מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 89
אובזה מיושבת גם הקושיה שהקשינו במדה א' (אות ט"ו) בעצם הכלל של טעם כעיקר שבשביל כך בא הדין של ששים במין ושאינו מינו, שאמאי לא נימא שכשם שהעיקר בטל ברוב והאיסור גופא מתהפך להיות היתר, ככה ג"כ בטעם, שס"ס יש רוב טעם היתר כלפי מעוטים איסור, שהטעם איסור גופא יהפך להיות היתר?
באבל לפ"ז יתורץ, כי שם יש לנו אותו הציור של טומאת משא, שאין בזה הכלל של ביטול ברוב, כי זהו ההבדל בין הטעם ובין העיקר, בעיקר מתחיל הספק מן הפרט, איזה עיקר הוא הוא אסור בתוך העיקרים שנתערבו, אבל כשאנו אומרים טעם כעיקר שזאת אומרת, שהטעם נתפשט בכולו לא שייך כלל בטול ברוב, שכאמור, זה בא מתוך הספק על הפרטים וכאן האיסור בא לא מתוך איזה פרט של התערובות, אלא מתוך הכלל כולו.
גובכאן, בטעם כעיקר, אפשר עוד לנמק יותר, כי אלה שמתירים לאכול את הכל בביטול ברוב גם הם באים מכח זה מה שבכל האופנים מותר לאכול כל חתיכה בפני עצמה מצד "כל דפריש מרובא פריש", וזהו הגורם שמתוך כך מותר אפילו כולם ביחד, כי "אין בכלל אלא מה שבפרט", ואם כל פרט ופרט הוא מותר ממילא הותר כל הכלל, אבל ב"טעם כעיקר" הכא אין שום חלק מתערובות שיהיה מותר מטעם כל דפריש, ובאין היתר הפרט ממילא אין היתר הכלל, שכאמור, זהו רק דבר מסתעף מהיתר הפרט.