מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ט; במקום העצם 12
אוהנה הרמב"ם השמיט כל הך דינא דשני יוסף בן שמעון הנ"ל, ועיין בתומים בסי' מ"ט (ס"ק י"ט), שמנמק זאת דסוגית הגמרא קאי דוקא למאן דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא, ורק לדידיה אמרינן דכל התביעה מהנכסים הוא מצד דנכסי דבר אינש אינון ערבין ביה, וממילא כשליכא לוה ליכא ערב, אבל לפי ההלכה, דקי"ל שיעבודא דאורייתא, הנה עיקר התביעה הוא על הנכסים, ואף כשאין שיעבוד הגוף יש שיעבוד נכסים.
באכן בצדק הקשה ע"ז ה"מלא רועים", דא"כ לר"ת נפל כל הך דינא ד"המוכר שט"ח לחברו וחזר ומחלו מחול" בבירא, דהא גם שם אנו באים רק מהטעם של "ליכא לוה ליכא ערב"?
גאכן, לפי דרכנו יש לנו טעם יותר מרווח, דהא אמרנו דכל הגדר "ליכא לוה ליכא ערב", הוא רק כשליכא לוה בעצם, כלומר, שעצם שיעבוד הגוף נפקע, אבל במקום שרק אי אפשר להוציא את שיעבוד הגוף מכח אל הפועל ע"ז בא עיקר הערבות של שיעבוד הנכסים, והנה בכל המוציא מחברו עליו הראי' יש להסתפק, אם זהו פטור בעצם, או רק שמספק אי אפשר להוציא את החיוב - אם באמת מחוייב הוא - מכח אל הפועל, ואמנם דבר זה מבואר, בגמ' ב"מ בסוגיא דתקפו כהן (ו' ע"ב), דבזה תלויה המחלוקת, אם תקפו כהן מוציאין אותו מידו או לא, דאם תפיסה אינה מועלת, אז חזקת מרא קמא היא חזקה המכרעת ככל החזקות ונפטר בעצם, וממילא לא קשה "נמצא זה פוטר עצמו בממונו של כהן" דהוקבע בעצם שזהו שלו, אבל אם תפיסה מועלת אז אפילו טרם שתפס לא הוקבע בעצם הדבר ששלו הוא, אלא שאי אפשר לקחת ממנו בפועל, וכיון שנוגע הדבר גם באיסור כבר אי אפשר להשתמש בחזקת מרא קמא.
דולפ"ז נמצא דדבר זה, אם אפשר להשתמש בהכלל של "ליכא לוה ליכא ערב" לעינן שני יוסף בן שמעון הנ"ל, מיתלי תלוי בהמחלוקת העתיקה אי תקפו כהן מוציאין אותו מידו או לא, דאי תפיסה אינה מועלת, אז זהו בודאי בכלל "ליכא לוה" דהופקע שיעבוד הגוף בעצם, אבל אי תפיסה מועלת, אז אפילו טרם שתפס הנה כל הפטור הוא רק מה שאי אפשר להוציא את החיוב - אם באמת נתחייב - מכח אל הפועל.
הוממילא הרמב"ם לשיטתו הידועה, שפסק, דתקפו כהן אין מוציאין אותו מידו, אי אפשר להשתמש בכה"ג בהכלל ד"ליכא לוה ליכא ערב", ולדידיה סוגית הגמרא בבכורות היא רק למ"ד דתקפו כהן מוציאין אותו מידו.
וואמנם יש לכאורה להביא ראיה ברורה לשיטת הרמב"ם מהמשנה בבכורות (מ"ח ע"ב), "שתי נשים של שני אנשים שלא בכרו וילדו שני זכרים - וכו' - זכר ונקבה האבות פטורים והבן חייב לפדות את עצמו", והלא גם שם עיקר החיוב הוא על האב והבן הוא רק "במקום" האב כמו שנבאר להלן, ובשביל כך הוא המחלוקת (בדף מ"ז ע"ב) בכהן שמת והניח בן חלל, דלרבה בר רב הונא "אין הבן חייב לפדות את עצמו דאמר ליה אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה", ובכ"ז אנו רואים, דאע"פ שהאב נפטר מספק מצד הממע"ה, אבל כיון שבהבן אין ספק הוא מחוייב, וש"מ כנ"ל, מפני שגם הפטור דאב אין זה פטור בעצם, אלא רק מה שבפועל אין יכולים להוציא ממנו מפני הספק, ובהבן שאין ספק הוא מחוייב.
זאכן לפ"ז הלא בכלל יוקשה על רבא דס"ל דגם בכה"ג אמרינן ליכא לוה ליכא ערב כנ"ל ויוקשה מהמשנה הנ"ל?
חועלינו לומר, שס"ס יש חילוק בין חיוב ערבות, אי שיעבוד הנכסים הבא מטעם ד"נכסי דבר אינש אינון ערבין ביה", ובין חיוב הבן בפדיון, דאע"פ דחיובו דהבן הוא רק מכח האב, אבל ס"ס כל כח הבא מאיזה דבר אינו זקוק לאותו הדבר רק בתחילת התהוותו, אבל כשכבר נתהוה יש לו קיום עצמי, כי חיובו של הבן אנו למדים מ"פדה תפדה" וגם עליו יש מצוה של פדיון, ולא עוד אלא שלרבנן שהלכה כמותם, אנו אומרים "הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו" (שם מ"ט ע"א), משא"כ בחיובו דערב או של שיעבוד הנכסים עבור הפדיון שבהם, כבר אין שום סרך של מצות הפדיון, אלא רק ערבות ממונות לבד, כלומר, שבבן ה"במקום" נאמר על עצם המצוה שהוא מחוייב לקיים את המצוה במקום אבא, ומאחרי שבחיוב מצות הבן אין שום ספק, דהא ס"ס הוא זכר מאשה שלא בכרה, אין נ"מ לן במה שמאבא אי אפשר להוציא, דבאמת הלא גם אבא בר חיובא הוא אלא שלא ידוע מי אבא, אבל לא כן בערב של פדיון הבן או בהשיעבוד נכסים של פדיון, שלא רק שחיוב הערב הוא מכח הלוה, אלא אף אחרי שכבר נתהוה חיוב הערבות אין לו קיום עצמי אלא מתקיים רק ע"י חיובו של הלוה, וע"ז נאמר "איכא לוה איכא ערב". והאיכא ערב הוא רק כל זמן שאיכא לוה, וע"ז סובר רבא שבמקום שאין הלוה מחוייב לשלם אפילו אם פטורו הוא רק מספק כבר אין זה בכלל "איכא לוה".
טוהבן, שההבדל בין שני הדברים הנ"ל הוא מעין ההבדל בין סבה ומסובב ובין יסוד ובנין, שכבר הארכנו בזה במדה ז'.