלא באה לא לידי יבום ולא לידי חליצה, אם גם ע"ז נאמר יש זיקה, דמובן דלהצד הראשון אין לנו שום נ"מ אם הזיקה כן הגיעה לתכליתה או לא, כיון דהוא מושג הוי ומאי דהוה הוה, אבל להצד השני אפשר שבאופן שכזה אמרינן איגלאי מלתא למפרע דלא היתה זקוקה כלל מעולם.