חוקים שמטרתם קדושת החיים (פרקים יח - כ)
מבוא לחוקי הקדושה
קובץ חוקים זה (יח-כ) מתאחד לחטיבה אחת על ידי ההזדהות שבין הרבה חוקים בפרקים יח-יט, מצד אחד, ובין חוקים שבפרק כ, מצד שני. מה שמתמיה ביותר הוא העובדה, שחוקי האישות והעריות ניתנים בשני פרקים נפרדים (יח וכ), ואילו חוקי הקרבנות, שגם הם ניתנים בשני חלקים (פרקים א-ה ופרקים ו-ז), סודרו ברצף אחד. לביאורה של תופעה זו אפשר להביא טעם מכריע, והוא, שבדומה לשני חלקי חוקי הקרבנות, אשר אחד מהם (ו-ז) מכיל חוק שניתן בסיני, והשני (א-ה) חוק שניתן באוהל מועד, אפשר להניח, שגם כאן היתה הכוונה לסידור כזה של חוקי האישות והעריות. בחלק השני (פרק כ) יש כמה סימנים הרומזים, שהם ניתנו אחרי הקמת אוהל מועד. הונח כאן, שהמקדש עומד בתוך עם ישראל (כ ג), חוקי המאכלים, שבהכרח יש לדון עליהם כעל חוקים שניתנו באוהל מועד, נאמרו כאן בלשון שמשמעותה, שהם היו כבר ידועים ברבים (כ כה), ומלבד זה מרמזים, כנראה, הדברים בפרק כ פסוק ב ("ואל בני ישראל תאמר"), שחוקים אלה נמסרו רק אחרי פרסום חוקי הכהנים (פרק כא) והוסדרו קודם להם רק מפני שהם משמשים השלמה לפרקים יח יט. אך אין לפקפק בזה שפרק כא ניתן רק אחר המלואים של אהרן ובניו לכהנים, כלומר אחרי הקמת אהל מועד.
לפי זה נהיה מוכרחים לציין את הקובץ הראשון (פרקים יח-יט), שבו אין שום סימן המרמז על התקופה שלאחר הקמת אוהל מועד, כחוק מסיני. הוא נחלק לשני מדורים, הראשון, חוק התקדשות בלשון לא תעשה, המזהיר נמרצות מפני היטמאות הנפש, העומדת בניגוד להתקדשות ("טומאת הקדושות", ראה מבוא לטומאה וטהרה, קיצור תכנם של חוקי מאכלות אסורות וטומאה), והשני המדבר על חוקים חיוביים של קדושה של חיי המוסר והחברה. שני חלקים אלו ניתנו בסיני וחוברו חיבור הדוק ולא ייפרדו. רק אחרי גמר חוקי הקדושה שמסיני ניתן פרק כ, שחוקיו צריכים להשלים את הקודמים, פרק כ מכיל לא רק את העונשים על העבירות המפורשות בפרק יח, אלא גם חוקים שאפשר לראות בהם השלמה לפרק יט (השוה פרק כ פסוק ו וכז לפרק יט פסוק ד, כ ט – ליט ג).
אולם שני הפרקים – יח וכ – מוחים מחאה נמרצת נגד השערותיהם של המבקרים האחרונים, שלפיהן מיזג עורך אחד קטעי חוקים של מחוקקים שונים לפרשה אחת. כך, למשל, יצא לפיהם רוב פרק יז לא מיד המחבר ספר תורת כהנים המקורי, אלא מידו של מחבר ק (- ספר הקדושה). אך מאחר שנמצאים בו כמה רישומים שמעידים על קשר לת"כ המקורי, כמו: "במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה" (פסוק ג), "אל פתח אהל מועד" (פסוקים ד-ה, ט), להלן הפסוקים ו-ז בשלימותם וכמו כן תחילת פרק יז, א-ב והסיום של יז, טו-טז – הרי וודאי להם שעורך אחד מיזג את ק ו-ת"כ (המקורי) זה בזה, או עיבד מחדש את ק על-פי ת"כ (המקורי) שלפניו. השערה זו היתה צריכה לשמש ביאור לפרק כא, שאת רובו מיחסים ל-ק, למרות שמוצאים בו תכופות ביטויים מתוך ת"כ-מקורי: "ויאמר... ואמרת אלהם" (פסוק א), "אשר יוצק... הבגדים" (פסוק י), "כי נזר שמן משחת אלהיו עליו" (פסוק יב), כל פסוק טז והחלק הראשון של פסוק יז, בחלק השני של פסוק יז "לדורותם", בפסוק כא: "אהרן הכהן", בפסוק כב "מקדשי הקדשים ומן הקדשים", בפסוק כג המלים: הפרכת לא יבא ואל" ולבסוף: פסוק כד כולו. – כל ההנחות האלה דבורי סרק הם לכל מי שישים לנגד עיניו את הפרקים יח וכ. שכן אילו היה עוסק פעם עורך בחיבור התורה בדרך זו, מה קל ונוח היה לו יותר מאשר לצרף את הפרקים יח וכ לפרשה אחת? אולם הדבר לא נעשה, משום שמשה רבנו כתב את הדברים תיכף לקבלתו אותם מפי הגבורה מגילות מגילות וחיברם אחר כך יחד לפי התכנית האלוהית, בלי לשנות בהם מאומה, לתורה שלמה (השוה גיטין ס.).
