מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — י; אמצעי ותכלית 9
אוממילא מובן, שזהו יסוד דברי הרמב"ם שבחמץ ידוע לא מהני ביטול, ולאו משום דאי לא מבטל עובר בב"י, אלא שאז הוא עובר על מ"ע דתשביתו, ולמותר להגיד, שבזה מסולקת גם הסתירה מקושית הגמ' "וכי משכחת לה לבטליה"? דממ"נ אם משכחת לה אח"כ הלא לא יועיל הבטול לענין תשביתו, אלא מאי יועיל לענין ב"י וזה הלא יועיל אף כשיבטל אחרי שימצא.
בועכשיו ברור ג"כ מה שמדייק רש"י תמיד במה שאמרו "אבל אתה רואה של אחרים" שזהו דוקא בשל נכרי, אע"פ שהלאו דלא יראה אינו עובר אף בשל ישראל חברו, אכן אי אפשר להגיד בפשיטות כל כך "אבל אתה רואה של אחרים", דס"ס הלא עובר ע"ז משום תשביתו, וזהו שאמרו "גזל חמץ בפסח ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצווים לבערו", לא מצד ב"י אך מצד תשביתו כנ"ל.
גוהמחלוקת אי אין ביעור חמץ אלא שריפה שייכת שפיר, אע"פ שמדאורייתא גם בביטול בעלמא סגי, דהא זהו מספיק רק שלא יעבור על תשביתו מצד בל יראה, אבל עדיין הוא צריך לבער כדי שלא יעבור על תשביתו מצד האיסור הנאה שבחמץ, ועי' שם בגמרא (כ"ז ב') שכל הלימוד שאין ביעור חמץ אלא שריפה הוא מנותר, שג"כ אסור באכילה ובהנאה, שמזה גופא מוכח שאנו מדברים כאן מצד האיסור הנאה שבחמץ.