מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יד; בעצם ובפועל 63
אוהנה הרמב"ם בכלל לא הביא את כל הדין של שני יוסף בן שמעון שהיו בעיר אחת ולקח אחד מהם שדה חברו, שלדברי רבא לא גובים הימנו - וכל ההלכה הזו הושמטה אצל הרמב"ם.
באכן, באמת צדק הרמב"ם גם בזה, דהנה ההנחה המוסכמת ש"ליכא לוה ליכא ערב" היא על פי היסוד ש"נפל היסוד נפל הבנין", שז.א. שחיובו של הלוה הוא היסוד לחיובו של הערב, וע"כ לא יוחזק הבנין - חיובו של הערב - רק כ"ז שהיסוד - חיובו של הלוה - קיים.
גאכן, האם אפשר להניח ככה ג"כ בנוגע לשיעבוד הגוף ולשיעבוד נכסים, כלומר: האם אפשר גם שם להגדיר באופן שכזה, ששיעבוד הגוף הוא היסוד ושיעבוד נכסים הוא הבנין, הלא כל ההבדל בין יסוד ובנין, שהיסוד יוכל להתקיים גם בלי הבנין ואין הבנין יכול להתקיים בלי היסוד. אבל איך יכול להתקיים שיעבוד הגוף בלי שיעבוד נכסים כלל, כי אם אין לו נכסים במציאות - על מה חל השיעבוד?
דוזה באמת תלוי בחקירה שחקרנו במדת "מציאות ודין", אם השיעבוד בא מתוך מצוה של פריעת בע"ח, או להיפך: המצוה באה מתוך השיעבוד; ולעולם השיעבוד הוא מושג משפטי, וכמו שלא נגיד שהבעלות באה מתוך הלא תגזול, אלא להיפך, ה"נ ג"כ כאן.
הושם ביארנו, שהאמת היא כהצד השני אלא שזהו ודאי שאותם הראשונים שתפסו שכל מושג השיעבוד זהו מושג של כפיה על מצוה, אלא שבמקום הכפיה שבגוף במצוות הגוף באה הכפיה בממון במצוה שהיא כולה כממון, - לאלה בודאי בא השיעבוד מתוך המצוה, כלומר: ששיעבוד הנכסים - הירידה לנכסים - באה מתוך שיעבוד הגוף, מתוך המצוה שמוטלת עליו.
ואכן, כבר הוכחנו שאין האמת ככה אלא ששיעבוד זהו מושג קניני, ובכן - אין שיעבוד הנכסים בא מתוך שיעבוד הגוף, כמו מסובב מתוך סבה או כמו בנין ע"ג היסוד, אלא שעל כל מי שיש עליו שיעבוד נכסים יש עליו ג"כ שיעבוד הגוף. כי ס"ס אין בזה קנין החלטי כבכ"מ אלא רק קנין חיובי, באופן שהקנין מורכב משיעבוד הגוף ושיעבוד נכסים ביחד.
זוהנה מההנחה המוסכמת דכל הדין של "אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין" הוא רק מתקנתא דרבנן ולא דין דאורייתא, נמי משמע כנ"ל, דאל"כ, הלא דוקא דאורייתא הוא שלא יתבע מן הערב תחלה; וס"ס רק על הלוה יש המצוה של פריעת בע"ח מצוה, אבל מצוה זו לא שייכת כלום בלוקח, ונמצא שעל הלוקח יש רק שיעבוד נכסים ולא שיעבוד הגוף, - והיאך יוכל לגשת אל שיעבוד הנכסים בלי שיגש קודם אל שיעבוד הגוף, דהא אצל הלוה הוא בא לגבות מטעם כפיה על מצוה מה שזה לא שייך אצל הלוקח? אלא ודאי כנ"ל, שכל שיעבוד מורכב משיעבוד הגוף ושיעבוד הנכסים ביחד. ואם יש על הלוקח שיעבוד נכסים ממילא יש עליו גם שיעבוד הגוף, כמו אצל הלוה בעצמו - ושפיר אנו צריכים לתקנתא ש"אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין", כי מדאורייתא אין הבדל בזה.
חגם מדברי הר"ן בכתובות, שאחרי שהוא מסביר את הדין של המוכר שט"ח לחברו וחזר ומחלו - מחול, שזהו, מפני שבאין שיעבוד הגוף - ע"י המחילה - אין שיעבוד נכסים והוא שואל: א"כ גם במת הלוה ואין הגוף קיים ג"כ יתבטל השיעבוד נכסים? והתשובה שלו היא, כי ע"ז גופא באה הערבות של השיעבוד נכסים. כי מה שאמרו "ליכא לוה" הכוונה על חיוב ההלואה, משא"כ כשמת הלוה חיוב ההלואה קיים אלא שאי אפשר להוציא את החיוב מכח אל הפועל, - גם מזה גופא מוכח שאי אפשר לפרש ששיעבוד הגוף זהו רק המצוה שבדבר, דהא ס"ס כיון שמת "נעשה חפשי מן התורה ומן המצוות", אלא ע"כ כנ"ל, ששני השיעבודים אינם אלא אחד שזהו קנין חיובי וזה נשאר גם אחרי שמת.
טאכן, הדין של רבא ב"שני יוסף בן שמעון שהיו בעיר אחת ולקח אחד מהם שדה מחברו", שמשתמש בזה בהכלל של "ליכא לוה ליכא ערב", ע"כ שמפרש כפשוטו, שרק על הלוה יש גם שיעבוד הגוף, ואילו על הלוקח יש רק שיעבוד נכסים, וע"כ שמגדיר את שיעבוד הגוף בהמצוה, מצוה של פריעת בע"ח, לבד, והוא גובה מן הלוקח רק על יסוד של שיעבוד הגוף של הלוה. וכאן, בשני יוסף בן שמעון שאין לקבוע מי הוא הלוה שיש עליו שיעבוד הגוף ממילא אין כאן גם שיעבוד נכסים, וע"כ לדידיה הא דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין - הוא דין דאורייתא. ובאמת בלי זה לא יתכן כלל האי דינא דרבא, דהא אם נימא שכל הדין הזה הוא רק מפני התקנה, שז.א. שבמקום שאפשר לגבות מן הלוה לא צריכים לגבות מן הלוקח, אבל בנידון זה הרי אי אפשר לגבות מן הלוה כשהוא לעצמו, ומדוע לא נגבה מן הלוקח הזה ממ"נ, אלא ודאי שהלכה זו של רבא נאמרת רק על היסוד שדינא דאורייתא הוא שלא גובים מן המשועבדים במקום שיש בני חורין.
יוכיון שס"ס סוגית הגמרא היא בכ"מ, שהא דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין הוא רק מתקנתא, כי מדינא דאורייתא גם על הלוקח יש שיעבוד הגוף כמו שיש על הלוה, כי, כאמור, בכל שיעבוד נכסים יש ג"כ שיעבוד הגוף, ע"כ השמיט הרמב"ם את ההלכה הנ"ל.