מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםזכור ושמור — פרק שבעה עשר; השיבה אל הארץ ואל האדמה; בין קודש לחול
אהשיבה אל הארץ ואל האדמה —בין קודש לחול
בא. שיבה לקדושה או ל'חילון לאומי'?
"אנו, יש לומר, שבנו הביתה. הציונות היא שובנו אל היהדות עוד לפני שובנו אל ארץ היהודים" (בנימין זאב הרצל בקונגרס הציוני הראשון, התרנ"ז, 1897). למה התכוון הרצל בדברו על "שובנו אל היהדות עוד לפני שובנו אל ארץ היהודים"?
גככל הנראה, כוונתו הייתה לשיבה מהתבוללות גמורה אל יהדות מסורתית-לאומית, זו שמציינת שבתות וחגי ישראל מבלי לשוב אל הקפדה הלכתית מלאה ובלא לשוב אל הקודש בכל ממדיו. הרצל היה איש מסורתי, ו'השיבה הביתה' הייתה עבורו הצהרת נאמנות יהודית. זו גם הייתה תוצאת הקונגרס.
דהאם היה זה מהלך של קודש יהודי מתעורר או של לאומיות חילונית?
הכעשרים שנה לפני כן (חנוכה התרל"ט) חרשו אליעזר ראב ובנו יהודה עם חבורת נכבדים את 'התלם הראשון' באדמת פתח תקווה. ר' יהושע שטמפפר אחז במחרשה ופרץ בבכי: "אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מארץ אבותינו משך שנות הגלות הארוכה — ברוך ה' שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". המתאספים אחזו במחרשה בעיניים דומעות, בלהט ובדבקות של יהודים האוחזים בספר התורה בהקפות של שמחת תורה. וכי אפשר שלא לשמוע את הופעת הקדושה על פני האדמה?
ובשנת "אֶעֱלֶה בְתָמָר" (תרמ"ב) התחיל שוב גל חשוב של עלייה (מרוסיה עד תימן) ושל ייסוד מושבות, אולם הייתה זו שנת שמיטה. פולמוס השמיטה הטיל מבוכה גדולה בלב רבנים ובלב איכרים וצרכנים — האם אפשר לקיים חקלאות יהודית מתחדשת על פי דיני השביעית וקדושתה? האם יש ערך לחקלאות יהודית באדמת הארץ בלי קדושת השביעית?
זערב שנת תרמ"ט כבר יצא ההיתר הידוע, חתום על ידי הרב יצחק אלחנן מקובנה ופוסקים חשובים נוספים שישבו בגולה. ההיתר בנוי כולו על כך שהקדושה המלאה עדיין לא חזרה לאדמות הארץ, ולפיכך ניתן להפקיע את הקדושה על ידי מכירת האדמה לנכרי לשנה השביעית. מולם קמו בתי הדין החרדיים בירושלים ובצפת, יצאו למלחמת חרמה נגד הפקעת הקדושה ותמכו באכילת פֵּרות וירקות שגדלו באמת אצל נכרים.
חשני הצדדים נשענים על נכרים — אלה על מכירת הקרקע באופן פורמלי ועל טיפוח חקלאות יהודית ללא קדושת שביעית, ואלה על טיפוחה וחיזוקה של חקלאות נכרית בשנת השמיטה ללא קדושת שביעית. המשותף (כמעט) לכולם הוא שאין קדושת שביעית, והמחלוקת היא על עצם קיומה של חקלאות יהודית בלי קדושה.
טמאז חלפו שנים רבות, אנו ניצבים בשלהי שנת השמיטה השמונה עשרה (התשע"ה) מהיתר תרמ"ט, וכמעט שום דבר עקרוני-הלכתי לא השתנה במחנות התורניים החלוקים.
