מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ט; במקום העצם 17
אוהנה אמרנו, דעל עכו"ם אין חיוב כלל בעצם, אכן באמת גם כזה יש להסתפק אם מה שבעכו"ם אין חיובא של תרומות ומעשרות אם הוא משום גברא, כלומר, דבכלל עכו"ם לאו גברא דמחוייב במצות הוא, או משום הקרקע והפירות, דקרקע ופירות של עכו"ם אינם בחיוש של תו"מ, ולפי דרכנו, אם כהצד הראשון אי אפשר כלל להשתמש בהטעם אתינא מכח גברא וכו', כיון דכל הסבה, סבת הפטור, איננה בעצם הדבר אלא רק מפני שהוא עכו"ם, אבל הישראל הבא מכחו אי אפשר לו להפטר מטעם זה, דהא ס"ס הוא רק מחוייב בכל המצוות וגם מצוה זה בכלל, אבל אם נימא כהצד השני שפיר יכול להפטר מטעם זה.
בועפ"ז ניחא, שאמנם בעינן גם הקרא וגם הטעם, דמהקרא אנו למדים, דפירות ותבואה של עכו"ם הן פטורות בעצם מתרומות ומעשרות ולא רק משום דעכו"ם בכלל לא מחוייב במצוות, דע"ז הרי לא בעינן קרא, והכתוב אומר "כי תקחו מאת בני ישראל טבלים שאתה לוקח מאת בני ישראל וכו', טבלים שאתה לוקח מן העכו"ם, כלומר, שהפטור הוא בעצם הטבלים של עכו"ם, וממילא פטור אף הלוקח מן העכו"ם, כי לפ"ז שהפטור הוא בעצם הפירות שוב שייך הטעם של אתינא מכח גברא וכו' כנ"ל, אבל ס"ס גם מהמקרא לבד לא היינו יכולים ללמוד את הדין של הלוקח מן העכו"ם, כי מהמקרא אפשר לנו לדעת רק שמותר לאכול פירות של עכו"ם בלי תרומת מעשר, אבל רק כל זמן שהן של עכו"ם, אך כיון שכבר נכנסו לרשותו של ישראל כבר אנו זקוקים גם להטעם הנ"ל, ועכ"פ בתרומה גדולה שאין על זה קרא, אז אע"פ שהעכו"ם בעצמו בודאי שהוא פטור מזה כמו שהוא פטור מכל המצות, אבל כיון שכל סבת הפטור הוא מה שהוא עכו"ם, ממילא לא שייך זה בישראל הבא מכחו, ובשביל כך הדין הוא דהישראל באמת חייב.