מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםזכור ושמור — פרק עשירי; אחד בשבט או ט"ו בשבט?
אאחד בשבט או ט״ו בשבט?
בא. מחלוקת בית שמאי ובית הלל
בית שמאי ובית הלל נחלקו בשאלה מתי חל ראש השנה לאילן:
גארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים. באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בתשרי. באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות. באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים: בחמִשה עשר בו (ראש השנה פ"א מ"א).
דלהלן נבחן מהן ההשלכות המעשיות של מחלוקת בית שמאי ובית הלל, אולם לפני כן יש לדון בשאלה אם יש כאן מחלוקת רעיונית-עקרונית (מעבר להבדלים המעשיים) — האם ישנו הבדל מהותי בין קביעת ראש השנה לאילן באחד בשבט ובין קביעתו בחמישה עשר בשבט?
הניתן להעלות נימוק פשוט ומסתבר לדעתם של בית שמאי. שלושת ראשי השנים במשנה חלים בראש חודש (א' בניסן, א' באלול וא' בתשרי), וכך הוא גם ההיגיון הפשוט, שראש שנה חייב לחול בראש חודש. שיטת בית הלל טעונה הסבר — כיצד זה מתחילה שנה חדשה באמצע החודש?
וסברה זו נזכרת בפירוש בתלמוד הירושלמי (אמנם בהקשר עקיף):
ז...רבי יונה ורבי יוסה תריהון [=שניהם] בשם רבי שמואל בר רב יצחק: כדי שיהו כל חדשי השנה שוין, לא יהא חֹדש אחד נחלק לשתי שנים. התיבון והתנינן [=הקשו עליהם מן המשנה]: באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי; בית הלל אומרים: בחמִשה עשר בו — הרי אין כל חדשי השנה שוין, וחֹדש אחד נחלק לשתי שנים! (ראש השנה פ"א, נו ע׳׳ד - נז ע"א).
חלדברי הירושלמי, לא ייתכן ששנה תתחיל באמצע חודש, כך שחודש אחד יתפרס על פני שתי שנים. הירושלמי גם עומד על כך, ששיטת בית הלל, שראש השנה לאילן חל בט"ו בשבט, עומדת בניגוד לסברה זו.
טאמנם, סוגיית הבבלי מנמקת לכאורה את שיטת בית שמאי באופן אחר:
יבאחד בשבט ראש השנה לאילן. מאי טעמא [=מה הטעם לכך]? אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: הואיל ויצאו רוב גשמי שנה, ועדיין רוב תקופה מבחוץ. מאי קאמר? הכי קאמר [=שני המשפטים אינם מתקשרים, וכך יש להבינם]: אף על פי שרוב תקופה מבחוץ [=עדיין לא עבר], הואיל ויצאו רוב גשמי שנה (ראש השנה יד ע״א).
יאכלומר, לדעת בית שמאי ראש השנה לאילן הוא באחד בשבט, כיוון שעד לתאריך זה ירדו רוב גשמי השנה, אף שטרם עבר רובה של התקופה. כוונתם של בית שמאי היא ל'תקופת טבת', הנמשכת פחות או יותר מראשית טבת עד ראשית ניסן. באחד בשבט עבר אפוא רק כשליש מן התקופה, ובכל זאת, לדעת בית שמאי, יש לקבעו כראש השנה לאילן, כיוון שרוב גשמי החורף כבר ירדו.
יבבתוך הנימוק שנותנת הגמרא לדעת בית שמאי חבוי כנראה הנימוק לשיטת בית הלל. אם תקופת טבת נמשכת מראשית טבת עד ראשית ניסן — מחציתה היא סביב ט"ו בשבט! משום כך קבעו בית הלל את ראש השנה לאילן בט"ו בשבט, שבו אנו עוברים את מחציתה של תקופת טבת, התקופה החורפית, ואפשר כבר לדבר על התעוררות הטבע והאילנות לקראת האביב.
יגבדרך זו ניתן להבין גם את הנימוק המובא בירושלמי:
ידרבי זעורה רבי אילא רבי לעזר [=ר׳ זעורה, ורבי אילא בשם רבי אלעזר, אמרו שניהם] בשם רבי הושעיה — חד אמר: כבר יצאו רוב גשמי שנה כולה, וכבר רובה של תקופה מבחוץ. וחורנה [=והאחר, האמורא השני] אמר: עד כאן הן [=האילנות] חיין ממי השנה שעברה, מיכָּן והילך הן חיין ממי השנה הבאה (ראש השנה פ"א, נז ע"א).