על היחס שבין החוקים אחד אחד בפרק כ מצד זה לבין החוקים בפרקים יח, ויט מצד שני נעיר במקומם.
לא למותר להוכיח, כי כל הפרקים שלפנינו היו לנגד עיני הנביא יחזקאל, עובדה, שלחנם מסרבים המבקרים האחרונים להכיר בה. ההקבלות הבאות מוכיחות את אמיתותה:
יחזקאל / ויקרא
ובגלולי מצרים אל תטמאו... בחקי אבותיכם אל תלכו (כ: ז, יח). / כמעשה ארץ מצרים... לא תעשו... ובחקותיהם לא תלכו (יח ג).
את חקותי ואת משפטי... אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (כ: יא, יג, כא). / את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם (יח ה).
ואל אשה נדה לא יקרב (יח ו, כב י, לו יז). / ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב (יח יט).
ואת אשת רעהו (לא) טמא (יח ו. יא: לג, כו). / ואל אשת עמיתך... לטמאה בה (יח כ).
את אשת רעהו עשה תועבה (כב יא. יח: יב-יג). / ולא תעשו מכל התועבות (יח: כו-כז, כט).
ובגלוליהם אל תטמאו (כ יח). / ולא תטמאו בהם (יח ל).
ועיניו לא נשא אל גלולי... (יח: ו, יב, טו. לג כה). / אל תפנו אל האלילים (יט ד).
ולא בא בפי בשר פגול (ד יד). / פגול הוא (יט ז. ז יח).
עשק עשק גזל גזל (יח יח. כב כט). / לא תעשוק... ולא תגזול (יט יג).
ונתתי מכשול לפניו (ג כ). / ולפני... לא תתן מכשול (יט יד).
מעול ישיב ידו משפט אמת וגו' (יח ח). / לא תעשו עול במשפט... בצדק תשפט (יט טו).
אנשי רכיל היו בך (כב ט). / לא תלך רכיל בעמך (יט טז).
עמדתם על חרבכם (לג כו). / לא תעמד על דם רעך (שם).
על הדם תאכלו (לג כה). / לא תאכלו על הדם (יט כו).
עני ואביון הונה (יח יב). / לא תונו אותו (יט לג).
הגרים... והיו לכם כאזרח בבני ישראל (מז כב). / כאזרח מכם יהיה לכם הגר (יט לד. במדבר טו כט).
במשורה (ד יא). / במשורה (יט לה).
מאזני צדק ואיפת צדק ובת צדק יהי לכם (מה י). / מאזני צדק... איפת צדק והין צדק יהיה לכם (יט לו).
טמאו את מקדשי (ה יא. כג לח). / למען טמא את מקדשי (כ ג).
ונתתי את פני... בשומי את פני בהם (טו ז). / ושמתי אני את פני באיש... ונתתי את פני (כ: ה-ו).
מות יומת דמיו בו יהיה (יח יג). / מות יומת... דמיו בו (כ ט).
ושפטתיך משפטי נואפות... (טז לח. כג מה). / מות יומת הנאף והנאפת (כ י).
ערות אב גלה בך (כב י). / ערות אביו גלה (כ יא. יח ו).
ואיש את כלתו טמא (כב יא). / ואישר אשר ישכב את כלתו... תבל (כ יב. יח טו).