ילציון כבר עלו כארבעה מיליון יהודים מכל כנפות תבל, מדינת ישראל קמה וזכינו בה לישועת ה' בנסים מופלאים. חזרנו אל ההיסטוריה בהיקף ובעצמה גדולים בהרבה מאשר בתקופה החשמונאית ואף ברוב תקופת הבית הראשון, שבה התפלגנו לשתי ממלכות נפרדות שאף לחמו זו בזו פעמים אחדות. בנפתולים כואבים שמרנו על אחדותנו ועצרנו כמה פעמים על סף מלחמת אחים. מדינת ישראל מנצחת ומשגשגת בחסדי ה'.
יאגם החקלאות הישראלית מוכרת ברחבי העולם ומאירה אור לגויים. איש חשוב ביפן אמר לחקלאי ישראלי מיטבתה: "אתם נתתם לעולם את התנ"ך ואת ההשקיה בטפטוף".
יבאולם השער הגדול אל קדושת השביעית בחקלאות של ארץ ישראל נשאר נעול במנעולי נכרים. רק מעטים מצאו דרך אל 'אוצר הארץ' עם 'אוצר בית דין' ובו קדושת שביעית ממש, וגם הם חלוקים ביניהם על גבולות ההיתר. האם השיבה אל האדמה מבשרת גם שיבה אל הקודש?
יגחלוצים והוגים חגגו את השיבה אל הטבע ואל האדמה בשירה גדולה, בדרך כלל רוחנית-חילונית מאוד, אוניברסלית, משחררת, מחדשת קשר בראשיתי של אדם ואדמה. הקודש כמעט לא תפס מקום בחגיגה זו.
ידהיו ניסיונות לחדש חגיגות אביב וביכורים בשדות, והם השפיעו על אווירת החגים בעיקר בקהילות התנועה הקיבוצית. חגיגות אלה עוררו פולמוס בין הרבנים וההנהגה הציונית ובין הקיבוצים, הן בגלל חילול חג ושבת בפרהסיה, הן בגלל האופי החילוני של הטקסים, שלא הביאו (וגם לא יכלו להביא) בהם ביכורים לה' אלא לקרן הקיימת.
טועם ראשית החגיגות בעמק יזרעאל בחג השבועות תרפ"ו עלתה השאלה של חילול קדושת החג בטקס של קציר ותהלוכות תוך שימוש בכלים חקלאיים. קבוצת רבנים מרבני 'המזרחי', ובראשם הרב הראשי לארץ ישראל הראי"ה קוק, יצאה לעמק יזרעאל כדי לנסות ולהביא לכך שהחגיגות לא תתקיימנה בחג עצמו (וכמובן לא בשבת), אם בדברי תוכחה, ואם — כדרכו של הרב קוק בארץ — בלשון של קירוב וחיבה; אולם הניסיון נכשל. לא נוצר מפגש ולא חיבור בין קודש לחול.
טזאחרי אספת מחאה גדולה בירושלים בהשתתפות הרב קוק (שנפגע מיחסם של החלוצים לבקשותיו) נמשך הוויכוח בהנהלת התנועה הציונית ובקרן הקיימת והוחלט (יחד עם ח"נ ביאליק ובהנהגת מ' אוסישקין) לקיים עם בתי הספר העבריים בארץ טקסי 'זכר לביכורים' שאינם מתקיימים בחג עצמו. על הקיבוצים הדבר לא השפיע, ומ-1930 ואילך התקיימו החגיגות בעין חרוד במתכונת הקיבוצית מבלי להתחשב ברבנים ובציבור הדתי-ציוני, ואף לא בהנהגה הציונית.
יזהקדושה שבטבע הארץ ישראלי נותרה רעיון מופשט — אין לנו מקדש או מזבח להביא אליהם ביכורים לה', ואיש גם לא ניסה להקים כאלה. לכן נשארו החגים הישראליים בנויים על הזיכרון ההיסטורי: ליל סדר עם פרעה ויציאת מצרים, זמן מתן תורתנו וזכר סוכות המדבר; אלא שמלחמות ישראל וישועות ימינו נושקות וחוברות לסדר פסח, למצות, לסוכות ולנרות החנוכה החשמונאית.
יחיותר מכל החגים שומר 'ליל הסדר' על מקומו כחג משפחתי-היסטורי, ורוב מוחלט של הציבור בישראל מתכנס ומציין אותו. גם בתנועה הקיבוצית נאחזו בסדר פסח על משמעותו ההיסטורית אך הציבו חלופה להגדה המסורתית.