טויש לשים לב לכך שרבי אלעזר בשם רבי אושעיה מופיע בשני התלמודים, אך בהבדל בולט. לפי הניסוח בבבלי, "ועדיין רוב התקופה מבחוץ", כלומר מרבית ימי התקופה עוד לפנינו, ואילו לפי הניסוח בירושלמי, "כבר רובה של תקופה מבחוץ", כלומר רוב ימי התקופה כבר עברו. המילה "מבחוץ" מתפרשת בשני התלמודים בשני מובנים הפוכים, אך ניתן להסביר בפשטות: דברי רבי אלעזר בבבלי באים לנמק את שיטת בית שמאי, ואילו דבריו בירושלמי באים לנמק את שיטת בית הלל! לפי בית הלל, יש לקבוע את ראש השנה לאילן בט"ו בשבט, כיוון שבתאריך זה כבר עבר רובה של התקופה, והטבע מתחיל להתעורר לקראת האביב; ואילו בית שמאי מעדיפים לקבוע את האחד בשבט, אף שבמועד זה טרם עבר רובה של התקופה. לפי פירוש זה, ישנה התאמה מלאה בין התלמודים.
טזמדוע בית שמאי אינם קובעים את ראש השנה לאילן לפי התקופה? על פי הירושלמי שהוזכר לעיל, ניתן להשיב בפשטות: לדעתם, ראש שנה צריך לחול בראש חודש ירחי, וחודש אחד אינו יכול להיות מחולק בין שתי שנים.
יזלפי זה, מחלוקת התנאים כאן מתקשרת לכפילות הבסיסית של הלוח העברי, המשלב לוח ירחי בלוח עונות שמשי. בית שמאי עומדים על התיאום בין שני יסודות הלוח ודורשים שראש שנה חקלאי יחול בתחילת חודש ירחי, ואילו בית הלל קושרים את שנת האילן לתקופות של שנת החמה הטבעית-חקלאית ולתהליכים המתרחשים בה.
יחרמז לכך נמצא גם בהמשך סוגיית הבבלי, בדיון על האתרוג (שיוזכר בהמשך):
יטבעא מיניה [=ביקש תשובה ממנו] רבי יוחנן מרבי ינאי: אתרוג, ראש השנה שלו אימתי? אמר ליה [=לו]: שבט. שבט דחדשים או שבט דתקופה? אמר ליה [=לו]: דחדשים (ראש השנה טו ע"א).
כלפנינו שאלה הלכתית-מעשית הנוגעת בפירוש להבדל שבין 'התקופה', לפי העונות של שנת החמה, לבין 'החודשים' הירחיים. השאלה היא, האם ראש השנה לאתרוג יחול בשבט של חודשי הירח, כלומר, בתאריך ירחי (וראש החודש הוא התאריך המובהק ביותר), או בשבט של התקופה, כלומר, של העונה השמשית, ואולי זהו ט"ו בשבט. לפי פירוש זה רבי ינאי השיב כבית שמאי, והדבר נראה חריג, אבל אולי כוונתו היא שאין לחשב את המחצית המדויקת של התקופה השמשית, והתאריך הקובע יהיה ט"ו בשבט, גם אם מחצית התקופה המדויקת חלה לפניו או אחריו.
כארמז נוסף לכך שט"ו בשבט ביסודו אינו תאריך ירחי אלא תאריך ממוצע של השנה השמשית ניתן למצוא בסוגיה הנוגעת לט"ו באב, החל חצי שנה בדיוק אחרי ט"ו בשבט:
כבדתניא, רבי אליעזר הגדול אומר: מחמִשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה, לפי שאינן יבשין. אמר רב מנשיא: וקרו ליה [=וקוראים לו] יום תבר מגל [רש"י: יום שבירת הגרזן, שפסק החוטב מלחטוב עצים] (תענית לא ע״א).
כגט"ו באב מתואר במונחים טבעיים וחקלאיים, ההולמים את לוח העונות השמשי, ולא את לוח החודשים הירחי. יום זה מציין את מחציתה של 'תקופת תמוז', שאחריה מתקצרים הימים ונחלשת עצמת השמש. מסתבר אפוא שנימוק דומה עומד ביסוד שיטתם של בית הלל, בקבעם את ט"ו בשבט כראש השנה לאילן — זהו התאריך הממוצע של מחצית התקופה בהתאם ללוח השנה השמשי.
