מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ט; במקום העצם 39
אובעצם המחלוקת של התומים והקצוה"ח אם מודה על "מגופו" אם זה נכנס בכלל מודה בקנס, אנו מוצאים באמת שהתוס' גופא איסתפקו בזה, עי' בב"ק (ב"ד ב') במכירין בעל השור שכתבו "ואם תאמר, אכתי מצי למימר לחיובא פלגא נזקא קאתינן אקטן שבשורים כדתנן בהמניח (לקמן ל"ה ב') גבי זה אומר קטן הזיק? וי"ל, דיכול לומר אחד מהם נאבד, אי נמי דנאבד אחד מהם אחרי כל נגיחה", ועי' בש"מ שעמד על דברי התוס' הללו, שלכאורה מה הוסיפו בהתירוץ השני? ומפרש, דמקודם חפצו לומר דכיון דיכול לומר אחד מהם נאבד אז אף אם מודה שלא נאבד נמי פטור מטעם מודה בקנס, ולבסוף מוסיפים דאמנם בכה"ג אפשר דלא הוה כלל מודה בקנס אלא דמיירי דבאמת נאבד אחד מהם.
בועי' עוד בגמ' (מ"ב ב') "ונימא ר' עקיבא לנפשיה, והלא עצמו אין משתלם אלא מגופו הביאוהו לב"ד וישלם לך? אמר רב שמואל בר יצחק כשקדם בעליו ושחטו, מהו דתימא לשתלם מיניה, קא משמע לן הואיל ובר קטלא הוא אע"ג דשחטיה לא לשתלם מיניה - וכו' - ור' אלעזר נמי לישני ליה שקדם ושחטו? אמר לך התם - וכו' - אבל הכא דמעיקרא בר קטלא הוא לא צריך קרא אע"ג דשחטו", ויש לומר ג"כ דפליג בזה, דאי כל הדין דמגופו הוא רק הגדרה בגביה, אפשר לומר, דאע"פ שמקודם לא היה ממה לגבות משום דבר קטלא הוא, אבל אחרי כך כשקדם ושחטו שוב יגבה ממנו, ובשביל כך בעינן קרא דבעל השור נקי, אבל ר' אלעזר סובר דהמגופו זהו הגדרה בעצם החיוב, ואם בתחילה לא עמד עצם החיוב איך יוכל להתהוות חיוב אחרי כך, ובשביל כך הוא אומר "כיון דמעיקרא בר קטלא הוא לא צריך קרא אע"ג דשחטיה".