מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ב; סבה והעדר הסבה 37
אאכן, כאמור, עצם סוגית הגמרא בגיטין הנ"ל במחלוקת אי קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא, שהגמרא כוללת בחדא מחתא גם את המחלוקת בהמוכר שדהו לפירות וגם בהמוכר שדהו לחברו בזמן שהיובל נוהג, הלא מראה להיפך?
באבל באמת, אדרבא, גם משם ראיה כדברינו, דהנה אמרינן שם "והשתא דאמר רב חסדא, מחלוקת ביובל שני, אבל ביובל ראשון ד"ה מביא וקורא, דאכתי לא סמך דעתייהו", ולכאורה, מה נ"מ לן בסמך דעייתהו או לא, הלא ס"ס דינא הוא דהשדה חוזר לבעלים ביובל, וס"ס אין לו להלוקח אלא קנין פירות, ואיך יכול לומר "האדמה אשר נתת לי" למדס"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי? אם לא כדברינו הנ"ל, דמצד עצם המכירה אין כאן קנין פירות לבד אלא קנין הגוף, דהמכירה מצד עצמה היא עולמית, אלא מכיון שס"ס דין התורה הוא ש"מכורה ויוצאה" ביובל, תו אין גמירת דעת של המוכר והלוקח רק עד זמן היובל, כי ס"ס המה מתחשבים עם העובדא שהשדה לא ישאר אצל הלוקח רק עד היובל ולא יוותר.
גבאופן, שלא דין היובל כשהוא לעצמו עושה את הקנין רק לקנין פירות בלבד, אלא המציאות היוצאת מזה, שס"ס יודעים גם המוכר וגם הקונה מזה ומתחשבים עם המציאות כמה שהיא.
דוכאן יש לנו ג"כ הציור שלפעמים ע"י המסובב דוקא משתנית הסבה ומקבלת אופי חדש, מה שאין בה בעצמותה, כי בודאי דין היובל הוא הסבה להיציאה. ואין בדין היובל רק סבה ליציאה אבל לא להפסקת המכירה, לומר שהמכירה חלק רק לזמן, אך מן היציאה שזוהי רק מסובב מדין היובל, מתחדשת הסבה גופא, שע"י כך כבר אנו אומרים שלכתחילה לא חלה המכירה רק לזמן כנ"ל.
האכן, מכיון שלא הדין יובל כשהוא לעצמו פועל זה, אלא ה"פועל יוצא" מזה, ממילא מובן החילוק בין היובל ראשון ובין היובל שני, שביובל ראשון "דאכתי לא סמך דעייתהו" ומצד הסמיכת דעת של המוכר ולוקח אין הגבלה בזמן, ואי משום דין היובל כשהוא לעצמו, הלא הדין הוא רק על "מכורה ויוצאה", אבל לא לקבוע זאת רק בתור מכירה זמנית כנ"ל.