כדכאמור, בית שמאי סוברים, בפשטות, שלא ניתן להתחיל שנה באמצע חודש, וכך נאמר גם בירושלמי. בהבנת שיטתם מסתבר לומר, שאמנם ראש חודש שבט איננו המועד הממוצע שבו מתחוללים שינויים באילנות בטבע הארץ, אולם זהו ראש החודש הירחי שבמהלכו מתחוללים שינויים אלה, כמו שכתבנו לגבי ראש השנה, שהוא ראש החודש הירחי של ראשית השנה.
כהואולם, בבבלי סברה זו אינה מופיעה, ובמקומה מנומקת שיטת בית שמאי באופן אחר: "הואיל ויצאו רוב גשמי שנה". האם הבבלי אינו מקבל את סברת הירושלמי? מדוע לא נימק את שיטת בית שמאי באופן פשוט?
כולדעתי, סברה זו הייתה כל כך פשוטה, שהבבלי לא ראה צורך להזכירה, והסוגיה פותחת מן השלב השני של הדיון, כמו בסוגיות רבות בש"ס. בשלב הראשון טענו בית שמאי שלא עולה על הדעת להתחיל שנה חדשה באמצע החודש, אולם משהתעקשו בית הלל ואמרו שמבחינה טבעית-חקלאית ראוי לקבוע את ראש השנה לאילן בט"ו בשבט, הוסיפו בית שמאי וטענו שגם מבחינה חקלאית עדיף לקבוע את ראש השנה באחד בשבט דווקא, כיוון שכבר ירדו רוב גשמי השנה, כפי שיבואר להלן.
כזב. "הואיל ויצאו רוב גשמי שנה"
לשיטת בית שמאי (בבבלי) יש לשאול: מה פירוש 'רוב גשמי שנה' — האם הכוונה לרוב כמות הגשם, בהתאם לממוצע הרב-שנתי הידוע לחקלאים מניסיונם, או שמא הכוונה היא לרוב הימים של תקופת הגשם על פי לוח החודשים הירחי?
כחבתוספתא מובאת מחלוקת תנאים בשאלה מתי מתחילה עונת הגשמים:
כטאי זו היא רביעה ראשונה?
לר' מאיר אומר: ביכורה לשלשה [במרחשוון], בנונית לשבעה, אפלה לשבעה עשר.
לארבי יהודה אומר: הבכירה לשבעה, בינונית לשבעה עשר, אפילה לעשרים ושלשה.
לבר' יוסה אומר: ביכירה לשבעה עשר. בינונית לעשרים ושלשה. אפילה לראש חדש כסליו.
לגביכורה' היא עונת הגשם המוקדמת, ואילו 'אפילה' היא עונת הגשם המאוחרת. לדעת כל התַנאים לא ניתן לציין תאריך ירחי ממוצע אחד של תחילת עונת הגשם. רק בלוח השנה השמשית ניתן לציין תאריך ממוצע אחד של תחילת הגשמים, כי רק בשנה השמשית יש אורך קבוע ליום וללילה בכל תאריך וניתן לדבר על קצב חקלאי קבוע. לוח החודשים הירחי נסוג בכל שנה כאחד עשר יום מהשנה השמשית, ומשום כך מסכימים כל התַנאים שכאשר קובעים זמן לעונת הגשם הראשונה לפי לוח החודשים הירחי (=מרחשוון), חייבים לציין שלושה מועדים שונים — ביכורה, בינונית ואפילה.
לדאולם התַנאים נחלקו בשאלה, האם עונת הגשם הראשונה מופיעה במחצית הראשונה של מרחשוון (רבי מאיר), באמצע מרחשוון (רבי יהודה) או במחצית השנייה של מרחשוון, ואפילו בראש חודש כסלו (רבי יוסי).
להלפי רבי מאיר, בראש חודש שבט כבר עברו קרוב לשלושה חודשים של ימי הגשמים, ונותרו עד תוך ניסן כחודשיים עד חודשיים וחצי. לדעה זו, בראש חודש שבט כבר עברו רוב ימי הגשמים, וכך תתבאר סוגיית הבבלי בשיטת בית שמאי.
לולעומת זאת, לדעת רבי יהודה ורבי יוסי, עד ראש חודש שבט עברו רק כחודשיים עד חודשיים וחצי של ימי הגשמים, ויש להמתין עד ט"ו בשבט כדי שיעברו רוב ימי הגשמים. כך תתבאר סוגיית הירושלמי בשיטת בית הלל.
