מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יד; בעצם ובפועל 59
אובעיקר שאלת הרמב"ן הנ"ל אפשר להעיר, שבאמת אין כלל הדבר ודאי מה שתפס דהודאת הלוה לא מחייבת את הלוקח מדאורייתא - וכאן כל המדובר הוא רק מצד הדאורייתא - כי כפי הנראה מפשטות הגמרא בב"מ (י"ג ע"ב) משמע שכל הדין הזה הוא רק מדרבנן, כי אנו אומרים שם "אמר לך אביי מתניתין היינו טעמא דחיישינן לפרעון ולקנוניא", ומשמע שרק משום חששת קנוניא אין אנו מאמינים לו ללוה, אבל לולא זה היה כן נאמן מדאורייתא אף לענין לקוחות. וגם מפשטות הגמרא שם (י"ג ע"ב) שמקשה בפשיטות כל כך "אילימא כשחייב מודה כי יש בהם אחריות נכסים אמאי לא יחזיר הא מודה?" וכל התירוץ הוא רק מצד ד"חיישינן שמא כתב ללוות בניסן" וכו' משמע ג"כ שזהו רק מצד חששא, אבל מצד הדין של דאורייתא כן גובים מלקוחות אעפ"י שמה שאנו מחזיקים את השטר אחרי שנפל ואיתרע כך רק מצד מה שחייב מודה.
בונראה שאנו באים בזה מצד מדת "עצם והסתעפות" שכבר ביארנו למדי בח"א, שאנו מביטים בכל ענינים שכאלה על עצם הדבר ואל על ההסתעפות, ועצם הדבר כשחייב מודה, הלא הוא מודה על עצמו וע"ז נאמר הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, ואם שע"י כך יגבה גם כן מלקוחות, הא אין זה אלא דבר המסתעף מחיובו של הלווה שלא נתמלא, והגביה מהלקוחות באה רק בתור ערבות להשיעבוד הגוף של הלווה.
גבודאי כשהלווה מודה ואחרי כן הוא מוכר את נכסיו דגובים מן הלקוחות, כיון שס"ס על ידי הודאתו כבר הוקבע החיוב, אלא אפילו אם הודה כשכבר הנכסים המה אצל הלקוחות, הנה מדאוריתא אין הבדל, אחרי שכפי מה שביארנו שם תמיד אנו מביטים על עצם הדבר אפילו כשאנו דנים בזה כבר יש הבדל לענין ההסתעפות.
דובודאי שאין סתירה מהא דכתובות (י"ט ע"א) דכשאומר שטר אמנה או פרוע אינו נאמן במקום שחב לאחריני משום שיעבודא דר' נתן וכו', דכבר ביארו האחרונים, דשיעבודא דר' נתן איננו בגדר שיעבוד על שיעבוד, אלא בגדר שיעבוד במישרים, שהשיעבוד של הלוה השני הועתק להמלוה הראשון, ממילא אין זה בבחינת ההסתעפות מהשיעבוד של המלוה השני, אלא בבחינת עצם, והוא בהודאתו בא לבטל את עצם החיוב של הלוה השני כלפי המלוה הראשון.
הואין ג"כ סתירה מהא דאמרינן בקדושין (ס"ה ע"א) שבזה לא מועיל אפילו כששניהם מודים משום דחב לאחריני, כי הלא כבר ביארנו למדי בהמדה הנ"ל שהקדושין כשהם לעצמם פועלים לכתחילה שני דברים: גם לעשות אותה לקנינו של הבעל וגם לאוסרה אכולה עלמא, ואין הדבר השני האיסור לכולי עלמא בבחינת דבר המסתעף אלא בבחינת עצם ושייך שפיר חב לאחריני.