יטאווירת הטבע הארץ ישראלי תופסת מקום נכבד מאוד בגני הילדים, בבתי הספר (הממלכתיים והממלכתיים דתיים) וכמובן בזמר הישראלי ובמרחבי השפעתו. אמנם לבתי הכנסת כמעט ולא חדר הגל הזה, למרות המגוון העצום של בתי הכנסת בעדות ישראל, וזאת משום שגלי הזמר הדתי-חסידי יצרו חלופה ברורה והותירו את הזמר הישראלי מחוץ לשערי הקודש.
כהראי"ה קוק תיאר את השיבה אל הטבע הארץ ישראלי כנושאת בחובה קודש פנימי מוסתר, חבוי 'בסתר המדרגה', שביציאתו לאור בהמשך הדרך יוכל לחולל את "אור חיי אליהו" ולהתחבר אל הקודש בגלוי.
כאאולם, הראי"ה בעצמו נאלץ לסמוך את ידיו על היתר המכירה בשביעית, המונהג כעת בפעם השמונה עשרה, ומציאות זו מצביעה על הקושי העקרוני בחיבור בין הארץ והאומה ובין הקודש. דווקא 'שמיטת כספים' מגלה סימנים ראשונים של צמיחה ושל חיבור (ברוח חזון הנביאים) בין הקודש ובין 'צדק חברתי'.
כבב. חזון המקדש
אנו מתפללים בכל יום "והשב את העבודה לדביר ביתך", ובציפייה זו מקופלת גם השיבה אל המשמעות הכפולה של החגים — חקלאות ארץ ישראלית הנושאת פניה אל הקודש בהבאת ביכורים ובכורות, תרומות ומעשרות של אביב, קציר ואסיף, ניסוך יין ומים ואור שמן; כל זה יחד עם עלייה המונית לרגלים וחיבור מלא של החגים ההיסטוריים — מיציאת מצרים עד קיבוץ גלויות — עם חגי הטבע הארץ ישראליים הקשורים למקדש.
כגאולם מחסומים כבדים ניצבים על הדרך הזאת, אפילו אם היו רוב היהודים מוכנים להסכים על חזון המקדש שבתפילה גם למעשה:
כדא. השיבה אל האדמה ואל חקלאות יהודית בארץ ישראל התחוללה בדור האחרון שבו עוד הייתה אפשרית, רגע לפני המהפכה שהפכה את החקלאות בכל העולם למפעל שבו אנשים מעטים מייצרים מזון ומאכילים עם רב. המהפכה הטכנולוגית בעולם הפכה גם את החקלאות הישראלית המפותחת למגזר יצרני-מודרני, שבו נוטלים חלק כשלושה אחוזים בלבד מן הישראלים במעגל הראשון, ועוד כמה אחוזים במעגל התומך. במצב כזה לא תהיה משמעות רבה לציבור הרחב בסדרי תרומות ומעשרות, ביכורים ובכורות או שביתת אדמות בשנה השביעית, שלא לדבר על קרבנות מן החי ומן הצומח. הטבע עצמו משתנה לנגד עינינו עם חקלאות מתוחכמת ותעשייתית.
כהב. נקודה נוספת היא שאלת הקרבנות מן החי, המפורשים בתורה, אל מול 'חזון הצמחונות והשלום', המעוגן אף הוא בגן העדן של ראשית הבריאה. הרב צ"ה קלישר ראה את הרעיון הציוני משולב בחידוש העבודה במקדש, ואף התחיל בדיונים הלכתיים עם גדולי דורו. לעומתו, הרב קוק התלבט בכך מאוד ואף ניסח את הדיון התורני הצפוי להתקיים בסנהדרין עתידית בשאלה זו. ידועה הדרשה של הרב קוק על הפסוק "וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת" (מלאכי ג', ד) — קרבנות מנחה מן הצומח יתקבלו לרצון כמו הקרבנות מן החי שהיו קרבים מימי עולם בשנים קדמוניות. אולם הרב קוק חזר וכתב שרק לסנהדרין גדולה המקובלת על כל ישראל תהיה סמכות מן התורה להורות בשאלות כאלה, והוא היה מודע היטב להיעדר כל סיכוי נראה לעין לכנס יחד את כל חכמי ישראל לחידוש הסמיכה ולהקמת סנהדרין כזאת בהסכמה רחבה.