לזאמנם, ניתן לפרש את הירושלמי גם באופן אחר. ייתכן שהביטוי 'רוב גשמי שנה' בירושלמי אינו מכוון לרוב הימים הגשומים, אלא לרוב כמות הגשם על פי הממוצע הרב-שנתי. לפי בית הלל, יש ללכת אחרי התופעה הטבעית-חקלאית עצמה, ולא אחר מספר הימים הקצוב לה בלוח החודשים הירחי, ולדבריהם רק בט"ו בשבט ניתן לומר שרוב הגשמים כבר ירדו. לפי פירוש זה ישנה זיקה בין הביטוי "יצאו רוב גשמי שנה״, לבין הנימוק האחר המופיע בסוגיית הירושלמי — ״עד כאן הן חיין ממי השנה שעברה, מיכן והילך הן חיין ממי השנה הבאה״. שני הנימוקים מתייחסים לכמות המים, ואולי אין ביניהם מחלוקת כפי הנראה מן ההסבר הראשון, אלא הם מציגים ביטויים שונים לאותה התופעה.
לחכך אפשר לשחזר את הסוגיה המקוצרת בתלמוד הבבלי, על פי הסגנון הרגיל של הוויכוחים בין בית שמאי לבית הלל, המופיע במקומות רבים:
לטאמרו בית שמאי לבית הלל: מפני מה אתם קובעים ראש שנה במחצית החודש ולא בראש חודש?
מאמרו להם בית הלל: מפני שלא ירדו 'רוב גשמי שנה' עדיין.
מאאמרו להם בית שמאי: והרי [בראש חודש שבט כבר] עברו 'רוב [הימים של] גשמי שנה'?
מבאמרו להם בית הלל: אף על פי כן, [אפילו לפי חשבון זה שמונֶה ממרחשון, בראש חודש שבט] עדיין רוב תקופה מבחוץ.
מגג. התאמת העונות החקלאיות ללוח הירחי
חלוקת השנה השמשית לארבע תקופות מבוססת על אורך היום והלילה: משוויון היום והלילה בסתיו (='תקופת תשרי') עד היום הקצר ביותר; מהיום הקצר ביותר (='תקופת טבת') עד שוויון היום והלילה באביב; משוויון היום והלילה (='תקופת ניסן') עד היום הארוך ביותר; ומהיום הארוך ביותר (='תקופת תמוז') עד שוויון היום והלילה בסתיו. חלוקה זו של השנה ניתנת לזיהוי בתצפית רגילה אל אופק הזריחה או השקיעה.
מדברם, הכתוב בבראשית בסיום המבול מחלק את שנת החמה באופן אחר:
מהעֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ (ח', כב).
מוהכתוב מחלק את השנה לשש עונות טבעיות-חקלאיות, וזוהי הדוגמה המפורשת ביותר בתורה לחלוקה זו. חלוקת השנה לפי עונות חקלאיות מדויקת הרבה יותר, בכל ארץ לפי האקלים שלה. בתוספתא נחלקו תנאים כיצד ניתן להתאים עונות אלו ללוח השנה הירחי:
מזר' שמעון בן לעזר אומר משם ר' מאיר, וכן היה ר' דוסא אומר בדבריו:
מחחצי תשרי, מרחשון וחצי כסליו — זרע;
מטחצי כסליו, טבת וחצי שבט — חורף;
נחצי שבט, אדר וחצי ניסן — קור;
נאחצי ניסן, אייר וחצי סיון — קציר;
נבחצי סיון, תמוז וחצי אב — קיץ;
נגחצי אב, אלול וחצי תשרי — חום.
נדר' יהודה היה מונה ממרחשון, ר' שמעון היה מונה מתשרי.
נהכלומר, לדעת רבי מאיר, רבי דוסא ורבי שמעון בן אלעזר, יש למנות את העונות ממחצית החודש, ואילו לדעת רבי יהודה ורבי שמעון, יש למנות את העונות מראש חודש (מרחשוון או תשרי).
נומחלוקת זו עשויה אולי להיות קשורה למחלוקת בית שמאי ובית הלל ביחס לראש השנה לאילן. רבי יהודה ורבי שמעון מונים את העונות מראש חודש, בדומה לדעת בית שמאי, שראש שנה חייב לחול בראש חודש ירחי; ואילו רבי מאיר, רבי דוסא, ורבי שמעון בן אלעזר סבורים, בדומה לבית הלל, שמחצית החודש הולמת בצורה טובה יותר את העונות החקלאיות-שמשיות.
