מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יג; שלילה והעדר 70
אובזה יש ג"כ חומר לישב את קושית התוס' בב"ב (ל"א ע"ב) שמקשים בהמחלוקת בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו אם "כי באה בפני ומעידה" או לא, ש"נהיימנו לבתראי במיגו דאי בעי פסלינהו לקמאי בגזלנותא?"
באכן מובן שלפי דברינו להקושיה הזו אין מקום, כיון דאין כחו של המיגו בחיוב אז בכל האופנים המיגו לא נותן נאמנות לבתראי אלא לכל היותר יועיל המיגו לשלול את דברי העדים שמוכחשים על ידם, והלא בין כך ובין כך גם בלי מיגו נשאר בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו הצד השלילי, ולא עבדינן עובדא, ובכן המיגו בזה לא מעלה ולא מוריד.
גואותו התירוץ יהיה גם כן על קושיתם בכתובות (י"ח ע"ב) על מה שאנו אומרים שם שאם העדים אומרים אנוסים היינו מחמת נפשות הרי הם נאמנים ואם אומרים אנוסים היינו מחמת ממון אין נאמנים, ומקשים שגם באנוסים מחמת ממון יהיו נאמנים במיגו? שגם כאן התירוץ מובן מאליו כי כדי לבטל את השטר אנו דרושים לנאמנות באופן חיובי כי בלי זה הרי נשאר השטר בתקפו וזה כאמור אין בכחו של המיגו כנ"ל.
דאלא שלכאורה היה אפשר לבוא בזה מצד הפה שאסר הפה שהתיר כיון שאין כתב אדם יוצא ממקום אחר שיהיה כמו מודה בשטר שכתבו שצריך לקיים ואם לאו נאמן לומר פרוע במיגו דאי בעי אמר מזויף?
האך לפי הגדרתנו הנ"ל שהפה שאסר הוא מטעם הגבלת ההודאה, הנה גם ההגבלה צריכה להיות בשטח של הודאת בע"ד, אבל באנוסים היינו מחמת ממון כיון ש"אין אדם משים עצמו רשע" ולא שייך בזה המושג של הודאת בע"ד, ממילא אי אפשר לבוא בזה ג"כ מצד הפה שאסר.
וובכל האופנים מיושבת ע"י כך קושית התוס' בקדושין (מ"ג ע"ב) בתוס' ד"ה "והשתא דתקון רבנן שבועת היסת" שמקשים הא בעדים לא שייך מיגו? אבל שם המיגו מועיל רק כדי לבטל את הפסלנות שיש בזה, ושם הוא שוב רק ענין שלילי כדי לבטל את טענת המשלח, וממילא אם אי אפשר לבוא בזה בטענה מצד המשלח הלא אינם נוגעים והכשרות שלהם נשארה בתקפה.