זמה עשו בתוכך (כב ט). / ולא תהיה זמה בתוככם (כ יד).
ואיש את אחותו בת אביו ענה (כב יא). / ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו (כ יז. יח ט).
ורגמו אותך באבן (טז מ. כג מז). / באבן ירגמו אתם (כ כז).
יש לשים לב להקבלה ביחזקאל ו, 'ואת אשת רעהו לא טימא', בה במקום הביטוי העתיק "עמית" שבא בתורה, השתמש יחזקאל במלה רע. כן בהקבלה שביחזקאל יח ו, הרחיב יחזקאל את הביטוי הקצר, "דמיו בו" ל-"דמיו בו יהיה". וגם באר אותו.
ברוב הפסוקים המובאים נראה בעליל, שיחזקאל מדבר על חוק התורה כעל חוק שקיימו אותו או שעברו עליו או שהוא רוצה לחזק אותו. הפרשיות הללו היו, אם כן, בזמנו מוכרות וידועות ברבים כחוקים אלוהיים.
תלותו של ספר יחזקאל בתורת משה ניכרת היטב, כשמתבוננים בפרקים אחדים של הנביא ומרגישים איך שהוא מזכיר לעם את עוונותיהם ומשתמש למטרה זו בביטויים שלקוחים מחוקי התורה. הבה נתבונן כאן בשני הפרקים יחזקאל יח וכב:
יחזקאל יח ד נסמך על דברים כד טז. – יחזקאל יח ו, על ויקרא יט כו, יט ד, יח כ, יח יט. – יחזקאל יח ז, על ויקרא כה יז, שמות כב כה, ויקרא יט יג, ישעיה נח ז. – יחזקאל יח ח, על ויקרא כה לו, יט טו. - יחזקאל יח ט, על ויקרא כו ג. – יחזקאל יח י, על ויקרא ד ב. – יחזקאל יח יא כבפסוק ו. – יחזקאל יח יב, כבפסוקים ו-ז. – יחזקאל יח יג כפסוק ח ונסמך על ויקרא כ ט. – יחזקאל יח טו כפסוק ו. – יחזקאל יח: טז-יז כפסוקים ז-ט. – יחזקאל יח יח, על ויקרא יט יג. – יחזקאל יח: יט-כ כפסוקים ח-ט. וד.
יחזקאל כב ז כדברים כז, טז ויט. – יחזקאל כב ח, כויקרא כב ב. – יחזקאל כב ט, כויקרא יט טז, יט כב, כ יד. – יחזקאל כב י, כויקרא כ יא, יח יט. – יחזקאל כב יא, כויקרא יח כ, כ יב, כ יז. – יחזקאל כב יב, כדברים כז כה, ויקרא כה לו.
בכל מקום מרגישים את שאיפתו של יחזקאל הנביא לתאר את קיום החוקים או הפרתם כפי שכתובים בספר החוקים.
ההתבוננות בנימוקים שהבאנו עד כה משכנעת אותנו, שהפרקים יח-כ מהווים חוק אחיד שיצא מאותו המחוקק עצמו, ושההנחה שפרק כ אינו שייך לאותו מחבר של פרק יח, היא לא רק מחוסרת כל יסוד, אלא גם רחוקה מאד מלהתקבל על הדעת. בדומה לשני חלקי חוקי הקרבנות (ויקרא א-ז), כך גם שני פרקי האישות נחלקו על ידי אותו המחוקק במחשבה תחילה לשני חלקים. ותופעה זו מביאתנו לידי הכרה, שכל הנימוקים שמסתייעים בהם כדי להוכיח, שמחבר חוקי הקדושה אינו מזדהה עם מחוקק שאר חוקי הכהנים, מדומים הם, ולאור האמת יהיו לאין. הראינו כבר לעיל (במבוא זה), שבספר הקדושה אנו מוצאים כה תכופות רישומים של ת"כ המקורי, עד שכדי להציל את השערתם בענין המחברים השונים, אנוסים המבקרים להסתייע בהנחה של עורך, שהרשה לעצמו להוציא פסוקים ממקור אחד ולהכניסם למקור אחר. והנה יד המקרה היתה זו, כנראה, שבשביל הפרקים יח וכ לא נמצא עורך סדרן כזה. אולם, כדי להצדיק הנחות בדויות כאלו מן הראוי היה להביא ראיות משכנעות יותר מאלו שהשתמשו בהן כדי לנמק את הפרדת הפרקים של ק מן ת"כ המקורי.