נזלעמדת בית הלל ניתן לצרף גם את האביב עם עומר השעורה, שנקבע בתורה "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת", ולפי חז"ל, 'ממחרת השבתון' של ט"ו בחודש הראשון (=ניסן), ואת האסיף שנקבע בתורה לט"ו בחודש השביעי (=תשרי). שני תאריכים אלו, יחד עם ט"ו בשבט וט"ו באב שהוזכרו לעיל, משקפים תפיסה רחבה וכוללת ביחס ללוח העונות החקלאי-שמשי, המותאם ללוח החודשים הירחי לאו דווקא לפי ראש החודש, אלא לפי העונה החקלאית, שמתאימה יותר למחצית החודש ברוב המקרים והשנים.
נחד. השלכות מעשיות של מחלוקת בית שמאי ובית הלל
בלשון המשנה "ראש השנה לאילן" הוא כמובן 'ראש השנה לפֵרות האילן', כלומר, הגבול ההלכתי שעל פיו נקבעת שייכותם של פֵּרות האילן לשנות המעשרות השונות או לשנת הקודש הרביעית (='נטע רבעי'). פרי שחנט לפני "ראש השנה לאילן" שייך לשנה הקודמת, ואילו פרי שחנט לאחר תאריך זה שייך לשנה הבאה. ואולם, הפֵּרות הטבעיים והשכיחים בארץ ישראל, כמו פֵּרות שבעת המינים, או שקדים ותפוחים, אינם חונטים כלל בתקופת שבט, וגם לא כמה חודשים לפניה, אלא לפחות חודש אחריה. בהתבוננות יותר מעמיקה כך גם מסתבר, שראש השנה של פֵּרות האילן יחול בעונה שאין בה פֵּרות, ורק מאוחר יותר יעלה השרף באילנות, יתחיל לבלוב ויגיעו הפריחה וצמיחת הפֵּרות. שיא העונה של פֵּרות האילן, בציר הענבים, חל בט"ו באב, חצי שנה אחרי ט"ו בשבט. ברוב המוחלט של הפֵּרות לא עולה אפוא השאלה לאיזו שנה שייך הפרי, כיוון שיש הפרדה מוחלטת בטבע בין פֵּרות שנה אחת לחברתה.
נטעל אילו פֵּרות נחלקו אפוא בית שמאי ובית הלל הלכה למעשה? אילו פֵּרות עשויים לחנוט בשבועיים הראשונים של חודש שבט?
סבתלמוד הבבלי (ראש השנה יד ע"ב - טו ע"ב), ישנה סוגיה ארוכה הדנה בשאלות ההלכתיות הנובעות מהגדרת ט"ו בשבט כראש השנה לאילן. סוגיה זו ומקורות אחרים בספרות התַנאים ובירושלמי עוסקים במספר מועט של פֵּרות חריגים: אתרוג, חרוב ובנות שוח. להלן נדון בפֵרות חריגים אלו.
סא1. אתרוג
ארץ ישראל איננה מקום גידולו הטבעי של האתרוג, והוא שונה מעצי הארץ בכך שהוא פורח, חונט ומניב פֵּרות בכל עונות השנה. בנוסף לכך, פריו יכול להישאר זמן רב באילן, אף יותר משנה. לכן מתעוררות שאלות ביחס לדינים הנוהגים בו:
סבתנו רבנן: מעשה ברבי עקיבא שליקט אתרוג באחד בשבט, ונהג בו שני עישורין [=מעשר שני ומעשר עני] — אחד כדברי בית שמאי ואחד כדברי בית הלל.
סגרבי יוסי בר יהודה אומר: לא מנהג בית שמאי ובית הלל נהג בה [שהרי נקבעה הלכה כבית הלל], אלא מנהג רבן גמליאל ורבי אליעזר נהג בה, דתנן: אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים, ולירק בדרך אחד. שוה לאילן בשלשה דרכים: לערלה, ולרבעי ולשביעית. ולירק בדרך אחד — שבשעת לקיטתו עישורו, דברי רבן גמליאל. רבי אליעזר אומר: אתרוג שוה לאילן לכל דבר...
סדרבינא אמר: כרוך ותני; לא אחד בשבט היה, אלא חמשה עשר בשבט היה, ולא מנהג בית שמאי ובית הלל נהג בה, אלא מנהג רבן גמליאל ורבי אליעזר נהג בה (ראש השנה יד ע"א-ע"ב).
סהלדעת רבי אליעזר אתרוג נידון כשאר האילנות, ששיוכם לשנת המעשר נקבע על פי מועד החנטה, ואילו לדעת רבן גמליאל אתרוג נידון לעניין זה כירקות, ששיוכם לשנת המעשר נקבע על פי מועד הלקיטה.
