מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ט; במקום העצם 26
אועי' בקצוה"ח סי' שפ"ו (סק"י), שמשיג על דברי המרדכי שאומר, דזורק מטבע של חברו לים דפטור אפילו לר"מ דדאין דינא דגרמי, ומקשה מהא דב"ק (י"א ע"א) "אמר ליה אביי לרבא, האי טורח נבלה היכי דמי, אילימא דבבירא שויא זוזי ואגודא שויא ארבע, כי קא טרח בנפשיה קא טרח?" ולדברי המרדכי מ"ש הוצאת המטבע מן הים להוצאת הנבלה מן הבור, אידי ואידי צריכים להיות על הניזק ולא על המזיק, ובכן שפיר אנו צריכים לקרא שטורח והנבלה הוא על המזיק?
בוהנ"ל בזה, דהנה באמת מהא דזורק מטבע לים דפטור, יש גם כן ראיה ברורה לזה, דמהות החיוב בנזקין הוא להשיב את עצם הדבר הניזק. והכסף הוא רק במקום הדבר הניזק, וממילא כשזרק מטבע לים זה לא נכנס כלל תחת גדר נזקין כמו דאמרינן שם בב"ק (צ"ח ע"א) "מאי טעמא אמר הא מנח קמך, אי בעית שקליה", כלומר, שאין שייך כאן שישוב תורת הכלי, כיון דהכלי בעצמו נמצא במציאות, דאם נימא כהצד השני, דחיוב הנזקין הוא לא מצד עצם החפץ אלא מצד הפסד השווי בכסף, הרי ס"ס בזורק מטבע לים נמי יש הפסד בשווי, דאין המטבע שוה כשהיא נמצאת בים כפי שהיה שוה מקודם.
גובאמת גם מזה גופא, דאנו צריכים לרבות מקרא שהבעלים מטפלין בנבלה, נמי יש ראיה כהצד הראשון הנ"ל, דאילו להצד השני למה לן קרא, הא כל התשלום הוא מצד הפסד השווי בכסף, וא"כ מה ששוה הנבלה הרי זה לא נכנס כלל תחת סוג הפסד? אבל להצד הראשון אתי שפיר, משום דנבלה זהו חפץ אחר לגמרי, כלומר, שההבדל בין בהמה חיה לנבלה אינו הבדל רק בתואר, אלא שיש בזה הבדל בעצם, וכיון שהוא צריך להשיב את אותו הדבר שהזיק, הנה כמות הנזק הוא לא רק בההבדל בשווי של הבהמה כשהיא חיה וכפי שהיא עכשיו, אלא שכמות הנזק הוא בכל הבהמה.