כוג. הבית הראשון שבנה שלמה היה גורם מכריע שדחף לפילוג הממלכות בין יהודה וישראל (רחבעם וירבעם) ולהקמת מקדשי העגלים בממלכת ישראל יחד עם פילוג הלוח והחג בחודש השביעי/ "הַשְּׁמִינִי" (מל"א י"ב, כו-לג).
כזבימי הבית השני פרשו קבוצות גדולות של 'צדיקים וחסידים' מן המקדש, שנחשב בעיניהם 'טמא' בגלל הוראות ההלכה של חכמי ירושלים, ואף קבעו להם לוח מועדים שונה מזה שנהג במקדש ובקרב רוב היהודים.
כחבוודאי אין חפץ לה' במקדש לשכינת כבודו, אם עצם הקמתו ודרכי ניהולו מפלגות את עמו ובעיקר את עובדי ה' לכיתות כיתות, במקום לאחד את כל ישראל העולים לרגל; אבל איה נביאים וחכמים, אנשי חזון ומעשה, שימצאו דרך תורנית-יצירתית לחדש ימינו כקדם, להכריע בכל השאלות הגדולות של מקדש וקודשיו, וגם למצוא את החיבור בין הטבע המתחדש ובין ההיסטוריה הישראלית העצמאית לפי משמעות החגים המקוריים במציאות ימינו — וכל זה בהסכמה רחבה של כל הקבוצות, העדות, הזרמים, הישיבות והחסידויות?
כטג. החגים באווירה ארץ ישראלית
בינתיים ישנה התחדשות משמעותית בלוח החגים (ימי הזיכרון והעצמאות והשינוי באווירה של ימי ספירת העומר), ועוד כמה חידושים קטנים באופי החגים שאפשר להצביע עליהם: חגיגות הנטיעות בט"ו בשבט (הקרן הקיימת יחד עם המורים ובתי הספר); הזמר הישראלי וחיבורו אל החגים לפי עונות השנה; תרבות הטיולים, האירועים החגיגיים, הכינוסים והיציאה אל הטבע.
לבשבתות ובימים טובים של חגי התורה תרבות הטיולים נושאת אופי חילוני מאוד ופורצת את כל גדרי ההלכה והקדושה, אבל בימי חול המועד ובימי החנוכה והפורים היא לובשת אופי של מפגש חגיגי כלל ישראלי, שכן הלכות חול המועד (וכמובן, הלכות חנוכה ופורים) מאפשרות לכולם מפגש כזה בלי פריצת גדרות.
לאבשנים האחרונות נעשים ניסיונות ראשוניים לגיבוש הסכמות שיאפשרו את הרחבת המפגש הכלל-ישראלי גם לשבתות (אקטואליזציה של פרשת השבוע, 'שבת ישראלית' — אירוח הדדי של משפחות דתיות וחילוניות) ולחלק ממועדי החגים (תיקון ליל שבועות).
לבבנוסף ישנה התעוררות גדולה לגבי צום יום הכיפורים ותפילותיו (עם התחלות של וידוי ישראלי). יום זה נעשה יום שבתון מובהק, היחיד המוסכם בחברה הישראלית. מנגד, תקיעת השופר של ראש השנה עדיין לא פרצה אל הזיכרון המשמעותי הכלל ישראלי.
לגד. שביעי של פסח ויום העצמאות
לדכאמור, יש עוד שינוי משמעותי, רשמי וקבוע בלוח החגים הישראלי — יום העצמאות. המנדט הבריטי הסתיים בחצות ליל שבת, ו' באייר תש"ח, אולם יום הכרזת המדינה נקבע לה' באייר כדי להימנע מחילול שבת. כך נקבע ה' באייר כיום העצמאות של מדינת ישראל המתחדשת, כמדינה יהודית שיום השבת הוא יום המנוחה הרשמי שלה.