סודעתו של רבי אליעזר נראית 'טבעית' יותר, שכן האתרוג הוא עץ, ומסתבר להגדירו כעץ לכל דבר ועניין. דעתו של רבן גמליאל נראית חריגה ממבט ראשון. היא מבוססת על העובדה שבאתרוג (וגם בלימון ובפֵרות הדר נוספים) יש כל השנה פריחה וחנטה, והוא גם מושקה תמיד, ולכן אפשר לראותו כירק שאין בו עונה ולקבוע מעשרות לפי זמן הלקיטה.
סזלפי שיטת רבן גמליאל מתלבטת הגמרא (שם יד ע"ב - טו ע"א) בשאלה, האם ראש השנה למעשר האתרוג הוא תשרי, כדינם של הירקות, או שבט, כדין האילנות. כמובן, אם ראש השנה למעשר האתרוג הוא בתשרי כירקות, מחלוקת בית שמאי ובית הלל אינה נוגעת אליו כלל, ולא ניתן למנותו כאחת ההשלכות של מחלוקת זו.
סחמסקנת הגמרא ורוב הפוסקים היא שאתרוג מתעשר אמנם לפי לקיטה, אולם ראש השנה שלו הוא ט"ו בשבט. וכך כתב הרמב"ם:
סטהאתרוג בלבד משאר פירות האילן הרי הוא כירק, והולכין אחר לקיטתו... כיצד? אם נלקט ב[שנה] שלישית [למעשרות] אחר ט"ו בשבט, מפרישין ממנו מעשר עני, אף על פי שנגמר ב[שנה] שנייה. וכן אם נלקט ב[שנה] רביעית קודם ט"ו בשבט, מפרישין ממנו מעשר עני. נלקט ב[שנה] רביעית אחר ט"ו בשבט, מפרישין ממנו מעשר שני.
עלפי זה האתרוג אכן מייצג הבדל הלכתי-מעשי בין בית שמאי לבית הלל. שני אתרוגים שווים בכול שנלקטו בהפרש של כמה ימים, או אפילו של כמה שעות, שייכים לשתי שנים שונות לעניין מעשרות, ומצב כזה אנו מכירים בדרך כלל רק בירקות, שראש השנה שלהם הוא בתשרי.
עא2. חרוב
החרוב פורח סמוך לראש השנה, חונט לאחר ראש השנה ומבשיל בסוף השנה. הוא שונה משאר פֵּרות הארץ, שחונטים אחרי ט"ו בשבט. לכן הדיון בגמרא אחרי האתרוג מתמקד בחרוב:
עבתנו רבנן: אילן שחנטו פירותיו קודם חמשה עשר בשבט — מתעשר לשנה שעברה; אחר חמשה עשר בשבט — מתעשר לשנה הבאה.
עגאמר רבי נחמיה: במה דברים אמורים — באילן שעושה שתי בריכות בשנה. שתי בריכות סלקא דעתך?! אלא אימא: כעין שתי בריכות [=שתי עונות קטיף]; אבל אילן העושה בריכה אחת, כגון דקלים וזיתים וחרובין, אף על פי שחנטו פירותיהן קודם חמשה עשר בשבט — מתעשרים לשנה הבאה.
עדאמר רבי יוחנן: נהגו העם בחרובין כרבי נחמיה (ראש השנה טו ע"ב).
עהכאן יש קושי גדול בהבנת הברייתא, המדברת באופן כללי על "אילן שעושה שתי בריכות בשנה", אף שאיננו מכירים קבוצה משמעותית של עצים כאלה. אכן, רש"י פירש "כגון תאנים", וכך נאמר במדרש תנחומא:
עולמה נמשלה תורה לתאנה? שרוב האילנות: הזית והגפן והתמרה — נלקטין כאחד, והתאנה נלקטה מעט מעט [וכך יש ללמוד תורה] (תנחומא פנחס יא).
עזפרופ' יהודה פליקס ז"ל מסביר שיש מספר קטן של תאנים מסוף הקיץ שנשארות על העץ כל החורף ומבשילות "כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ" (ישעיהו כ"ח, ד), ואלה כבר חנטו לפני שבט.
עחעל כל פנים, רבי נחמיה מערער על חשיבותו של ט"ו בשבט. לדעתו, תאריך זה אינו קובע את שנת המעשר אלא לעניין תאנה, שהיא גידול חריג, אבל שאר האילנות, כמו דקלים, זיתים וחרובים, אף אם חנטו לפני ט"ו בשבט — מתעשרים 'להבא', כלומר, משתייכים לשנה הבאה.
