מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ז; סבה ומסובב או יסוד ובנין 29
אאלא שלפי הנחתנו הנ"ל, שכל שיעבוד פירושו שיעבוד של חוב וזה אי אפשר בלי אישיות ידועה הנושאת עליה את החוב, יוקשה איך יוחזק השיעבוד גם על נכסי הגר כמבואר בראשונים עפ"י הגמר' בב"ק (מ"ט ע"ב) "משכנו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא אחר והחזיק בה זה קנה כנגד מעותיו" ואיך יוחזק השיעבוד אם אין אישיות כלל? ובכלל מהו ההבדל בין יתמי לגר, בשלמא בין יתמי ללקוחות עוד יש הבדל כנ"ל, משום דבלקוחות, כאמור, אם מצוה אין כאן אך חוב יש כאן כי יש נושא החוב והם הלקוחות, אבל איזה הבדל יוכל להיות בין גר ובין יתמי?
בוהנה עי' בחי' הרשב"א ובש"מ שמנמק את הדבר שלא נפקע השיעבוד ע"י מיתת הגר, משום דלא עדיף הפקר מהקדש, ואמנם אי משום הא לא אריא, דהטעם דקדושת דמים אינה מפקיעה מידי שיעבוד לשיטת רש"י בפסחים (ל' ע"ב) הוא משום שאפילו למ"ד בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה, נחשבים הנכסים שאינם ברשותו של הלוה ולא חלתה המכירה כלפי המלוה, וממילא עדיין יש הנושא חיוב שהוא הלוה, וכשהמלוה גובה את הנכסים הנה בדינא לא מההקדש הוא גובה אלא מהלוה, וככה ג"כ בהפקר נמי מטעם זה של אינו ברשותו לא חל כלל ההפקר, אבל בגר שמת מובן שהדרא קושיא לדוכתה?
גאולם באמת לשון הגמ' שם בב"ק כנ"ל הוא "זה קנה כנגד מעותיו", ונראה יותר מזה דאנו באים בזה מצד קנין בנכסי גר ולא מצד שהשיעבוד נמשך, דבשיעבוד לא שייך קנין אלא גוביינא, וזה אדרבא עוד יחזק את הנחתנו, דכאן לא שייכת גוביינא דזה אפשר רק כשיש איזה נושא החוב, אלא שזהו גופא דין, שכשם שבנכסי הגר כל הקודם זכה בו, הנה תמיד נחשב המלוה לקדם וזכה בו אע"פ שלא עשה מעשה הקנין דהשיעבוד שהיה לו ע"ז נחשב כמעשה הקנין.
דואמנם בהגמ' אין אנו מוצאים את הדין רק במשכון "משכנו של גר ביד ישראל", ונראה שבאמת כל הדין הנ"ל הוא רק במשכון.