מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — י; אמצעי ותכלית 11
אמצות חליצה, גם שם נופלת החקירה אם היא מצוה תכליתית, ככל המצוות, או רק מצוה אמצעית כדי להתירה לשוק, שאמנם יש ראיות לכאן ולכאן וכבר האריכו בזה האחרונים.
בואמנם צורת החקירה בכאן היא שונה מצורת החקירה במצות תשביתו, דאילו בתשביתו הנה לכו"ע כשיש לו חמץ ברשותו היא מצוה שאי אפשר להמלט ממנה, אלא שהספק הוא בהטעם, אם הוא מטעם אמצעי או מטעם תכליתי, בעוד שבחליצה החקירה אם זהו רק בבחינת מכשיר כדי להתירה לשוק, כמו שהביאו ראיה מהא דפירש"י בטעמו של דבר דאשת מלך לא חולצין משום דבין כך ובין כך אסורה להנשא - עי' בסנהדרין (י"ח א') - ותהיה חליצה לפ"ז מעין שחיטה ומעין טבילה למדס"ל טבילה בזמנה לאו מצוה, ואמנם גדר זה שייך בדברים שכאילו שיש בהן לא רק מצוה אלא גם משום מכשיר כמו שחיטה המכשרת את הבשר, טבילה המטהרת וחליצה המתרת, שבכל אלו אפשר להגיד שאין בזה כלל מצוה, אלא רק מכשיר לבד.
גועי' בספרי "דרכי הקנינים" חלק ב' שמעתתא ז' (פרק כ"א), שחדשנו כדי להשוות את כל הסתירות שיש בזה, ושכבר העירו האחרונים עפ"י הנחה זו, שאמנם חליצה היא מצוה ככל המצוות, אלא שהמצוה בזה איננה בהמעשה גופא, בהמעשה של "וחלצה את נעלו", אך ורק בההיתר שבא ע"י המעשה הזה, וכשם שמצות יבום גופא איננה במעשה הביאה גופה, אלא בזה שמקיים ע"י כך את הנמוק של "להקים לאחיו שם בישראל" ומה"ט איילונית פטורה מזה, ה"נ חליצה, המצוה היא בהתכלית, שע"י זה הותרה הזיקה מאשת המת.
דוההבדל בין חליצה לשחיטה הוא מובן מאליו, דשם בשחיטה הנה לא רק שבעצם המעשה אין מצוה תכליתית, אך גם בההיתר אין מצוה, זאת אומרת, שאינו מצווה להתיר את הבהמה מאיסור אבר מן החי ונבלה, אלא כשרוצה להשתמש בהבשר אז עליו לשחוט, כי אין לו עצה אחרת לזה, אבל בחליצה, הנה עצם ההיתר הוא מצוה, ואף אם לא ירצה להשתמש בההיתר הזה בפועל, הנה הם שניהם מצווים על המצוה הזו כדי שיהיה לה היתר בכח, היינו שתנתק הזיקה המקשרת אותה בתור "אשת המת".
הובאשת מלך הטעם הוא לא מפני זה שאין לה רשות להנשא בפועל, אלא משום ששם להיפך יש מצוה שתשאר כל ימי חייה בתור אשת המת מצד כבוד המלך, זאת אומרת, שלא יהא לה היתר גם בכח, וזהו שמדגיש הרמב"ם בפ"ב מהל' מלכים (הלכה ג') אין חולצין לה אלא "תשב בזיקתה לעולם".
ובאופן שלפ"ז חליצה היא מצוה אמצעית, כשאר מצוות מסוג שכזה ולא רק בבחינת מכשיר לבד כנ"ל.