עטבדברי רבי נחמיה נזכרים דקלים, זיתים וחרובים, אולם האמת היא שדקלים וזיתים ממילא חונטים רק כשלושה חודשים לאחר ט"ו בשבט, כך שדעת רבי נחמיה משמעותית רק לעניין חרובים, החונטים כמה חודשים לפני ט"ו בשבט, ובכל זאת מתעשרים לדעתו לפי השנה הנמשכת מט"ו בשבט ואילך.
פואכן, הגמרא אומרת שהעם נהגו כרבי נחמיה בנוגע לחרובים, ולא הלכו בהם לפי החנטה שלהם. הגמרא מדגישה שמנהג זה לא היה על פי ההלכה, שהיא כדעת חכמים, אלא שכך נהגו.
פאמה הביא את העם לנהוג כך דווקא בנוגע לחרובים? מסתבר שהתשובה היא, שכל הפֵּרות הנקטפים בקיץ חונטים לאחר ט"ו בשבט, כך ששנת המעשר שלהם יכולה להתחיל בט"ו בשבט. רק החרובים חונטים לפני ט"ו בשבט, ועונתם נמשכת אחרי ט"ו בשבט, ולכן לא נראה היה למנהג העם לעשרם לפי השנה הקודמת. בדרך זו ניתן היה לעשר את כל פֵּרות הקיץ כאחד בהתאם לשנה הנוכחית, ולא להתחשב במועד החנטה כלל.
פבלפי רבן גמליאל, האתרוג אינו תלוי במחלוקת בית שמאי ובית הלל (לפי הדעה שראש השנה שלו בתשרי), ולפי רבי נחמיה החרוב ניתק ממחלוקת זו, והעם נהגו כמותו.
פג3. בנות שוח
לאחר שציין רבי יוחנן שהעם נהג בחרובים כדעת רבי נחמיה, הקשה עליו רבי שמעון בן לקיש מן המשנה בשביעית (פ"ה מ"א) העוסקת בבנות שוח:
פדאיתיביה ריש לקיש [=השיבו רבי שמעון בן לקיש] לרבי יוחנן: בנות שוח — שביעית שלהן שניה, מפני שעושות לשלש השנים! (ראש השנה טו ע"ב).
פההמפרשים התלבטו בשאלת זיהוין של בנות שוח. על פי פרופ' יהודה פליקס ז"ל, הכוונה היא לפרי עץ האורן, שגרעיניו טובים למאכל (=צנוברים). הגרעינים באצטרובל מבשילים רק לאחר שלוש שנים, וכך יש על העץ אצטרובלים של שלוש שנים בדרגות הבשלה שונות. המשנה קובעת שהאצטרובלים שחנטו בשנה השביעית, שנת השמיטה, נקטפים מן העץ רק בשנה השנייה של מחזור השנים הבא (ויש לזכור לנהוג בהם קדושת שביעית, אף שהשמיטה הסתיימה מזמן).
פומדברי המשנה הסיק רבי שמעון בן לקיש שגם קביעת שנת המעשר של בנות שוח נעשית על פי ט"ו בשבט ובהתאם לחנטה, כשאר פֵּרות האילן. כך לדעתו יש לנהוג גם בחרובים, בניגוד למנהג העם שתיאר רבי יוחנן. הסוגיה מסתיימת בספק, האם רבי יוחנן קיבל את דעתו של רבי שמעון בן לקיש, או שמא סבר שיש לחלק בין דיני שביעית לדיני מעשר?
פזכל הדיונים והמחלוקות באתרוג, וגם בחרוב ובבנות שוח, נוגעים לפֵרות חריגים ומיוחדים בלבד. מרביתם של הפֵּרות אינם תלויים כלל במחלוקת בית שמאי ובית הלל.
פחכך מתגלים יופיה וחשיבותה של מחלוקת בית שמאי ובית הלל, שהיא מחלוקת עקרונית-רעיונית בלבד.
פטה. סיכום
המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל אימתי יחול ראש השנה לאילן (כלומר: ראש השנה לפֵרות האילן) היא בעיקרה מחלוקת רעיונית-עקרונית, האם ייתכן ראש שנה באמצע חודש.