כבר דילמאן (EL מהד' ג, עמ' 590 ואילך) העיר, שקנובל ועוד כמה מן המבקרים האחרונים שללו מהפרקים שלפנינו את השתייכותם לת"כ המקורי, על יסוד השערות שאין להן שחר. ספר זה מכיל, לפי דעתם, בעיקר רק חוקים תיאוקרטיים, וחוקים הנוגעים לחיי מוסר ולחיים חברתיים הם מחוץ לתכניתו. לעומת זאת הננו מעירים על הדברים דלקמן:
א. כבר לעיל בחוקי המאכלים יש כעין מבוא והכנה לספר הקדושה (השווה פרק יא, מג-מה). ועוד: כבר לעיל בפרק יא דובר על שני סוגים של טומאה, היינו על "טומאת הגויות", שאפשר לטהר אותה על ידי טקס הטיהור ושנוסחה בלשון "טמא ל...", ועל טומאה בניגוד לקדושה ("טומאות הקדושות"), שהנוסח שלה היא "טמא ב..." (ראה מבוא לטומאה וטהרה: קיצור תכנם של חוקי מאכלות אסורות, וביאור ליא כד). להלן (בביאורנו לפרק כ פסוק כה) נראה עוד, שחוקי הקדושה נסמכים על חוקי המאכלים שבפרק יא ולא, כפי שסובר דילמאן בספרו הנ"ל (עמ' 525, 616), על חוק דומה לזה במקור אחר ("ספר י").
ב. גם חוק השבת בשמות לא, יב-יז שם לו למטרה את קדושת ישראל, כמו החוק המתאים בקובץ החוקים שלפנינו (ויקרא יט ג) ומשתמש בביטוי "אני ה' מקדשכם", המשמש פסוק חוזר בספר הקדושה: ויקרא כא: ח, טו, כג. כב: ט, טז, לב. משום כך נאלצים המבקרים האחרונים להניח, שהפסוק הנזכר, מתוך ספר שמות שייך בחלקו לספר הקדושה או שהוא הוספה מאוחרת (PS). אולם כתובים אלה הם בחינת הקדמה, ושמות לה, א-ג נסמכים עליהם, ועל הכתובים האלו נשענים הדברים בויקרא כג, א-ג (השוה להלן ביאור לפרק כג פסוק ו). אם יש מי שרוצה לומר (כמו בינטש בביאורו לספר שמות), שפסוק זה בשמות לא, שאול מתוך יחזקאל כ יב, הרי המהפכניות שיש בהשערה זו, בולטת בכך, כי יחזקאל פרק כ כמעט כולו תרכובת מפסוקים מתוך ספרים אחרים ואין בו כמעט אף ביטוי מקורי אחד (השוה ספרי "ראיות מכריעות" עמוד לד, וגם עמוד כ).
ג. חוק האשם, ויקרא ה כ ואילך, מתכוון בלי כל ספק אל המצוות האמורות בפרק יט ומשותף עמהן בהרבה ביטויים, כמו "כחש" (יט יא), "עמית" (יט: יא, יז), "עשק", "גזל" (יט יג), "נשבע לשקר" או "על שקר" (יט יב). חוק האשם הזה הושלם שוב על ידי חוק אחר שבחומש הפקודים פרק ה שהונח ביסודו (את האמור בחומש הפקודים ה ו "מכל חטאת האדם", אפשר לבאר על ידי הביטוי "מכל אשר יעשה האדם לחטא" בויקרא ה כב, כמו כן רומזת הלשון "מלבד איל הכפורים" בספר במדבר ה ח, על ויקרא ה: כה-כו).
ד. פסוקים רבים של ת"כ המקורי, מביעים את הרעיון, שה' יוקדש בתוך בני ישראל (השוה ויקרא י ג, במדבר כ יב, כז יד, דברים לב נא). זאת היא דרישתו של חוק הקדושה, ויקרא כב לב: "ונקדשתי בתוך בני ישראל", פסוק שהנביא יחזקאל, בהתאם למצב תקופתו, מביעו תדירות בלשון: "ונקדשתי בכם לעיני הגויים" (יחזקאל כ מא ועוד).