להלתאריך זה — ה' באייר — ישנה משמעות ייחודית בלוח העברי הקבוע (מאז ימי הגאונים): יום זה חל תמיד באותו יום בשבוע שבו חל היום השביעי של חג המצות ('שביעי של פסח' בלשון חז"ל).
לודורשי סימנים מצאו קשרים בין כל ימי חג המצות ('פסח') ובין ימי חג וצום אחרים במהלך השנה:
לזא"ת: היום הראשון של חג המצות חל תמיד באותו יום בשבוע שבו חל תשעה באב — חורבן כנגד גאולה.
לחב"ש: היום השני של חג המצות חל תמיד באותו יום בשבוע שבו חל חג שבועות — עומר מול ביכורים.
לטג"ר: היום השלישי של חג המצות חל תמיד באותו יום בשבוע שבו מתחיל ראש השנה — ניסן מול תשרי.
מד"ק: היום הרביעי של חג המצות חל תמיד באותו יום בשבוע שבו חל היום שאחרי שמיני עצרת, שבו מציינים בגולה את סיום קריאת התורה ('שמחת תורה') — תחילת חגי התורה מול סיומם האחרון.
מאה"צ: היום החמישי של חג המצות חל תמיד באותו יום בשבוע בו חל צום הכיפורים — תחילת החגים לפי חודשי הירח מול חיתום שנת החמה.
מבו"פ: היום השישי של חג המצות חל תמיד באותו יום בשבוע שבו חל פורים (שעבר) — נס ההצלה בגלות מול נס היציאה ממנה.
מגוהנה, הסימן האחרון היה חסר עד שהושלם בדורנו:
מדז"ע: היום השביעי של חג המצות ('שביעי של פסח' בלשון חז"ל) חל תמיד באותו יום בשבוע שבו חל ה' באייר, יום העצמאות המקורי — בקיעת ים סוף מול תקומת המדינה.
מהבין שני הימים הללו יש דמיון ברור. לפי מסורת חז"ל ופרשנות התורה ("דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים", שמות ג', יח; ח', כג), פרעה התחרט על שילוח בני ישראל לאחר שלושה ימים, ובקיעת ים סוף התחוללה ביום השביעי החותם את חג המצות. בקיעת ים סוף וטביעת הצבא המצרי חוללו את העצמאות של העם היוצא ממצרים, שכן היציאה הראשונה ממצרים הייתה לזמן קצוב באישורו של פרעה, ואילו בקיעת ים סוף הייתה מלחמה מול צבא מצרי רודף, לאחר שהתברר לפרעה שבני ישראל יוצאים לחלוטין משליטתו. טביעת הצבא המצרי הפכה את עם ישראל היוצא ממצרים לעם ריבוני.
מוהתורה עצמה מציגה את המערכה בים סוף כמלחמת ה' נגד פרעה וצבאו, ולפי דעתי גם כמטרה המפורשת של יציאת מצרים:
מזוַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים [אף] כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה [לבקש עזרה וחסות]. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות י"ג, יז-יח).
מחהשיבה למצרים כדי לבקש עזרה וחסות היא תמרור אזהרה למלך ישראל בספר דברים: "וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד" (י"ז, טז). רעיון זה מפורש גם בדברי נביאים המתייחסים בבירור לפסוקי פרשת המלך בתורה: "הוֹי בָּנִים סוֹרְרִים נְאֻם ה'... הַהֹלְכִים לָרֶדֶת מִצְרַיִם וּפִי לֹא שָׁאָלוּ לָעוֹז בְּמָעוֹז פַּרְעֹה וְלַחְסוֹת בְּצֵל מִצְרָיִם" (ישעיהו ל', א-ב); "הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה עַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ..." (שם ל"א, א).