צלדעת בית שמאי, לא ייתכן ראש שנה באמצע חודש, וכך מפורש בתלמוד הירושלמי. לכן כל ארבעת ראשי השנה חלים בראש חודש. וכך יש להסביר את כוונת בית שמאי: במהלך חודש שבט מתחוללים התהליכים הטבעיים של התעוררות האילנות, ומשום כך יש לקבוע כראש השנה לאילן את ראש החודש הירחי, המכוון אל החודש כולו, כעין מה שכתבנו על א' בתשרי, שהוא ראש החודש של 'ראשית השנה' וסיומה.
צאלעומת זאת, בית הלל מציגים לכאורה רעיון מוזר ותמוה: ראש שנה באמצע החודש! מדוע חרגו בית הלל מן העיקרון הפשוט שראש שנה יחול בראש חודש? ביסוד שיטתם של בית הלל עומדים שיקולים של עונות השנה במובן הטבעי והחקלאי. עונות אלו קשורות לשנת החמה ואינן צמודות לראשי חודשים. פשוט יותר לחשב אותן ממחצית החודש הירחי, כפי שראינו בתוספתא בעניין שש העונות החקלאיות.
צבגם הסברם של חז״ל לט״ו באב מוביל לאותה המסקנה. ט"ו באב, כמו ט״ו בשבט, הוא מועד של עונות השנה במובן החקלאי-שמשי, ואין זה מקרה שהוא חל חצי שנה בדיוק אחרי ט״ו בשבט. גם אין זה מקרה שט״ו בשבט הוא ראש השנה לפֵרות האילן, וט״ו באב, חצי שנה אחריו, הוא שיא העונה של פֵּרות האילן, הלוא הם ימי הבציר והילולת היין בכרמים:
צגוַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה. ויצו [וַיְצַוּוּ קרי] אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים. וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן (שופטים כ"א, יט-כא).
צדכלל לא מפתיע שט״ו באב מציין לפי חז״ל (תענית לא ע״א) את התחלת ההתקררות, שכן עברה מחציתה של התקופה (מראש חודש תמוז), ו״תש כוחה של חמה״; ואילו ט״ו בשבט הוא התחלת ההתעוררות של העצים לקראת לבלוב, פריחה והצמחת פֵּרות (״עלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה״).
צהבית הלל קבעו אפוא את ראש השנה לאילן באמצע החודש על פי שיקולי העונה החקלאית-שמשית, ואילו בית שמאי עמדו על עקרונות החודש הירחי וקבעו גם את ראש השנה לאילן בראש חודש, שהוא היום הקובע לכל מה שמתחולל במהלך החודש כולו.
צוהסבר המחלוקת בדרך רעיונית-עקרונית זו מתחזק לאור המציאות של פֵּרות האילן. פֵּרות טבעיים ארץ ישראליים אינם חונטים לא בא׳ בשבט ולא בט״ו בשבט — אין ענבים בגפן, ואין שקדים, תפוחים, זיתים, רימונים ותמרים. אין אפוא שום 'נפקא מינה' (=תוצאה) הלכתית בין בית שמאי לבית הלל, אלא אם אנו מחפשים את החריגים ויוצאי הדופן: האתרוג, היחיד מפֵּרות ההדר שגוּדל בארץ בתקופה העתיקה (בהשקיה), שאמנם חונט גם בחורף, ממש כמו הלימון בן דודו, ועצים אחרים שהובאו לארץ מבחוץ ועומדים ירוקים ופורחים גם בחורף.
צזהאתרוג הפך לסנסציה — הנה נמצאה 'נפקא מינה' הלכתית למחלוקת הרעיונית. כולם הפכו והפכו בסנסציה זו, עד שבא רבן גמליאל וערער על כך, ואולי אף שמט את הקרקע מתחתם, אם התכוון גם לומר שראש השנה למעשרות האתרוג הוא תשרי ככל הירקות. הוא דן את האתרוג כירק, מפני שגדל כולו על מים, אין לו עונה כלל, ותמיד יש עליו פרחים, פֵּרות חונטים ופֵרות בשלים.
צחנשארו עוד כמה חריגים, אך הם אינם נוגעים ישירות להבדל בין א' בשבט לבין ט"ו בשבט, בעיקר החרובים ובנות השוח, וכנראה גם פֵּרות מעטים שחנטו באופן חריג באיחור בולט, כפי שמצוי לעתים בתאנים. את כל אלה צריך לחפש בנרות.
צטהמחלוקת העיקרית נותרה רעיונית-עקרונית: ראש שנה לפֵרות האילן — בראש חודש ירחי, או בתחילת העונה החקלאית-שמשית.