ה. סגנון ההרצאה הרווח בספר הקדושה שכיח במקומות שמחוץ לפרקים יז-כו במידה מרובה כזו, עד שהמבקרים האחרונים נאלצים היו לייחס פסוקים רבים באותן הפרשיות, שמשום סימנים שונים שבהן סופחו מקודם לת"כ המקורי – אל ספר הקדושה, ולהפריד בין הדבקים, וכל זה אך לטובת הדעה הקדומה שלהם. ביחוד קרה זה בפסוקים המסיימים במלים "אני ה'" וכיוצא בהן, שכפי שאומרים, הן אפייניות לסה"ק, בעוד שבאמת גם בסה"ק חוזרות הן פעמים אחדות רק בפרק יט, שבו נזכר תכופות ה', שהוא הקדוש שישראל צריך לשאוף להידמות אליו. חוץ מזה נמצא הלשון "אני ה'" כסיום חגיגי של דברי אזהרה, והוא שכיח בסה"ק, שבו מוטלות חובות חמורים על העם ולשם כך היה צורך בדברים נמרצים.
בין סה"ק ובין הפסוקים שמחוץ לויקרא יז-כו יש עוד קשר במקומות דלהלן (חוץ מאלה שהבאנו לעיל): "אני ה'" בשמות ו: ב, ח, יב יב, כט מו, במדבר ג: יג, מה, י י, טו מא. – "איש איש" בויקרא טו ב, במדבר ה יב, ט י (השוה עוד שמות לו ד, במדבר א ד, ד: יט, מט). – "נשא עון" או "נשא חטא" שמות כח לח, ויקרא ה: א, יז, ז יח, י יז, טז כב, במדבר ה לא, ט יג, יד לד, יח: א, כג, לב, ל טז. עוד בפסוקים אחרים גילו עקבות ספר הקדושה, השוה בענין זה בספרי "ראיות מכריעות" עמוד כא.
ו. הרעיון שה' שוכן בתוך ישראל, משותף לפרקי סה"ק ות"כ, וגם עובדה זו משמשת הוכחה לאחדות החלקים האלה. שמות כה ח (ת"כ מקורי) מצוה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", השוה לזה שמות כט מה, ואילך (אותו מייחסים ל'ק'). בויקרא טז טז נאמר על אוהל-מועד: "השוכן אתם בתוך טמאתם", השוה לזה ויקרא טו לא, וכ ג (וגם במדבר יט, יג וכ). ההבטחה בויקרא כו יא: "ונתתי משכני בתוככם" (סה"ק) היא רק נוסחא אחרת של "ושכנתי בתוכם" (ת"כ), השוה עוד במדבר לה לד. – רעיון זה חוזר באותן המלים בס' מלכים-א ו יג, יחזקאל מג ט וזכריה ב יד.
ז. החוק על דבר קרבן הפסח שבשמות יב (ת"כ מקורי) היה זקוק בהכרח להשלמה על ידי ויקרא יז. במצרים נצטוו בני ישראל לשחוט את הפסח בבתיהם ולתת את דמו על שתי המזוזות ועל המשקוף (שמות יב ז). אי אפשר שת"כ התכוון בזה, שגם לדורות ישחוט כל אחד את הפסח בביתו. על אחת כמה וכמה שאין המבקרים האחרונים יכולים להניח זאת, שהרי הם רואים בת"כ ספר מאוחר יותר מאשר ספר משנה תורה (השוה דברים טז ה), ספר שמאוחר לחורבן בית ראשון. בספר ויקרא כג: ה-ח (ת"כ מקורי) הרי הוזכר הפסח יחד עם שאר קרבנות המועדים (כך גם בספר במדבר כח טז), מה שמוכיח בעליל, שלפי ת"כ נעשה קרבן הפסח באותו מקום שנעשו שאר הקרבנות. וכיון שבחלקים שהביקורת מיחסת אותם לת"כ אין בשום מקום חוק כזה, הרי יוצא ברור, שרק האיסור הכולל שבספר ויקרא יז, לא לשחוט כלל מחוץ לאוהל מועד, חל, כדבר המובן מאליו, גם על קרבן הפסח ועושה למיותר איסור מיוחד בענין זה. השווה ראיות מכריעות עמ' ה ואילך.