מטדרך ארץ פלשתים' הייתה דרך צבאית מצרית המוגנת על ידי מצודות, והיא מופיעה בציור מצרי מפורסם (שפרסם גארדינר). יציאה בדרך זו הייתה עלולה לשמר את מעמדם של בני ישראל כבני חסות. גם מלכי כנען בעת ההיא ראו את עצמם כבני חסות של פרעה (כלשון מכתבי ההתרפסות והכניעה שנמצאו בארכיון המצרי באל-עַמַרנה).
נשיבת ציון והקמת הבית השני בחסות כורש, דריווש ואַרתַחשַׁסתא מלכי פרס הדגימה בבהירות מהו ההבדל בין יציאת מצרים כעם ריבוני ובין אוטונומיה יהודית תחת חסות של מעצמה בכפוף לרצונם השרירותי של השליטים.
נאבקיעת ים סוף ניתקה את עם ישראל באופן מוחלט מחסות העם המצרי והעניקה לו עצמאות גמורה. מאז טביעת הצבא המצרי בים סוף לא התחולל עוד נס כזה. אחרי החורבן חזר עם ישראל לחסות בצל זרים במשך אלפי שנים — עד מלחמת העצמאות.
נבהחלטת האומות המאוחדות (בכ"ט בנובמבר) הציבה בסיס של הסכמה בינלאומית לחלוקת הארץ, והיא מקבילה לאישורו של פרעה (תחת הלחץ) ליציאה ממצרים.
נגאי-ההסכמה של הערבים הובילה למלחמת השחרור והעצמאות, וזו הסתיימה בניצחון על הצבא המצרי שפלש לארץ בתגובה על הכרזת העצמאות — הקבלה מפתיעה לטביעת הצבא המצרי בים סוף.
נדיתר על כן, המעצמה הבריטית, ממשלת המנדט הבינלאומי לטובת 'בית לאומי' לעם היהודי בארץ ישראל, עזבה את הארץ אחרי שהתכחשה לחובתה (ב'ספר הלבן' ובסיוע הצבאי ללגיון הירדני ולצבא המצרי). בתום מלחמת העצמאות שלחו הבריטים מטוסים ממצרים מעל כוחות צה"ל באזור ניצנה בגבול מצרים, וכוחות צה"ל הפילו חמישה מטוסים בריטיים. כך נסתיימה המלחמה בהמחשה ברורה של עצמאות מדינת ישראל הריבונית אל מול ניסיון השתלטות של המעצמה המנדטורית.
נהה. התחדשות ימי הספירה — מפסח לשבועות
השינוי בלוח החגים אינו נוגע ליום העצמאות לבדו. ימי ספירת העומר בכלל הפכו ל'חול המועד' של חגיגת אביב ארץ ישראלית (במשמעות המודרנית) יחד עם שיבת ציון ההיסטורית השלישית, וכל זה בין פסח ויציאת מצרים לחג הביכורים והתורה. האבלות על הרוגי ביתר והגלויות נדחקה מפני ההתחדשות שקשה מאוד לעמוד מולה:
נויום הזיכרון לשואה ולגבורה — לקראת סוף השבוע השני לספירה.
נזיום הזיכרון לחללי צה"ל בכל מלחמות ישראל — לקראת סוף השבוע השלישי לספירה, ולמחרתו יום העצמאות למדינת ישראל.
נחל"ג בעומר — לקראת סוף השבוע החמישי לספירה.
נטיום ירושלים — בסוף השבוע השישי לספירה, שבוע לפני שבועות.
סהוויכוחים השטחיים סביב המועדים החדשים מתגמדים לנוכח התופעה עצמה — שיבת העם היהודי אל הארץ ואל ההיסטוריה. שיבה זו נחתמת בלוח החגים הישראלי בחותם משמעותי הדומה לזה של הבית השני (מגילת תענית). החותם הישראלי מתחבר בחיבור היסטורי אל חותם התורה במהלך ימי ספירת העומר והביכורים, עם גילוי ישועת ה' בחיי האומה המתנערת מעפר הגלות אל חיי ממלכתיות, ועם שאיפה לתיקון חברתי ולהתחדשות.
סאו. מבט לעתיד
כדי להציב גם כיוון דרך לעתיד ברצוני להציע שלוש הצעות מעשיות:
סב1. לנהל 'סדר ליל עצמאות' בדומה לסדר ליל פסח — 'סדר שני' של גאולה. אין חג בישראל בלי מנהגי שולחן וסעודה. טקסים ממלכתיים חשובים ומרגשים ותפילות חגיגיות ממלאים את המרחב הציבורי, אבל הבית והמשפחה זקוקים אף הם לסדר חג, והיציאה לטיולי טבע ומורשת זקוקה גם היא לפרקי קריאה ושיר.
סגבמשפחתנו נהוג סדר ליל עצמאות זה שלושים שנה, וכעשר שנים עם אורחים רבים. ספרי נס קיבוץ גלויות מכיל הצעה לסדר כזה, שבו כמה מרכיבים:
סדא. פרשת 'מקרא ביכורים' (דברים כ"ו, א-יא) במקום קידוש. בקריאת פרשה זו אנו כוללים גם את הפסוק שאינו מופיע בהגדת ליל הסדר: "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שם, ט), לצדו של שולחן ערוך בשבעת המינים.
סהב. ברכת הלחם מן הארץ על מצה וחמץ, זכר לקרבן תודה שהיה קרב עם סל מצות "עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ" (ויקרא ז', יג). זהו ביטוי מדויק לגשר בין פסח וחג המצות ובין חג השבועות, ששתי חלות הביכורים אשר קרבו בו במקדש נאפו דווקא חמץ (ויקרא כ"ג, יז).
סוג. כל אורח ובן בית מספר מהיכן התקבצו הוריו או הורי הוריו ומה עבר עליהם בדרכם לציון, וכל משתתף בוחר דמות המסמלת בעיניו את השיבה לארץ וקורא או מספר עליה. כמובן, בין קטעי קריאה וסיפור שרים שירי ארץ ישראל ושירי תודה ועצמאות.
סז2. בערב חג השבועות, ביום האחרון לספירת העומר הוא יום שבעת השבועות, חשוב לחזור ולכונן טקסי ביכורים בשדות החקלאיים וגם במפעלי תעשייה ומלאכה. תלמידי חכמים ובני תורה יבואו למפגש מעצב עם חקלאים, עם בני קיבוצים ומושבים ועם אנשי תעשיה וייצור. תלמידי חכמים ובני תורה יישאו דברים על החקלאות ועל הייצור, והחקלאים והיצרנים ידברו על התורה. תרומות הביכורים יפרנסו מפעלי צדקה וחסד, שיקום וצדק חברתי.
סחמפעל כזה בהיקף נרחב יכול להשלים את 'תיקון ליל שבועות' ההולך ומתרחב ולבנות את החג עם כפל המשמעות המקורי שבו: מפגש הביכורים עם קבלת התורה.
סטערב חג השבועות הוא הזמן הנכון לטקסים כאלה לא רק בגלל ההכרח למנוע את חילול החג, אלא גם מפני שלחמי הביכורים למקדש בחג השבועות יצאו מן השדה לפחות יום אחד לפני כן.
ע3. הקמת ארגון גג בירושלים — 'אסיף' — לכל אגודות החסד ומפעלי הצדקה והתיקון החברתי כבסיס למקדש העתידי, תוך גיבוש מחודש של הלכות תרומות ומעשרות ו'מעשר כספים'. המיזם יכלול גם הלוואות בלי ריבית וקרן שמיטת כספים בחסות נשיא המדינה, הכנסת והרבנות הראשית.
עאהדרך למקדש חייבת לעבור דרך התיקון המוסרי-חברתי, כפי שנאמר בפירוש לגבי חגי התורה:
עבוְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ (דברים ט"ז, יד).
עגכפי שנאמר גם בדברי הנביאים:
עדהֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם (ישעיהו נ"ח, ז).
עהוכדברי השיר במזמורי תהילים:
עוה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ. הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ (ט"ו, א-ב).
עזיהי רצון שנהיה ראויים לכך ונזכה להיראות לפני ה'.