ח. כבר הוכחנו כי הפסוק בויקרא ז כד, מתבהר כל צרכו על ידי ויקרא יז ג ואילך (ראה בביאור לשני הפסוקים האלו). גם העובדה המתמיהה. שבספר הכהנים לא נאסרה אכילת נבילה וטריפה, כדוגמת האיסור בשמות כב ל, ודברים יד כא, אלא מדובר בו רק על טומאת נבילה וטריפה, מתבארת על יסוד האיסור של שחיטת חולין בויקרא יז (ראה ביאור לעיל בריש פרק יז, וספרי "ראיות מכריעות וכו'" עמ' כג ואילך).
על דבר האחדות שבחוקי המועדים, פרק כג, וכן על פרק כה ידובר עוד במקומם, ועל חוק הקדושה בכללו בסוף פרק כו. על הביטויים המיוחדים שבספר הקדושה (מלבד הביטוי "אני ה'" שנזכר כבר), השוה ביאורינו לאותם הפסוקים שבהם הם נמצאים.
חוקי האישות והעריות
ויקרא יח. כדי להגיע למדרגת הקדושה, זקוק האדם קודם כל להיות מחונן בטבעו באותן המידות שמכשירות אותו לעלות הלוך ועלה במעלות הקדושה המוסרית. מבלי להימשך על ידי כובד חושניותו לתוך השפל. אין ספק, שלכל אדם יש כבר מלידה תכונות מיוחדות המכוונות את אופיו שבעתיד, אשר אמנם יכולות להתפתח או להשתנות בהשפעת החינוך, אך לא להיעקר משרשן. וכדי להעמיד אנשים שמוכשרים למלא את התפקיד שהוטל על עם ישראל, להיות קדושים, דאג החוק האלוהי בתשומת לב מיוחדת לסידור חוקי הנישואין של בני ישראל, אסר זיווגים מסוימים לגמרי, הקיף את חיי האישות בסייגים וגדרות, קידש אותם על ידי חוקי צניעות ושמרם מטומאה. אין זאת אומרת שרק הנימוק הזה הוא שקובע את חוקי הנישואין. יש איסורי אישות, כדוגמת האיסור לקחת אשה ואחותה בחייהן, שמוכרחים להתבאר על ידי טעמים אחרים, אבל בסופו של דבר משמשים רוב הסייגים והגדרות, שמקיפים את חיי האישות, את המטרה, להנהיג את העם בדרך לחיים קדושים, ובצדק יכולים אנו לכנות מצוות אלו בשם חוקי קדושה. עצם דברי הפתיחה שמזהירים מפני התועבות של המצרים והכנענים, מגלים את כוונת החוקים האלה, שמטרתם להרחיק את עם ישראל מן הפריצות והבהמיות ולהעלות אותו למדרגת עם קדוש. ביתר שאת מזהיר סיום הפרק בפני ההיטמאות בטומאות הגוים ההם, שעומדת בניגוד לקדושה אשר לה נועד ישראל. וביתר הדגשה מסיים הפרק השני של חוקי האישות והעריות (פרק כ) באזהרה "והייתם לי קדושים וגו'" (שם, כו, השוה גם שם פסוק ז-ח), ומגלה לנו בזה בדברים בהירים את מטרתם העיקרית של חוקי האישות. השוה עוד רמב"ן לפסוק ו.
אחרי הפתיחה (פסוקים א-ה) באים שלש סדרות של חמשה לאווין. הסדרה הראשונה (פסוקים ו-יא) מכילה – אחרי האיסור הכולל שבפתיחה (פסוק ו) – את איסור הקירבה אל הקרובים הראשונים, האם (פסוק ז), האם החורגת (פסוק ח), האחות (פסוק ט), הבת והנכדה (פסוק י) ובת אשת האב מולדת האב (פסוק יא, עיין שם). הסדרה השניה אוסרת את הנישואין וכמו כן את הקירבה הפיזית, עם הקרובות השניות, כלומר אלו שהן קרובות לו מהיותן אחים ואחיות של ההורים (פסוקים יב-יד), כלתו (פסוק טו), אשת אחיו (פסוק טז), בתה או נכדתה של אשתו (פסוק יז) ואחות אשתו (פסוק יח). ולבסוף באים חמשה לאווין בחמשה פסוקים, כדי לחזק את המוסריות ולהעמיד תריס מפני הפריצות (פסוקים יט-כג), ובאזהרה חמורה (פסוקים כד-ל) מסיימת פרשת המצוות האלו.